דברי מלכיאל א קצג

עד שיהא בא' ש"פ ופריך שם ואפילו בקמייתא הא מלוה היא ופירש"י דכיון דלא נגמרו הקדושין עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה קודם שתקנם בקדושיה הו"ל מלוה גבה ע"ש. נראה מזה להדיא דאף שיש בראשונה ש"פ ואמר התקדשי לי בזו ונתן לה מ"מ יכול לומר אח"כ עוד ובזו וממילא בטלו קדושין ראשונים ומזה ראיה לדעת הרמב"ם הנ"ל ושם נראה שאין ניכר כלל שרוצה לומר עוד דברים וא"ל דאיירי שאמר מקודם בזו ובזו ובזו ואח"כ נתן לה א' א' דלפ"ז תשאר קושית התו' שהקשו שם דהיכי הוי מלוה מ"ש ממקדש לאחר ל' דלקמן נ"ט ותירצו דשם נגמר הדיבור אבל כאן לא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ובתוך כך אכלה הוי מלוה ע"ש. הרי שפי' שקודם שגמר דיבורו אכלה וכ"נ מדקרי לה הש"ס שם מלוה ופרוטה הרי דאמר ובזו אחר שכבר נעשה מלוה וכן מפורש בברייתא שם דף מ"ז דנטלתו ואכלתו ואח"כ אמר ובזו ע"ש להדיא כן: יב) ועדיין י"ל דמתניתין איירי כשאמר כל הדיבור מקודם שנתן לה ואח"כ נתן לה א' א' ואכלה ושפיר קאמר דהוי מלוה. וקושית התו' לא תקשה דשאני התם שכבר נגמר הדיבור עם הנתינה משא"כ כאן שעדיין לא נגמר הנתינה ועדיין יכול לחזור בו והמעות יהיו חוזרין וכמש"ש התו' ד"ה וש"מ ואף דגם התם יכול לחזור בו כדלקמן נ"ט אבל הקדושין יהו מתנה אם הוא יחזור בו כמ"ש הר"ן שם ע"ש משא"כ הכא דחוזרין כדאיתא בש"ס. ונראה שכ"ה ג"כ כוונת התו' בתירוצם בד"ה ואפילו שכתבו שלא נגמרו הקדושין עד אחר מסירה אחרונה ולא כתבו שנגמרו בדיבור האחרון. ומש"ש מקודם הדיבור נגמר קודם שנתאכלו. י"ל דקרי לה דיבור משום דלקמן נ"ט קרי להאי מעשה דיבור ע"ש אבל כוונתם שנגמר גם מעשה כל מסירת הקדושין. וראיה לזה שכ' בד"ה ש"מ דטעמא דרב ושמואל דס"ל דמעות מתנה כשחוזר בו בעוד שלא נגמרו הקדושין. ור"א ס"ל דמעות חוזרין ע"ש. ואי איירי באומר התקדשי בזו ומסרה לה איך אפשר לומר שיוכל לחזור בו הא תכ"ד לאו כדיבור דמי גבי קידושין לענין חזרה לכ"ע. ועכצ"ל דא"ל מקודם בזו ובזו ובזו ואח"כ מסר לה אחת וחזר בו וכמ"ש. וכ"נ לשון התו' שם שבראש דבריהם פי' אם א"ל התקדשי בפרוטה זו ובזו ובזו ובעוד שלא נגמרו וכו' ואח"כ מבואר שם להיפוך שכתבו ובעוד שלא גמר דיבורו אכלה הראשונה ושניה וכו'. ועדיין י"ל דאיירי שאמר התקדשי לי בזו ובזו ונתן לה ראשונה והוסיף לומר ובזו ונתן לה שניה וכן עוד. דכ"ז שלא נתן לה כל מה שאמר קודם הנתינה ודאי שיכול להוסיף לומר ובזו וכן לחזור בו וכדתניא בדף ח' ע"א דמקדש במנה ומונה והולך יכול לחזור אף בדינר אחרון ע"ש. אלא דתיקשי ל"ל