דברי מלכיאל א קצא

המסירה. והיינו משום דלא מהני תנאי בגט אחר הנתינה כנ"ל. ושוב ראיתי בישועות יעקב סי' מ' שכתב דרק לחזור אינו יכול בתכ"ד אבל להתנות יכול והביא ראיה מקידושין נ"ט מהא דלאחר ל' יום. והוא תמוה כמש"ל דשם איירי שאמר קודם הנתינה: ב) ולכאורה תליא באשלי רברבי דהרמב"ם כתב בפ"ו מה"א דמעשה קודם לתנאי לא מהני התנאי כגון כשאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זו ונתן הדינר לידה ואח"כ השלים ואמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת ואם לא תתני לא תהי' מקודשת התנאי בטל מפני שנתן בידה קודם שהתנה ומעשה קודם לתנאי. וע"ז חלק הטאה"ע סי' ל"ח וכתב ע"ז דמילתא דפשיטא הוא כיון שנתן לה בלי שום תנאי. ומעשה קודם לתנאי היינו שהגיד המעשה קודם לתנאי. והב"י כתב שם כדעת הרמב"ם דכיון שאמרם המקדש בדברים אחדים. אמרינן שלא נתן רק על תנאי זה שהתנאי שהתנה אח"כ הוא תשלום דבריו הקודמין וכלשון הרמב"ם והשלים. ולזה צריך לטעם דמעשה קודם לתנאי. והב"ח כתב שם דאף שא"י לחזור בו מ"מ יכול לפרש דבריו לאחר נתינה וכ"כ הפנ"י בב"ק סי' ע"ג ולא ראה שכ"כ הב"ח. הרי שדעת הרמב"ם שיכול להתנות אחר נתינה אם הוא כדברים אחדים וכ"ה דעת הב"י. והטור ס"ל דלא מהני בכה"ג. ונראה סברת הרמב"ם בזה כמ"ש הר"ן בנדרים פ"ז דלהכי במקדש ומגרש ומגדף וע"ז לא הוי תכ"ד כדיבור משום דכל הני אינו עושה רק בהסכמה גמורה ע"ש. וא"כ היכי דחזינן שמדבר בדברים אחדים והמשך אחד כל דבריו. רק שבאמצע דבריו עשה מעשה הקידושין והגירושין. הרי חזינן שלא עשה בהסכמה גמורה שהרי היה דעתו לגמור התנאי אחר הנתינה וע"ד זה נתן. ולזה הוי תכ"ד כדיבור בכה"ג. וא"כ גם הר"ן ס"ל כהרמב"ם בזה. וכ"נ דעתו בקידושין פרק האומר שחלק על הרמב"ם בפירוש מעשה קודם לתנאי ופירש דהיינו שהקדים בדיבור. ולא הקשה עליו מצד דבגט תכ"ד לאו כדיבור. והיינו משום דס"ל שלפרש או להתנות יכול גם אח"כ. וכן מוכח דעת הראב"ד בהשגות פ"ו מה"א שכתב דאפי' התנה קודם נתינה ג"כ תנאו בטל כיון שאמר מעשה קודם לתנאי. מבואר מזה דבגוף דין תנאי אחר הנתינה ס"ל כהרמב"ם שבמקום שא"צ דיני תנאי שפיר מהני ודלא כהטור. ואף שי"ל דלא נחית לזה מ"מ פשטות לשונו שם מורה כן. וכ"כ התוס' בב"ק ע"ג ע"ב דאף אי תכ"ד לאו כדיבור מ"מ יכול לפרש דבריו. וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה' מעה"ק דאף דבהקדש תכ"ד לאו כדיבור מ"מ אם נתכוין מתחילה לכך דבריו קיימין. הרי דבכה"ג הוי