דברי מלכיאל א קפו

כ"ג. ואמאי הא אכתי איכא חזקה דלא מקלקלא וע"כ צ"ל דבעי תרווייהו כנ"ל וא"כ עדיין יש מקום לומר דהמקשה שפיר ידע מסברא דלא מחצפא רק דבעי תרווייהו והיינו דמשני ביוכ"ח מי ידע. וא"ש דבמשנה ראשונה סברו דסגי בחזקה דלא מחצפא ודלא מבזיא לחוד וא"כ ה"נ סגי בסברא דלא מקלקלא ובמשנה אחרונה ראו דלא סגי עד שתהא גם חזקה דאינה מעיזה כנ"ל. ובזה מבואר סברת מחלוקת ר' אושעיא ורבה בר אבין בכתובות כ"ג דפליגי אי כדר"ה אף שלא בפניו או לא ע"ש והיינו דפליגי אי סגי בסברא דלא מקלקלא לחוד. ומ"ד דאף שלא בפניו מהימנא ס"ל דעדיפא מחזקה דלא מבזיא ולא מחצפא דשם למשנה אחרונה אינה נאמנת והכא נאמנת: ח) ועפ"ז היה אפשר ליישב דברי התו' ביבמות קט"ז ע"ב ד"ה באותה שהקשו למ"ד דמהימנא שלא בפניו נהימנא לומר מת במיגו דגרשתני. והוא נפלא דתיקשי להו דתהא נאמנת במת לחוד ואי דאינה העזה א"כ לא שייך להימנה במיגו. ומצאתי במהרש"א שתמה כבר וכבר הרגישו באחרונים ג"כ וכמדומה לי שכן הקשה ג"כ בט"ז באה"ע עכ"פ הוא תמוה וע' שעה"מ פ"ז מה' אישות ה"י ושם פי"א מה"א שהאריך בענין זה והביא מחלוקת האחרונים בזה. ובאמת העיקר שהעזה זו אינו דומה לשארי העזות דבשארי העזות לא מהימנו והכא מהימנא ותמוהים דברי האחרונים שהביא שם בפ"ז דמדמו לה לשארי העזות: אבל לפמ"ש י"ל דבאמת קשה דהא איכא חזקת א"א כמו שהקשו האחרונים וע"כ צ"ל כמש"ל דאיכא הכא תרי חזקות חזקה דמעיזה ודלא מקלקלא. אבל למ"ד דאף שלא בפניו וסגי בלא מקלקלא צ"ל דלא מקלקלא עדיפא והוי כמו רוב כמ"ש התה"ד סי' ר"ז ע' ישוע"י ר"ס י"ז ושו"מ מ"ק ח"ב סי' קפ"ב ועדיין קשה דא"כ גם במת נהימנא משום חזקה דלא מקלקלא. ונראה דבאמת הא במת יש שני חזקות חזקת חי וחזקת אשת איש. וכבר כתב הריב"ש דשני חזקות עדיפא מרוב וא"כ כ"ש דעדיף כחזקה דלא מקלקלא לחודה. ולזה הוצרכו התו' להקשות דליהמנה במיגו דגרשתני דשם ליכא רק חזקת א"א לחודה. [ומה שהקשה בשו"מ מ"ק ח"ב סי' קפ"ב בשם רימ"ס דרוב אנשים אינם מגרשים. ז"א כלל דזה הוי רוב התלוי במעשה ואכמ"ל בזה]. וא"ל דהוי מיגו במקום חזקה. דלבד שאין מדמין החזקות זה לזה כמ"ש הש"ך סי' פ"ב. תיקשי דא"כ נפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאיבעיא לן בכמה דוכתי. ולזה שפיר תירצו התו' בתירוצם בתרא דלא אמר דמהימנא שלא בפניו רק באומרת א"א הייתי וכו' ולכאורה צ"ע מה סברא היא זו דמ"ש כיון דבפניו מהימנא אף בבאו עדים