לדחוקי לאוקמא בכה"ג. וי"ל דבעי לשנויי לישנא דמתניתין דאוכלת ראשונה ראשונה דנראה שמסר לה בעת אמירה. כי בלא"ה הו"ל למסור לה כולם יחד כיון שכבר גמר דבריו. אבל למ"ש א"ש שמוסר אחת אחת כדי שיוכל להוסיף לומר ובזו כמש"ל. ומדוקדק בזה ל' רש"י בד"ה והא מלוה שנראה דקאי רק על המסירה ולא על הדבור וכן בד"ה וש"מ פרוטה וכו' דהוצרך לדקדק דכללא ממנחת ע"ש. ומ"ש רש"י מ"ו ע"ב שם ד"ה וש"מ מעות וכו' גמר דבריו ע"ש. היינו המעשה כדבריו. וברייתא דדף מ"ז נמי לר"א איכא לאוקמא דקודם שנתן הראשונה אמר בזו ובזו: יג) אבל ז"א דבברייתא מפורש דאמר בזו ונטלתו ואכלתו ע"ש. וגם במשנה דחוק לפרש כן. וגם דהא מפורש בש"ס שם דבאלו אם אכלה נמי מקודשת ורק בזו ובזו יש נ"מ ופירש"י שם דשם בשעת גמר דיבורו הוי כבר מלוה. ומפורש שיכול להוסיף אח"כ. ומש"ל מהתו' ד"ה ש"מ שכ' שיכול לחזור בו. היינו משום דכיון דיכול לומר ובזו א"כ כיון שאמר ובזו אינה מקודשת עד שיתן השניה וא"כ אח"כ אם חוזר בו ואינו נותן השניה שפיר בטלים הקדושין וה"ז דומה למתנה ע"מ שיתן ק' זוז ואח"כ לא נתן שבטלו הקדושין עי"ז שהוסיף. אלא שקשה למ"ש התו' דעיקר טעם דהוי מלוה משום דמעות חוזרין כשחוזר בו וא"כ ה"נ כשאמר באלו כ"ז שלא הגיעו לידה כל התמרים יכול לחזור בו כנ"ל. וא"כ ה"נ מעות חוזרים וליהוי מלוה. ובחי' הרשב"א כתב באמת דאף שגמר דבריו קודם הנתינה כשאמר בזו ובזו מ"מ הוי מלוה ורק באלו הדין כן אבל בזו ובזו גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיחולו קדושין כלל עד גמר כולן ואינן בידה אלא פקדון אבל באלו כיון שכללן בדיבור א' י"ל דניחא ליה שיבואו תיכף בתורת קדושין ודמי להא דמקדש אחר ל' ע"ש. ולדבריו מדוקדק הא דמחלק בדף מ"ז באלו ובזו ובזו לתרי בבי ע"ש ברש"י ותו' שנדחקו בזה. ולמ"ש א"ש דבזו ובזו מהני אכלתו אף שגמר דיבורו אבל דעת התו' ורש"י אינו כן כמ"ש ותיקשי כנ"ל. ולדעת הרשב"א תיקשי למה לא קמ"ל בברייתא רבותא טפי אף בגמר דיבורו קודם שנתן לה. ובטור אה"ע הביא שני הדיעות שהזכרנו בשם הרמ"ה והר"י ע"ש וכן בש"ע שם סי' ל"א ס"ו ולא הזכירו האחרונים שגם דעת הרשב"א כהר"י. ומצאתי בהגר"א שם שהקשה כן מברייתא על שיטת הר"י ונשאר בקושיא. ולענ"ד בדעת הר"י והרשב"א דבזו ובזו הוי נטלתו ואכלתו בתוך הדיבור רבותא טפי דאף דנתן לה כשאמר בזו ואח"כ אמר ובזו וא"כ י"ל שדעתו שתקבל א' א' בתורת קדושין דאל"ה ל"ל למהר ליתן לה קודם גמר דיבורו לזה קמ"ל דמ"מ לא נתן לה רק בתורת פקדון כיון שיכול לחזור בו כמש"ל וזה נראה נכון. עכ"פ קושייתינו על שיטת רש"י ותו' והרמ"ה