כמו שהגיד זה בפירוש מקודם. וכן מבואר בתמורה כ"ה ע"ב דקאמר בתכ"ד בהקדש מהו דתימא עיונא קא מעיין קמ"ל דהוי נמלך. הרי מבואר דאי באמת עיוני מעיין ומפרש דבריו שפיר מהני. הרי שדעת הרמב"ם והראב"ד והתוס' והר"ן והב"י והב"ח שיכול להתנות אחר נתינת הגט: ג) אבל באמת צ"ע דהא אמרינן בביצה כ' באומר הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה שמביא ואינו יוצא. ופירש"י הטעם דכיון דאמר הרי עלי תודה הוי כמסירה לגבוה ותו לא מהני תנאי וכ"כ שם התוס'. הרי מפורש דעת רש"י ותוס' דלא מהני בכה"ג. וזהו דעת הרמב"ם רפט"ו מה' מעה"ק דלא מהני תכ"ד בהקדש וע"ש במל"מ שהביא ג"כ דעת רש"י ותו' מנחות פ"א דס"ל בזה כהרמב"ם. עכ"פ מבואר דעתם דלא מהני בכה"ג. וא"ל שכוונת רש"י ותוס' משום דהוי מעשה קודם לתנאי וכמש"ש הבעה"מ. דא"כ למה הוצרך רש"י לסברא דהוי כמסירה תיפוק ליה דמעשה קודם לתנאי. דהא רש"י פי' בגיטין ע"ה דמעשה קודם לתנאי היינו בדיבור ולא במעשה וכהראב"ד ושאר ראשונים דלא כהרמב"ם. וע"כ שהכוונה מפני דבהקדש לא מהני תכ"ד ואף כשאומר בדברים אחדים: ד) וכן מוכח מהא דאהע"ז סי' ל"ז סט"ז שאחר שאמר בתך מקודשת לי שוב א"י יכול לפרש בתך פלונית אף בתכ"ד. וכ"ה דעת רב סעדיה גאון וראבי"ה ומהר"מ ומרדכי ע"ש בב"י ובמרדכי ריש קדושין. הרי מפורש דלא מהני לפרש בתכ"ד בקידושין. ודוחק לומר דאיירי בהפסק קצת שלא היו כדברים אחדים. ובפרט לפמ"ש הב"ח שיכול לפרש ודאי קשה. והט"ז הקשה שם סי' ל"ז ס"כ באומר קדשתי בתי ולא ידע למי ותכ"ד אמר שמכירו שנאמן והקשה דהא בקדושין לא מהני תכ"ד כהא דבתך פלונית דבסט"ז. וכתב ליישב דבדברים אחדים ממש שפיר מהני אף בקדושין. וכ"כ עוד שם בסעיף כ"ז. ודבריו דחוקים לענ"ד דשם לא איירי בדברים אחדים דאף שאינו מכירו ותכ"ד הכיר אותו נראה ג"כ שנאמן וע"ש בח"מ סקל"ח ובב"ש שם. ועוד דהא הט"ז עצמו כתב ר"ס ל"ח דלא מהני דברים אחדים אף להרמב"ם עי"ש. אבל באמת לק"מ דהא כבר כתב הריב"ש סי' רס"ו דרק לענין גוף הקדושין אמרינן דלא אמרינן תכ"ד כדיבור אבל לענין עדות על הקדושין שפיר תכ"ד כדיבור וא"כ ה"נ האב אינו רק עד על הקדושין ולזה נאמן בתכ"ד. ושוב ראיתי בח"מ סי' מ"ט שהביא ג"כ דברי הריב"ש ויישב בזה הא דסי' מ"ז באומרת א"א הייתי ופנויה אני ע"ש ועב"ש סי' ל"ז ס"ק נ"א וסי' מ"ז סק"ז ואקצר: ה) ועפ"ז י"ל מה שקשה טובא מהא דנדרים ו' ובאהע"ז סי' ל"ו ס"ט גבי אם קיבלה שתי פרוטות בקדושין בשליחות חבירתה ואח"כ אמר ואת דמהני