מקודם שאשת איש היא לדעת התו' דלא כשיטת הא"ח הובא באחרונים באהע"ז סי' י"ז ע"ש ח"מ וב"ש א"כ שלא בפניו נמי כיון דס"ל דלא מעיזה. אבל לפמ"ש א"ש דתירצו דבאמת בעי שני חזקות דאינה מעיזה ודלא מקלקלא נגד חזקת א"א. רק היכא דליכא עדים וא"כ אין לה חזקת א"א אז נאמנת אף שלא בפניו דסגי בחזקה דלא מקלקלא לחוד ואף שבאו אח"כ עדים מ"מ כבר יצאה מחזקת א"א כמ"ש התו' בכתובות כ"ו ע"ב בשם הר"י ב"ר ברוך ע"ש וע' מהרי"ק שורש ע"ב בענין זה בארוכה. שוב מצאתי בישוע"י סי' י"ז סק"א שכ' ג"כ בישוב דברי התוס' ונהניתי שכיוונתי לדעתו הק': ובאמת קשה לי על התו' הנ"ל דהא אמרינן בב"ב קל"ד דלא מהימן לומר גרשתי במיגו דמגרשה עכשיו משום דאי גירשה קלא הוי למילתא ע"ש ברשב"ם ובתו' שם רק מ"מ באומרת גרשתני נאמנת אף נגד הקול אבל מיגו במקום קול לא אמרינן וכדקיי"ל בח"מ סי' ק"נ דמיגו במקום קול לא אמרינן. ומ"מ כשטוען נגד הקול נאמן ובמק"א בארתי בזה בס"ד אכ"מ עכ"פ דבריהם תמוהים דהא הוי מיגו במקום קול וע' בכללי מיגו בתומים סי' ל"ה ל"ו. וצ"ל דכאן שאין הקול סותר להמיגו רק מניעת שפיר הוי מיגו ואין להאריך בזה לפי שבדעת הרא"ש א"א לומר כוונתו כנ"ל דבפסקיו סוף נדרים מבואר כוונתו שמוכיח מזה דהלכה כרב המנונא ולא דקאמר טעמא דר"ה יעו"ש: ט) והנראה דהנה כל הפוסקים נתחבטו למה פסקו כדר"ה כיון דרבא פליג עליה התם בנדרים שם וזהו כל פלפול הרא"ש שם ע"ש. והנה המפרשים הקשו דבכתובות כ"ב ע"ב משמע דרבא ס"ל שפיר דרב המנונא דפריך מינה עליה ע"ש וע' בפנ"י והפלאה שם. ובאמת קשה דפשטות הש"ס בכ"מ כדר"ה וליכא מאן דפליג עלה. ולזה נלע"ד לומר דגם רבא ס"ל להא דרב המנונא אבל לא מטעמיה. דרב המנונא פשיט לה מטמאה אני לך ומכ"ש דהכא אינה מעיזה וא"כ משמע דעיקר טעמו משום חזקה דאינה מעיזה וכדקאמר בהדיא דחזקה אין אשה מעיזה וכו' וע"ז קאמר רבא דאינה ראיה דזמנין דתקיף לה מבעלה וכו' ועיקר החזקה ע"כ צ"ל משום דלא מקלקלא נפשה ובהא מודה רבא נמי דהא משום חזקה דלא מבזיא היו מאמינים אותה אי לא משום חשש דעיניה נתנה באחר אבל היכא דמקלקלא נפשה אין חשש לעיניה נתנה באחר ותהיה באיסור א"א כל ימיה וזהו כל עיקר הויכוח בינם בסוגיא דנדרים. והיינו דקאמר הרא"ש שם אחר שהאריך להוכיח דהלכה כר"ה לגבי רבא כתב ועוד נראה דהלכה כר"ה בזה משום דלא מקלקלא והיינו דאף רבא מודה בזה ע"ש וכמ"ש בס"ד. וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם שפסק בפי"ד מה"א דבטוענת אינו נזקק לי יעשו דרך בקשה ובגרשתני פסק כר"ה ונתקשה שם בלח"מ וכמש"ל ולפמ"ש א"ש בס"ד. ומ"מ הרא"ש בעצמו לא ס"ל הכי לדינא דעיקר ס"ל כמש"ש מקודם דהלכה כר"ה לגבי רבא ועיקר הטעם משום דלא מעיזה וכמ"ש בתשובה כלל מ"ג להדיא דבטוענת דבר שהוא יודע שפיר נאמנת יעו"ש: י) והנה מש"ל דלר"ה ס"ל טעמא דהשמים ביני לבינך למשנה ראשונה משום אינה מעיזה קשה לכאורה דהא עיקר חידוש מ"א הוא משום שעיניה נתנה באחר אבל לא לחדש דטועה היא וסוברת שאינו מרגיש. וא"ל דגם ר"ה למסקנא ס"ל דלא מחצפא דכל כה"ג הו"ל לפרש וגם הו"ל לרבא להוכיח זה מסיפא והנה עפמש"ל כבר מיושבים דברי הרא"ש הנ"ל דכ"ז לר"ה ע"כ צ"ל דבאמת מרגיש ביוכ"ח שלא יחלוקו משנה ראשונה ומשנה אחרונה במציאות. אבל לרבא דעיקר טעמא משום דלא מחצפא א"כ א"צ כלל לטעמא דלא מעיזה ואדרבא תקשה דא"כ איכא הכא ג"כ שני חזקות כנ"ל ולזה מוקי בפשיטות דלא קי"ל ביוכ"ח ולזה שפיר מעיזה וא"צ לדחוק דטועה היא כמו לר"ה כנ"ל. ולזה סוגיא דיבמות איירי אליבא דהילכתא וגם רבא איירי בה ע"ש ולזה קאמר דלא קים ליה ביוכ"ח ולזה הקדים הוא אמר מינה לאשמועינן דאף דאומר ברי מ"מ אינו כלום דלא קי"ל כנ"ל]: יא) והנראה דהנה הח"מ סי' י"ז סק"ג הביא שהרשב"א הוכיח דלא עבידא לאחזוקי דבריה במקום דאינה מעיזה מכתובות כ"ב ע"ב דפריך ארבא דקאמר יכולה מכחשתו בגירושין מהא דר"ה אף דעתה הוי שלא בפניו. ותיתי לי שכוונתי מעצמי לראיה זו. אבל באמת אינה ראיה דשם כיון דידעה שסופה להגיד כן בפני בעלה מעיקרא לא משקרא ואף למ"ד דשלא בפניו לא מהימנא מ"מ מעיקרא דייקא שפיר וכ"כ בישועות יעקב סי' י"ז וסי' קנ"ד ע"ש. והנה בח"מ סי' ל"ג סי"ב הובא בשם העיטור שכשנפסק הדין ע"פ קרוב ופסלוהו מעדות ואח"כ נתרחק אין חוזר ומעיד וכתב הש"ך הטעם משום דמחזיק דיבוריה ע"ש. וצ"ע לכאורה מדברי הרשב"א הנ"ל. אך הנה באמת כבר תמהו שם התומים וקצה"ח ושער המשפט דהא קיי"ל בסי' מ"ה דאם חתמו עם פסולים מ"מ יכולים לחזור להעיד וביותר דבסי' כ"ח שם פסק הרמ"א בעצמו בסט"ו דאם העיד שלא בפניו חוזר ומגיד בפניו ע"ש ובט"ז שם הביא בשם רש"ל ובן לב באמת דלא מהני דעבידי לאחזוקי ע"ש. ובנתיבות ר"ס ל"ג כתב דהיכא שדיבורם אינו כלום לא שייך אחזוקי כי לא יהיו נחשדים בשביל זה והוא דוחק גדול גם כי אכתי תקשה להרש"ל ובן לב דס"ל גם גבי שלא בפניו דלא מהני כנ"ל וע' בתומים ובח"ס חאה"ע ח"ב סי' ס"ז מ"ש בזה ג"כ: