דברי מלכיאל א קצ

ולנוכח אשתו לפי שאנו תופסים הק"ס כאלו הגיד הכל בפירוש. אב' כאן שאין כאן רק רמיזה כוללת נראה שיותר טוב לכתוב בלשון נסתר על שניהם. ובכ"ז הכותב בלשון נוכח גם בחרש לא משתבש. שאנו דנין הרמיזה לכתוב כנהוג כאלו רמז על כל פרט בפ"ע. וכמו שדנין בפיקח על הק"ס בסתם כמש"ל. ולפ"ז יכתוב ותהא לי לאנתו כדמו"י ואנא אפלח וכו' ככל נוסח הכתובה. וכן דעת המים חיים שם לכתוב בלשון נוכח: סימן פג אירע לפני מעשה באחד שתכ"ד אחר נתינת הגט אמר. נאר זאלסט גיט חתונה האבין ביז צוואנציג יאר. ולמחר גירשה עוד הפעם כראוי. ואמרתי לברר דין זה בס"ד. באשר מבואר בתשובת הרא"ש הובא באהע"ז סי' קמ"ג סט"ז שאם אמר ע"מ שלא תנשאי לפלוני אין מועיל שיגרשנה שנית. רק שיקדשנה ויגרשנה: א) הנה בגוף לשון. נאר. שהגיד שהוא כמו רק או אך בלה"ק. נראה שאינו לשון תנאי רק לשון שיור. וכן מתרגמינן על רק. לחוד. וכן על לבד. לחוד. וכן אמרינן אכין ורקין מיעוטין. והוי כאומר חוץ נשואיה לעשרים שנה והוי כשיור בנישואין. וכבר כתב הב"ש סי' קל"ז דשייר בנישואין לא הוי גיטא. וא"כ בטל גט הראשון לגמרי ושפיר מהני גט שני. ונראה דלשון זה שהגיד המגרש דומה ממש ללשון אלא דר"פ המגרש באומר הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני. ומסיק הש"ס שם דהוי כחוץ. ובתו' שם כתבו דהא דריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. לא הוי לשון חוץ. דהוא לשון רק או אבל. נראה מדבריהם דלשון רק אינו כחוץ. מ"מ נראה דגם לשון תנאי אינו והוא לשון שיור. ועוד נלע"ד דגם שם הוי כחוץ. שנשתייר בכשרות הזבח מה שלא עלה לבעלים לשם חובה. רק לשון חוץ ממש אין נופל שם לפי שאנו דנין שם על העבר וחוץ נופל יותר על להבא לזה שנו בלשון אלא: ב) ועיקר דין הב"ש שהזכרנו צ"ע דבתוס' ר"פ המגרש ושאר ראשונים שם משמע להדיא דחוץ היינו שמשייר בין בנישואין בין בזנות. מדכתבו שם דלא דמי לחוץ רק בע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי ע"ש. וכן נראה להדיא בש"ס פ"ג ע"א דקאמר אילימא בע"מ הרי הותרה אצלו בזנות אלא בחוץ. הרי מפורש דמשמע להש"ס דחוץ איירי ששייר גם בזנות ובשייר בנשואין מודו רבנן. אך י"ל דכיון שמוכיח דחוץ ששייר אף בזנות לא מהני ובטל הגט וממילא מוכח דלא כר"א דדריש בדף פ"ב ע"ב מוהיתה לאיש אחר דסגי כשמתירה לאיש אחד. וממילא אמרינן הסברא דבעינן כריתות לגמרי וכל דאגידא ביה לא הוי גירושין ואף בשייר בנישואין לחוד. וכן מוכח מדבעי הש"ס בדף פ"ה במשייר חוץ מזנות או חוץ שלא כדרכה או הפרת נדרים ואינך ע"ש. וקשה דנפשוט מהכא דבעי שיור לכל דבר שלא יתיר אותה לזה לשום דבר וע"כ צ"ל כמ"ש שלא באו ריה"ג ור"ע רק להוכיח שלא נדרוש דרשא דר"א. וממילא אוקמא אדינא כנ"ל ואין להקשות דמ"מ ליפשוט מהא דקיי"ל בדף פ"ג דע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות דאכתי אגידא ביה הרי מבואר דאף באגידא בו לדבר אחד ג"כ לא הוי גט. די"ל דשאני בתנאי שאם תעבור על התנאי יבטל הגט לגמרי למפרע. וא"כ אגידא בו תמיד שאפשר שתשוב להיות אשתו גמורה. משא"כ הכא אגידא רק לדבר ששייר. ואף דראב"ע קאמר בדף פ"ג לחלוק על ר"א שמתיר בחוץ משום דאגידא ביה ע"ש אף שלא יובטל כל הגט מ"מ רבנן לא ס"ל הכי רק ס"ל מדרשא דדף פ"ב ע"ב שצריך שיתירנה לכל איש ואיש ע"ש. וכ"נ בדף פ"ג דאמרינן שם דרבנן כריתות מיבעיא להו למעט ע"מ שלא תשתי יין דלא הוי כריתות הרי דממעט מכריתות רק