תיקשי. ושוב ראיתי בב"ח סי' ל"א שדקדק מהתו' ד"ה ואפילו בקמייתא כדעת הר"י והרשב"א כמו שדקדקתי לעיל וכ"כ בב"ש שם סקי"ד בשם התו'. ובמחכ"ת ז"א כמש"ל וכמפורש בתו' ד"ה ש"מ וגם מש"ש הב"ח לדקדק מרש"י כן אינו כמש"ל וכ"כ הב"י שם שדעת רש"י נראה כהרמ"ה: יד) ושיטת הש"ג בשם ריא"ז באמת דאף באלו אם אכלה א' א' הוי מלוה ע"ש והיינו מטעם שהזכרנו שיכול לחזור בו ולא ס"ל סברת הרשב"א הנ"ל. אלא דקשה טובא דש"ס מפורש היא דאף אי אכלה מדידה קאכלה. ונראה דבחי' הרשב"א מייתי גירסא בדרבא אבל באלו אפילו בקמייתא וכ' הרשב"א דקאי אדר' אמי דאמר באחרונה לזה קאמר בקמייתא אבל באמת כולן מצטרפין ע"ש. וזה קשה טובא דעיקר רבותא דאפילו אוכלת מיקדשא לא הזכירו ואף דנשמע מכללא בכ"ז אין הלשון מדוקדק. ונראה דהש"ג גרס כגירסא שהובאה בתו' רי"ד שם דפריך לר' אמי מי ניחא כללי חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא רבי היא וכו' ע"ש מ"ש לפרש לפי גירסא זו. הרי דרבא בעצמו מסיק שאין ראיה כלל מהך ברייתא לדבריו דלא איירי כלל באוכלת בכללא בברייתא וס"ל להש"ג דהדר ביה רבא [והנה המהרש"ל הקשה דמשמע דאם מקודשת במלוה ניחא והא קשה דל"ל באחת הא כולן מצטרפות. ותירץ דכיון שכבר אכלה אין מצטרפות באמת והמהרש"א הקשה עליו ע"ש. ולענ"ד יש מקום לדברי מהרש"ל דאי ליכא בקמייתא ש"פ ואכלה אינה מחויבת לשלמו כלל דפחות משוה פרוטה לאו בר השבה כדאיתא בב"ק פ' הגוזל ובח"מ סי' ש"ס ובכה"ג ודאי אינה מקודשת במלוה דליתא בתורת פרעון כלל. ומדוקדק בזה הגירסא שהביא הרשב"א כנ"ל דאפילו בקמייתא שפיר קאמר דאי ליכא ש"פ בקמייתא אינה מצטרפת בכה"ג וגם בנותן לה ועודנה בעין צ"ע אלא שי"ל דכיון דחוזרין והוי בתורת פקדון בידה א"כ ברשותה דמרה קאי ועכ"פ דברי המהרש"ל נכונו. וי"ל ג"כ דמפרש כהירושלמי הובא ברשב"א דטעמא דרב ושמואל דס"ל דהוי קידושין אף בנתאכלו ולהכי לא קאי אסיפא וע"ז קאמר רבא דל"ש אלא בזו ובזו היינו ברישא אבל באלו כולן מצטרפות ודנקיט קמייתא היינו כמ"ש הרשב"א כנ"ל. ובפרט למה שהסברתי דבעי דווקא שיהא בראשונה ש"פ. אך שז"א דא"כ ה"נ נוקי למתניתין בכה"ג וקאי אקמייתא. ולפ"ז מוכח מרשב"א אליבא דירושלמי דלא כמהרש"ל דא"כ לוקמו רו"ש אסיפא ולהכי בעי בקמייתא ש"פ דלא מצטרפי כיון שכבר נאכלו. וע"ש שהרשב"א רוצה לפרש כן גם בש"ס דילן]: טו) עכ"פ קשה מה שהקשינו לשיטת התו' ורש"י והרמ"ה וכ"נ דעת הר"ן ע"ש. ושוב ראיתי בתו' רי"ד שהקשה ג"כ מאלו על שיטת התו' שהזכרנו והוכיח מזה כדעת הר"י והרשב"א משום שכללן בדיבור אחד. ונראה דאף שכתב דכיון דאי הדר