בתכ"ד אחר נתינה. וכתב שם הב"י בב"ה לדעת הטור דלהכי מהני ולא הוי חזרה דהוי כדברים אחדים וגומר דבריו הראשונים. הרי מפורש דמהני בכה"ג בקדושין. וקשה טובא דהא הטור ס"ל בסי' ל"ח דלא מהני דברים אחדים כמש"ל. ועפמש"ל נראה לומר דהא דלא מהני תכ"ד הוא רק בדבר הנוגע להקדושין עצמם. אבל מה שנוגע לענין אחר שפיר מצי אף לחזור. והכא נוגע רק לענין קנין השתי פרוטות כי הקדושין הראשונים קיימים. רק שבא לומר ולפרש שכוונתו היתה לקדש ראשונה באחת ופרוטה שנית על השנית בזה שפיר מצי לפרש. ומ"מ בעינן שם סברא דדברים אחדים. דאי הויא חזרה גמורה א"כ הוא ביטול הקדושין כיון שנתינה ראשונה אנו מבטלים אותה מפני חזרתו. ולזה ממילא כיון שנוגע לגוף הקדושין א"י לחזור תכ"ד. אבל במפרש שהקדושין בתקפם שפיר יכול לפרש מה שנוגע לענין ממון. ואין שייך לומר שראשונה תאמר שלא נתרצית להתקדש רק בב' פרוטות דהא הכא היא רק שליח. וכיון שהיא מקבלת קדושין עבורה בפרוטה סגי: ו) [ובקדושין י"ג גבי קדיש בציפתא וא"ל הא לית בה ש"פ ואמר תקדוש בד' זוזי דאית בה. וכתב הרמב"ם דהוי קדושי ספק שמא ש"פ במדי. והרא"ש כתב שאינה מקודשת דהא חזר מקידושי גוף הציפתא וגם היא לא נתרצית. והובאו דבריהם באה"ע סי' כ"ח ס"ה ע"ש באחרונים. וקשה להרא"ש איך יכול לחזור בו דבקדושין ליכא דין דתכ"ד. ועוד דהא הכא הוי לאחר כדי דיבור. רק זה י"ל דכיון דהוי מענינו לא הוי הפסק כמ"ש התוס' בכתובות ל"ג ד"ה וניתרו ובב"י ח"מ סי' כ"ט וצ"ל דהוי כמפרש דבריו. וקשה דהא הרמב"ם ס"ל דמהני פירוש כמש"ל. והנראה בזה דהרא"ש סמך העיקר על מה שהיא לא נתרצית וממילא מהני חזרתו. שאם היתה מתרצית לא מהני חזרתו. ולפ"ז הרמב"ם והרא"ש לא פליגי כלל. דבהרמב"ם והרי"ף שם הגירסא אמרו לו. פי' שאמרו אחרים. וא"כ אפשר שהיא נתרצית אף בגוף הציפתא. לזה כתבו דהוי ספק קידושין לפי שא"י לחזור בו. והרא"ש גורס אמרה לו. שהיא אמרה ולא נתרצית לזה שפיר כתב דלא הוי קידושין. והב"י סי' כ"ח ושאר אחרונים שם כתבו דהרמב"ם והרא"ש פליגי ע"ש בח"מ וב"ש וט"ז והגר"א. ולענ"ד עיקר כמ"ש דלא פליגי כלל ואכמ"ל בזה]: ז) עכ"פ שמענו דעת רש"י ותוס' ורב סעדיה וראבי"ה ומהר"מ ומרדכי והטור דלא מהני דברים אחדים. וכ"ד הדרישה בסי' ל"ח אף לדעת הרמב"ם וכ"כ הט"ז ר"ס ל"ח לדעת הרמב"ם ולשון הראב"ד והר"ן שהזכרנו למעלה יש לדחות כמש"ל. וכ"כ התוס' בגיטין ל"ב ע"א שאף שתיכף אחר שהגיע הגט לידה ביטלו לא מהני. ואף שגילה דעתו מקודם גילוי דעתא לאו מילתא