בכה"ג שאפשר ליבטל כל הגט ונראה דהיינו בעיין בדף פ"ה אי מקרי זה אגידא ביה בפרט אחד או צריך שיהא אפשר שיבטל כל הגט. וגם בדרשא דוהיתה לאיש אחר מיבע"ל אי קאי רק על היתר ביאה או דקאי על כל עניני אישות ולזה מיבע"ל שם בגווני טובא דאפשר שזה מקרי ענין אישות טפי. ולראב"ע י"ל דמיבע"ל אי אגידא ביה בפרט אחד מעניני אישות חוץ מנישואין אי מיקרי כריתות. וע' גיטין מ"א ע"ב לענין שיור בעבד דילפינן מגט אשה. וע"ש ט' ע"א וב"ק צ' ע"א ואכמ"ל בזה: ג) ויש לדון דהכא אף אי נימא כהב"ש מ"מ לא הוי שיור כיון שלא שייר לעולם. דהנה הראשונים נתקשו במקדש חוץ מפלוני דלא הוי קידושין דהוי שיור. דהא במקדש אחר שלשים יום קיי"ל דהוי קידושין. אף דהוי שיור כדאיתא בקידושין נ"ט לר' יוחנן. ותירצו דשאני הכא ששייר לעולם ושם שייר רק על זמן קצוב עי' חי' הרשב"א ור"ן שם בגיטין פ"ב. הרי מבואר דשיור לזמן קצוב לא מיקרי שיור לבטל הקידושין או הגט. ועוד יש לדון דבלשון חתונה שהזכיר המגרש אין בכלל זה לשון קידושין גרידא. רק כניסה לחופה שזה נקרא בלשון בנ"א חתונה. וכבר נסתפק הב"י בתשובה הובא באחרונים אי יש קידושין בכלל לשון נישואין. ומכ"ש שאינו בכלל לשון חתונה. ונמצא שמתירה בקידושין ולא בכניסה לחופה. והבעה"מ כתב בפ' המגרש שאם מתירה בקדושין לא הוי שיור ע"ש. וה"נ בנ"ד לא הוי שיור. ואין להאריך בזה דממ"נ הוי גט. דאי לא בטל גיטא קמא והגט קיים והשיור ג"כ קיים. א"כ שפיר מהני גט שני לשיורו וכדאיתא בגיטין פ"ב ע"ב גבי חוץ מראובן ושמעון. ואי הגט בטל א"כ ודאי דמהני גט שני: ד) אבל יש לפקפק ע"ז דאולי היתה כוונתו בלשון תנאי. וגם כי תיכף אחר שהגיד לה. שאלתיו מה אמרת. והשיב שאמר שמגרשה ע"ז האופן שלא תנשא לאחר עד עשרים שנה. הרי שפירש דבריו שכוונתו על תנאי. ואף שאחר כדי דיבור אין יכול לפרש דבריו שלא כפי משמעות לשונו. הא כתבו התוס' בכתובות ל"ג ד"ה וניתרו דכ"ז שעסוקים באותו ענין מיקרי תכ"ד. וכ"כ הב"י בח"מ סי' כ"ט שאם הפסיק הבע"ד את העד בדברים בכ"ז מיקרי תכ"ד מה שמגיד העד אח"כ. וה"נ מה ששאלתי אותו לא היה הפסק ושפיר מצי לפרש דבריו וגם כי שאלתי לא היו חמשה תיבות כדין כדי דיבור. ואף שגם מה שאמר אח"כ שמגרשה ע"ז האופן י"ל שכוונתו לשיור ורק שאומר שגירשה בגירושין כאלה. בכ"ז קשה להעמיד על זה ובפרט שרוב בנ"א פשוטים אין יודעים ענין חוץ ורגילים בתנאי ויותר קרוב שכיון לשון תנאי. ולשון נאר. יש לפרשו בלשון תנאי ג"כ ואין זה כאומר חוץ בפירוש דלא מהני שיאמר שכיון לתנאי דהוי דברים שבלב ואינן דברים וא"כ יש לחוש דהוי כתנאי. ואף שיש לדון מצד דלא הוי תנאי כפול וגם הוי מעשה קודם לתנאי שדעת הרבה פוסקים דאף במעכשיו בעי דיני התנאים. בכ"ז רוב הפוסקים ס"ל דבמעכשיו לא בעי דיני תנאי וכ"פ באה"ע סי' ל"ח: סימן פד א) אכן אף אי כיון לתנאי מ"מ נראה דבנ"ד לא מהני. דהא קיי"ל בב"ב קכ"ט ונדרים פ"ז דבקדושין וגרושין ל"א תכ"ד כדיבור דמי. ובנ"ד אמר התנאי אחר שכבר הניח הגט לידה. ואף דרשב"ם פי' בב"ב שם שזה רק מדרבנן ולחומרא. אבל כל הפוסקים חולקים עליו וכ"ה באהע"ז סי' ל"ח ומ"ט וקמ"ג. וזה ודאי שכמו שא"י לחזור בכל הגט כן א"י להטיל בו תנאי. ודאמרינן בקדושין נ"ט באומר מעכשיו ולאחר שלשים דליהוי חזרה. היינו כשהגיד זה קודם נתינת הקידושין. וכ"נ ברש"י ור"ן בגיטין ע"ו ע"א גבי מתנה שני תנאים. שכ' שאיירי שמסר הגט אחר תנאי השני דווקא ע"ש. ולא פירשו דאיירי שהתנה תכ"ד אחר