דברי מלכיאל א קצב

היא. ול"א איגלאי מילתא למפרע. וא' שכתבו שם מתחילה דהוי רק מדרבנן. מ"מ אח"כ כתבו דהוי דאורייתא וכ"ד כל הפוסקים ולמש"ש דהוי דרבנן הוא רק בגוונא דהתם שעשה מקודם ג"כ מה שהיה יכול לעשות להורות שאינו רוצה בגט ע"ש. ומש"ל ראיה מהרמב"ם רפט"ו מה' מעה"ק שכתב שם שאף בהקדש דלא מהני תכ"ד מ"מ יכול לפרש דבריו וכן מהתוס' בב"ק ע"ג ע"ב. נראה ג"כ דאין ראיה דשם הוי דיבור ולזה ע"כ צ"ל שיכול לפרש דבריו. שכן ההכרח לדבר מקודם דבר אחד ואח"כ הדבר השני או פירושו. וכ"ה מפורש במשנה בתמורה כ"ו שאם נתכוין מתחילה לכך דבריו קיימין שא"א לקרות שני שמות כאחד. הרי מפורש דאי לאו טעמא דא"א לקרות ב"ש כאחד לא היה יכול לפרש דבריו. והיינו כהרמב"ם דלא מהני תכ"ד ומ"מ מהני משום שא"א לקרות בב"א. ואף שאפשר לו להגיד דבריו בלשון אחר יותר נכון וכהא דתמורה שם שיכול לומר תמורת עולה ושלמים כדאיתא בתמורה שם כ"ו ע"א. מ"מ אין כל אדם בקי בדינים איך לסדר לשונו. ולזה הולכים אחר לשון בנ"א שמדברים ומפרשים בתכ"ד דבריהם. אבל בקדושין וגירושין שעושה מעשה שפיר אמרינן שאם היה דעתו להתנות או לפרש הו"ל לגמור דבריו ואח"כ לעשות המעשה. שכן דרך בנ"א לברר דבריהם קודם המעשה. וע"כ צ"ל שעשה המעשה בכל גוונא ואח"כ נמלך להוסיף פירוש. או שהגיד אח"כ שיותר רוצה באופן כזה אבל לא לעכובא. ואף לפמ"ש הר"ן הטעם משום שעושה בהסכמה גמורה. י"ל ג"כ אף שאומר בדברים אחדים מ"מ כיון שעשה המעשה קודם שגמר דבריו ניכר שעשה המעשה עכ"פ ואין חפצו שהתנאי יעכב המעשה. וכ"כ הדרישה בסי' ל"ח. וזהו סברת התוס' בגיטין ל"ב דהוי דברים שבלב כיון שעשה המעשה סתם. ולפמ"ש מוכח ממשנה דתמורה דא"י לפרש דבריו במעשה אף בתכ"ד. ורק בהקדש דהוי דיבור. במתכוין דבריו קיימים משום שא"א בב"א. ואי נימא דאף במעשה יכול לפרש א"כ ל"ל טעמא דא"א בב"א. וכ"כ הב"ש סי' מ"ז סק"ז בשם פרישה וב"ח לחלק בין מעשה לדיבור כעין זה [ובתוס' תמורה כ"ו הקשו לר' יוחנן מ"ט דר"מ בהך דהיא שלמים וולדה עולה דשם לא שייך לומר דלימא תמורת עולה ושלמים. וק"ל דהוי מצי למימר איפכא וולדה עולה והיא שלמים וכדתני שם ברישא דמתניתין. ואף שיש לחלק דגבי תמורה הוי יתור לשון משא"כ גבי וולד דרך בנ"א לדבר כן מ"מ נראה בישוב קושיית התוס' כמ"ש שאין דרך בנ"א לדקדק בלשונם כ"כ וכמש"ל. והתוס' בב"ק ע"ג ע"ב ד"ה תרי תכ"ד כתבו דבתכ"ד גדול א"י לפרש ובתכ"ד קטן אף בנמלך הוי כמתכוין מתחילה לכך. ותמיהני