דברי מלכיאל א קפט

לקיים תנאו כנ"ל. והיינו דברי הש"ס ביבמות קי"ג אלו רצה שפחה לשמשו וכו' וע' בירושלמי הנ"ל ואכ"מ. ונראה שבעיקר דין זה גם הרמב"ם מודה. דדין שכירות בקטן הכל מודים כנ"ל רק שלהרמב"ם אין להכתובה דין שטר שאין שטר לחרש וקטן אבל להפוסקים שהזכרנו דס"ל שיש שטר בקטן שפיר הוי כתובה גמורה וכנ"ל. ואף שהנ"י פ' חרש כתב בשם הריטב"א שאף אם כתב לה החרש כתובה אינו כלום. לטעמיה אזיל שכתב בחידושיו בגיטין שאין קנין סודר ואגב לקטן ושאין קטן יכול למכור שט"ח וגם אין יכול להתחייב ואין מתחייבין לו וכ"כ הר"ן שם בפ' התקבל רק שהר"ן לא הזכיר הא דאין יכול למכור שט"ח וא"כ ס"ל ששעבוד קרקע הוי כקרקע וגם שאין שטר וחיוב כלל בקטן. ולזה כתב דלא הוי כלום. אבל לדעת הפוסקים שהזכרנו שיכול למכור שט"ח ויש בו קנין ושטר ושדעתם עיקר לענ"ד בבבלי וירושלמי. שפיר כתובתו כתובה ובפרט שבארנו שגם להרמב"ם התנאי קיים עכ"פ בלא שטר: וכ"נ דעת התוס' ביבמות קי"ג שלענין מטלטלי שפיר יכול החרש להתחייב בכה"ג. ורק לענין שעבוד קרקע ס"ל כהריטב"א דהוי כמקרקעי לענין זה. ולזה כתבו שהיה ע"פ האפטרופוס ומשמע דעתם להדיא שלא היה זה בתורת מעשה ב"ד. רק רב מלכיו חידש ענין זה שהאפוטרופוס יעשה כן או שר"מ היה האפוטרופוס. ובגיטין ס"ה ע"א משמע ג"כ דעת התוס' שרק בצרור וזורקו אין בו דעת להבחין ענין ק"ס אבל בעונת הפעוטות שפיר מבחין וע"ש ברשב"א. ובאמת יש לצדד גם בדעת הנ"י שם שרק כתיבתו אינו כלום היינו שאין לו דין שטר וכמש"ל לדעת הרמב"ם אבל התנאי תנאי גמור ומדין שכירות כמש"ל. וכן נכון לומר לחומר הקושיא. וממילא לדידן דתפסינן כהרא"ש שיכול למכור שט"ח וכשאר פוסקים הנ"ל א"כ ה"ה הכא שפיר מהני השטר לגביה. ועכ"פ יכולים לכתבו וניתן לכתוב כיון שנתבאר בו שהוא חרש: ובזה נראה ליישב מה שק"ל על הר"ן וריטב"א בגיטין שם שכתבו שא"י להתחייב גדול לקטן רק ע"י זיכוי ע"י אחרים וביבמות קי"ג מפורש שפיקח יכול לכתוב כתובה לחרשת מאה מנה ודוחק לומר שזוכה ע"י אחר. ואף דבמ"מ פ"ד מה' זו"מ משמע כן אבל הוא דוחק וכ"נ פשטות דברי הרמב"ם פי"א מה' אישות. ולפמ"ש א"ש דשם אינו חיוב במתנה רק בתורת שכירות שחרש משתכר לאחרים כנ"ל ולזה שפיר זוכה ויש לדחות ואקצר. וע' נתיבות סי' רל"ה סק"י שהחליט שיכולים להתחייב לקטן ולא הביא דברי ר"ן הנ"ל [וגם יש לדון דכתובה הויא כמקח וממכר כיון שהיא מתחייבת לו ג"כ כנגד זה וכמש"ל. ולזה הוי ככתובים וכדקיי"ל בב"ב מ"ב דהמוכר בעדים א"צ שטר וגובה ממשועבדים. ורק במלוה בעי שטר משום דיזיף בצנעא ע"ש. אבל בכתובה לא שייך זה כנ"ל. וכדאיתא בכתובות כ"ג וגיטין פ"ט דנשואין יש להם קול. ובפרט בתולה כדאיתא בכתובות ט"ז. ולהכי הוי ככתובין ע' גיטין נ' נ"א וכתובות ק"ב. וכיון ששכירותו קיימת כמש"ל ממילא השעבוד קיים אף בלא שטר. אך יש לדחות ויש להאריך בזה]: עכ"פ נתברר דשפיר יכול החרש לישא אשה ולצוות לכתוב לה כתובה ככל הנהוג ושפיר מתחייב בזה. ומ"ש כבודו שאלו ידע שפטור מזה לא היה מתרצה. ידידי. הלא בכלל כתובה היא גם תנאי כתובה מזונות וכדומה. כמ"ש הרמב"ם פי"א מאשות שאינם בחרש וחרשת. ואיזו פתיות תינשא לו בלא תנאי כתובה. וגם בלא"ה ז"א דכיון ששואלים לו יש לו לידע שתלוי ברצונו. ולכל החתנים אין שואלים רק מקבלים ק"ס על שעבוד ומטלטלי אג"ק. וגם שצריך שיהיה בציוויו ובלא ספק ניחא ליה שלא ישתנה ענין נשואיו מכל נשואי ישראל. וגם יש לצרף לזה מה ששואלים להרב ומצוה לכתוב הכתובה וגם קוראה תחת החופה. ובזה א"צ רק הסכם האפוטרופסים. וע' גיטין מ' ע"ב בתוס' ופוסקים וכ"נ בתוס' יבמות קי"ג. ולשון וקנינא כבר בארנו שרוב הפוסקים ס"ל שיש קנין סודר לחרש ושדעתם עיקר והק"ס כאן הוא ליתר תוקף וכמש"ל. והסמ"ע כתב הטעם שאין ק"ס לקטן משום איש ולא קטן. וצ"ע דלא דרשינן דרשות מדעתינו ובפרט בדברי קבלה וכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי בב"מ מ"ז. ובפרט שברמב"ם מפורש הטעם משום שאין לו קנין רק כשמכניס לרשותו ומשום שטר [וטעם הרמב"ם משום שטר צ"ע דמה שייכות שטר לק"ס במטלטלי ואכמק"ל] כן נראה לי עיקר וזהו ג"כ טעם המים חיים: והא דבש"ס איתא דרב מלכיו כתב לה. ובפוסקים ג"כ דרק ב"ד יכולים לכתוב. נראה פשוט שזה רק במקום שהחרש כל צרכיו נעשים ע"פ ב"ד או ע"פ האפוטרופוס הממונה ע"פ ב"ד וכמ"ש הפוסקים שחרש צריך למנות לו אפוטרופוס כמו קטן. ואז שפיר מוטל זה על ב"ד להשיאו אשה. וכן מוכח מלשון הש"ס אנסביה רב מלכיו. ואדרבא אז אין מעשיו מועילים וכדקיי"ל בקטן שבמקום שיש לו אפוטרופוס אין ממכרו ממכר אף במטלטלים בלא דעת האפוטרופוס. ולזה תפסו התו' שם בפשיטות שהיה לו אפטרופוס. אבל אצלינו שידוע דרך החרשים שמתפרנסים ועוסקים בצרכיהם בעצמם ככל אדם. והרבה מהם הם בעלי מלאכות וכדומה ואין השגחת ב"ד עליהם כלל ולא שום אפוטרופוס. א"כ מהיכי תיתי נימא שלענין כתיבת כתובה יזדקקו ב"ד לזה. וכיון דתקינו ליה רבנן נשואין נושא בעצמו אשה וה"ז ככל עסקיו ששוכר ומשתכר כמש"ל מהירושלמי כנלע"ד. אף שלא נתבאר זה בדברי האחרונים בכ"ז האמת עד לעצמו. והנה השגתי עתה ס' מלאכת חרש בשאלה. וראיתי שם שהביא דברי המ"ח הנ"ל ותמה עליו שנעלם ממנו ש"ס מפורש יבמות קי"ג שב"ד יכתבו ולא עדים. ובמתכ"ת לא ירד כלל לכל מה שכתבתי בס"ד. וראיתי בו שהביא שם דברי הנחלת שבעה במהדורא בתרא (ואינו ת"י) שכתב נוסח הכתובה בלשון ב"ד. וזולת זה כתב הכל ככתובה הנהוגה וכן בלשון וקנינא. והעתיק שם משו"ת גינת וורדים נוסח אחר בזה בלשון מעשה ב"ד ושם אין כתיב וקנינא. והביא שהג"וו חולק שם בזה עם חכם אחד ואין הס' ת"י. והוא כתב בפשיטות שאין קנינו כלום. ולא ידע שמחלוקת גדולה היא בזה. ודעת הראב"ד ורשב"א ורא"ש וטור שקנינו מועיל וכ"נ דעת בעה"ת. והוא כתב שם נוסח אחר קצת וכתב שב"ד יקבלו סודר של האשה לקנין על התחייבות הכתובה. והוא תמוה דאטו ב"ד מתחייבים בתורת קנין והלא אינם רק כמטילים על נכסי החרש חיוב ויש ליישב ואקצר. וראיתי שם גמגומים הרבה בזה אבל אין העת מסכים להאריך. והעיקר נראה כמש"ל שכ"ז רק כשב"ד עוסקים בענינו והם המשתדכים עבורו ומשיאים לו אשה וה"ז כפסיקת נדוניא ושארי תנאים אבל כשעוסק בעצמו בכל צרכיו פשוט שהדין כמ"ש וכמ"ש המ"ח: ועוד עלה ברעיוני לומר לפי מה דאיתא בגיטין נ"ב דמשיכה לא תקנו ביתומים. א"כ י"ל דכל קנינים דרבנן לא תקנו בהם וכגון אגב למ"ד דהוי דרבנן. וכן שעבוד קרקע למ"ד שעבודא לאו דאורייתא. וזה דורש אריכות רב ואכמ"ל. והנה איזה רבנים שראו דברי הללו השיבו קצת על דברי רק אין הפנאי מסכים לי כעת לפלפל בדבריהם. וגם ראיתי כי בע"ה בכלל דברי דבריהם. ואף כי לדעת קצת פוסקים אין לחרש שטר וקנין כמש"ל. בכ"ז כיון שנהגו שכותבים כתובה לחרש. הרי תפסו כשיטה זו. וגם הרי בתי דינים של ישראל מסכימים ע"ז. והרי הוא כמו הסכם ב"ד על חיובו וכמש"ל: ובמים חיים שם הנוסח אינו מדוקדק יעו"ש. ולענ"ד צריך לכתוב בלשון זה בכך וכך בשבת וכו' אנחנא סהדי [ואם יחתמו שלשה כמש"ל יכתבו בי דינא] דחתימי לתתא רמזינן לפב"פ החרש אי בעי למיסב להדא בתולתא פב"פ ולמכתב לה כתובתא כנהוג למכתב לבנות ישראל כתיקון חז"ל. ורמז לנא דיסב להדא בתולתא פב"פ ודנכתוב לה כתובתא כנהוג ותהא ליה לאנתו כדת משה וישראל ויפלח ויוזין ויפרנס יתה כהלכות וכו' ככל נוסח הכתובה. רק לכתוב הכל בלשון נסתר. כי גם בכל כתובות היה יותר טוב לכתוב בלשון נסתר כיון שהוא לשון העדים והוא קיבל קנין בסתם. ורק שאנו כותבים בלשון מדבר בעדו