דא"כ ל"ל טעמא דא"א בב"א]: ח) ובגוף ענין תכ"ד נראה ליישב ג"כ דברי הרמב"ם פט"ו מה' מעה"ק שכתב דבהקדש ליכא דין תכ"ד. ותמה שם במל"מ ובש"ך סי' רנ"ה מסוגיא דב"ק ע"ג דמדמה שם הקדש לעדות לענין תכ"ד. דבאמת מ"ש הר"ן בנדרים פ"ז הטעם דמקדש ומגרש משום שעושה בהסכמה גמורה קשה טובא. דא"כ למה אמרינן תכ"ד כדיבור גבי קריעה בנדרים שם וגבי עדות בב"ק ע"ג ובשאר דוכתי. וצ"ל דלא פלוג כמ"ש התו' בב"ב קכ"ט ע"ב וא"כ הוי רק מדרבנן אבל כל הפוסקים ס"ל דהוי דאורייתא וכ"כ הר"ן בנדרים שם. וגם דא"כ בכל דבר מצוה יוכל לחזור בתכ"ד לבטל המצוה שעשה. ובשטמ"ק נתקשו מבועלי ערוה ומחללי שבת. ולענ"ד זה לק"מ דהא מכל מקום העבירה נעשית. אך אפשר כוונתם דמ"מ ליהוי כשוגג אם חזר בו תכ"ד וכן קשה בזורק חפץ בשבת וקודם שהגיע לסוף ד"א חזר בו יפטור ממיתה. וזה ודאי אינו ול"ד לנזכר דבשבת ק"ב ע"א: ט) והנראה בזה דזה הוי הל"מ שכל הדברים שנאמרו בתכ"ד הוי כאלו אמרם בבת אחת וככל שיעורים דהוי הל"מ ביומא פ'. וכעין שכתבו התו' בב"ב ק"ה ובשאר דוכתי לר' יוסי שאם אפשר לקיים שניהם יתקיימו ואם לאו ביטל אחד את השני. וזהו כדיבור. כאילו נאמרו בדיבור אחד. ונראה שזוהי שיטת הפוסקים והובאו בח"מ סי' קצ"ה ע"ש בב"י דבמסירה ומשיכה א"י לחזור בתכ"ד. והטעם דרק כדיבור נאמרה ההל"מ ולא כמעשה ולזה במעשה אין כח לבטלה בדיבורו בתכ"ד וכעין שאמרו בקדושין נ"ט לא אתי דיבור ומבטל מעשה וכ"כ בשטמ"ק בנדרים פ"ז בשם הרא"מ דתכ"ד אמרינן בדיבור ולא במעשה [ולדעת הנהו פוסקים צ"ל דלא חשיב להו בנדרים פ"ז משום דהוי בכלל מקדש ומגרש שטעמם ג"כ משום דקעביד מעשה וכעין זה כתבו התו' בב"ב קכ"ט ע"ב ור"ן נדרים פ"ז ע"ש] וזהו טעם הרמב"ם שכתב דבהקדש ליכא דין תכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכ"כ התו' במנחות פ"א וכ"כ רש"י ותו' בביצה כ' ע"א ומסירה כמעשה. ונראה ראיה לדבריהם מנדרים כ"ט ע"ב דמבואר שם דלהכי לא מהני בהקדש באומר לאחר ל' יום משום דהוי כמסירה להדיוט. וע"ש בר"ן שנדחק בזה. ועפ"ז מיושב מה שנתקשו המל"מ וש"ך מב"ק ע"ג. דבנדרים שם מבואר דאביי לא ס"ל הא סברא. ובב"ק שם מקשה אליבא דאביי לזה שפיר מקשה מהקדש דלאביי לא ס"ל סברא דבהקדש ליהוי כמעשה לענין זה. וראיתי בקצה"ח סי' רנ"ה שהקשה דהא קיי"ל בסי' קצ"ה דמועיל תכ"ד במסירה ומשיכה. ותמיהני דגברא אגברא קרמית. די"ל דהתו' והרמב"ם ס"ל כהפוסקים שאין חוזר בתכ"ד והובאו בנ"י פי"נ ובב"י סי' קצ"ה. וכ"נ בזבחים ב' ע"ב שהוצרך שם לסברא דעושה ע"ד ראשונה והוכיח סופו על תחילתו. ולא אמרו משום תכ"ד לפירש"י שם דאיירי בחדא עבודה. וע"כ דבהקדש לאו כדיבור. והתב"ש סי' ד' כתב דמהני תכ"ד לענין מחשבה בקדשים ונדחק בכמה סוגיות שמבואר להיפוך בזבחים ט"ו ופסחים ס"ג. ולענ"ד כמ"ש. וגם כתב שם דבמחשבת שחיטה לע"ז אמרינן תכ"ד. ותמיהני דא"כ מה מקשה בחולין משוחט חטאת לע"ז בחוץ נימא שחשב אחר שחיטה בתכ"ד. וכן בב"ק ע"א פריך מכי שחיט פורתא אסרה נימא דחשיב תכ"ד. וע"כ צ"ל דבמעשה לא מהני מחשבה או דיבור שאח"כ וע' עוד גיטין נ"ד ע"ב דפריך ודילמא לבתר הכי קאמר ואקצר. ומהא דבע"ז ליכא דין דתכ"ד לא קשה עליו דהיינו רק לחזור מעבודת ע"ז וכמו במגדף וכ"כ האחרונים גבי קידושין דלקיים הקדושין אמרינן תכ"ד כדיבור ולזה גם בדבר מצוה כיון שכבר נעשה המצוה אין דיבור מבטל מעשה אף תכ"ד. ובמצות התלוים בדיבור כגון בהמ"ז וכדומה הנה למ"ד מצות א"צ כוונה ודאי לא שייך זה דמ"מ הרי בירך. ורק אי צריך כוונה וא"כ נימא דליהני חזרה בתכ"ד. י"ל דאפשר באמת מהני בכה"ג אך באמת לא דמי דהכא שעשה דבר שהוא מחויב לא שייך כלל שיחזור בו וחזרה בתכ"ד שייך רק בדבר שעושה מרצונו הטוב וז"ב. ומקדש אשה אף דהוי מצוה מ"מ אינו מחויב דוקא לקדש אשה זו ודבר עבירה שתלוי בדיבור נתמעט ממגדף ועוע"ז דלא מהני חזרה בתכ"ד: י) ונראה ראיה לשיטה זו מהא דקיי"ל בקדושין י"ג ע"א שאם נתן לה לשם פרעון וחזר ואמר לשם קדושין אף שנתרצית אינה מקודשת ומשמע להדיא אף תכ"ד דלאחר כדי דיבור פשיטא ומאי קמ"ל וכן סתמו הפוסקים. וקשה הא בכה"ת תכ"ד כדיבור. וראיתי בשו"ת רעק"א סי' קצ"ז שכתב באמת דאיירי לאחר כדי דיבור ולענ"ד קשה לומר כן כנ"ל. אבל לשיטת הפוסקים דבמעשה ל"א תכ"ד כדיבור דמי א"ש. ורק עדיין קשה דהא בש"ע ח"מ סי' קצ"ה פסק דמהני תכ"ד במסירה ומשיכה ובאה"ע סי' כ"ח סתם דאינה מקודשת. וצ"ל דשאני פרעון חוב דהוי שלה ממש ואין יכולה לחזור בה ולעשות ממה שהוא שלה אינו שלה וכמו בגזל שלה ולא דמי למתנה. והא חזינן דבפרעון חוב תלוי רק בדעת המלוה. דהא אף כשתפס המלוה מעות הלוה שלא מדעתו שפיר יכול להפרע מהן. וכן קיי"ל בח"מ סי' נ"ח גבי סטראי נינהו שאף שאומר בפירוש שנותנו בפירוש על חוב זה מ"מ יכול המלוה לומר על חוב אחר. הרי שתלוי רק בדעת המלוה ולזה ל"א בזה תכ"ד כדיבור ואקצר: יא) והנה בקידושין מ"ו תנן דהאומר התקדשי לי בזו ובזו מקודשת ואם אכלה ראשונה ראשונה אינה מקודשת