דברי מלכיאל א קפה

נאמנת. וכבר נתקשו בזה האחרונים מסוגיא דנדרים דפריך ממתניתין אדר"ה ולא מחלק כנ"ל ותירצו דסוגיין אזלא אליבא מאי דפשיט ר"ה מטמאה אני לך וא"כ לא מחלק כנ"ל וכמש"ל והרא"ש איירי אליבא דדינא. אבל עדיין קשה מי הכריחו לזה וצ"ל משום דמפרש טענתם במשנה בתשמיש וכהירושלמי שם וכמש"ל. ולזה שפיר לטעמיה מפרש כנ"ל. אלא שלשון הרא"ש במשנה שם משמע שמפרש שביורה כחץ עיקר טענתם ע"ש וצ"ע: [וראיתי בישועות יעקב סי' קנ"ד שכתב לבאר שיטת הרא"ש ושיטת הרמב"ם הנ"ל כאחד יעו"ש והביא דברי הרשב"א הנ"ל. ותמיהני דלהרא"ש שמחלק בין מקלקלת עצמה לשארי העזות ל"צ כלל לטעמא דביוכ"ח לא ידע ושסבורה שיסבור שטוענת ביוכ"ח. והנה כ' הישוע"י שם שאף שאומרת אח"כ מפורש שאינו בא עליה וכדומה זה רק לחזק דבריה ואין בזה חזקה דאינה מעיזה ע"ש. והוכרח לזה כדי ליישב דברי הרמב"ם ואינך שפסקו שאף בברי וברי אינה נאמנת. ולדבריו שס"ל כדעת הרא"ש לא הוצרך לזה כלל יעו"ש שדבריו תמוהים. ואפשר כ"כ בשביל שהרגיש שברמב"ם מפורש דאיירי שטוענת מתחילה שמורד מתשמיש וכמש"ל אבל דבריו אינם מבוררין כן עיי"ש שפתח בדברי הרשב"א וסיים בדברי הרא"ש. אבל לפמ"ש א"ש דגם הרא"ש צריך לסברת הרשב"א לתרוצי סוגיין. וא"צ כלל לדוחק של הישוע"י שאף שמפרשת אח"כ הוא לחזק דבריה. וגם מ"ש שברור לו כן בכוונת הרשב"א. לענ"ד הרואה שם יראה מפורש להיפוך שהקשה על פי' הנ"ל דא"כ למה נאמר שהיא טוענת שאינו נזקק לה נפרש באמת שטוענת שאינו יוכ"ח ע"ש שנשאר בקושיא. ולדברי הישוע"י לק"מ דהא אח"כ מפרשת בהדיא כן. גם מש"ש הישוע"י דדעת הרשב"א נוטה לדעת הרמב"ם וכפי' הנ"ל. במחכ"ת הרי הרשב"א דוחה זה כנ"ל ומסיק כפי' קמא כיון דהאי אידחי ונראה שלא ראה סוף דברי רשב"א אלו]: ה) ולזה נלע"ד בישוב דברי הרא"ש בלי ט"ס דהנה ביבמות שם ברא"ש לא הביא רק אר"א דברים שבינו לבינה נאמנת ולא הביא סוף דברי הש"ס איהי קים לה וכו' ולזה אפשר לומר שכן היתה גירסתו בש"ס שם אף שקשה לומר כן משום דפשוט ליה שם דאיירי ביוכ"ח ע"ש. אך בריטב"א סוף נדרים משמע להדיא שגירסתו בהך דיבמות איהי קים לה ביוכ"ח איהו לא קים ליה ולא יותר ע"ש. וא"כ שפיר י"ל שגם הרא"ש גורס כן. ומפרש דהא דקאמר הוא מינה הוי רק שמא דהא לא קים ליה בדבר ברור שממנה המניעה בלידה. אבל איהי טוענת ברי שאינו יוכ"ח. והוא אף שטוען ברי שיוכ"ח מ"מ זה אינו ברי שממנה המניעה: וברא"ש ביבמות שם הביא שיטת הרי"ף שטענתם שם לענין כתובה לאחר עשר שנים ותמה דהא איהו טוען טענת שמא עליה. וכ' שע"כ נפרש לשיטתו דאיירי שטוען ברי שהמניעה ממנה כגון שמפלטת ש"ז ע"ש. הרי להדיא שפשטות הענין מורה דאיירי בשמא ורק שלפי' הר"א ע"כ איירי בכה"ג והיינו לגירסת הרי"ף שם דמסיק להדיא איהו לא קי"ל ביוכ"ח ע"ש ואף לגי' הריטב"א הנ"ל י"ל דמפרש הכי דקאי על יוכ"ח. אבל הרא"ש מפרש כפשטיה כנ"ל. ולזה מאי דמסיק הרא"ש שם דהוא לא קי"ל ביוכ"ח היינו לשיטת הרי"ף כנ"ל ולדבריו וליה לא ס"ל וכ"נ שמקודם לא הזכיר סברא זו כלל עיי"ש: ועפ"י גירסא הנ"ל יש מקום ליישב קושית הראשונים שם מהא דיבמות להא דנדרים בפשיטות דכיון דמסיק בנדרים שם עיקר טעמא דאינה נאמנת למשנה אחרונה ולא מוקמינן אחזקה דאינה מעיזה משום שסבורה היא שהוא אינו מרגיש ביוכ"ח כפי' הרא"ש ולכך מעיזה. לזה הכא ביבמות דמעיקרא אמר איהו מינה וטוען ברי שהוא יוכ"ח רק שממנה המניעה א"כ בזה שפיר אינה מעיזה ולזה נאמנת רק דהא מ"מ גם היא אינה ראויה כמו שטוען הוא. ולזה קאמר דאיהו לא קים ליה שהוא טוען בזה שמא וכמש"ל רק שתולה בה כיון שיודע בעצמו שאין מניעה ממנו כלל: אבל באמת בשיטת הרא"ש קשה לומר כן דמסקנת הרא"ש שם בפ' הבע"י משמע כתירוץ הרמב"ן ע"ש דמסיק דאף אי טוען הוא ברי נאמנת וא"כ ע"כ מפרש דלא קי"ל קאי איוכ"ח. ועוד דבתשובת הרא"ש כלל מ"ג סי"א מייתי שם ש"ס דיבמות הנ"ל ומפורש שם הגירסא כדאיתא לפנינו איהו לא קים ליה ביורה כחץ ע"ש. ואף שיש מקום לומר שחזר בו מפירושו לתשובותיו וכמבואר באחרונים שכמה מקומות סותר א"ע מפסקיו לתשובותיו וע' בהקדמת פרמ"ג ליו"ד מ"ש בענין זה. אבל מ"מ הוא דוחק לומר שחזר בו בדבר שתלוי בגירסת הש"ס. ובפרט שכן הגירסא בכל הראשונים רי"ף ובה"ג ושאילתות פ' תולדות וברמב"ן הל' נדרים ולזה צ"ל שהרא"ש קיצר בלשונו בהעתקת לשון הש"ס וכן הריטב"א הנ"ל. ואף דבריטב"א לא משמע כן ע"ש. אבל הא קאי על הרמב"ן וברמב"ן מפורש כן הגי' ע"ש: ו) והנראה עוד בישוב זה בלי שום שינוי גירסא וט"ס. דהנה הרא"ש כתב סוף נדרים בטעמא דנאמנת לומר גרשתני דלא מקלקלא נפשה והקשו האחרונים דא"כ מאי פשיט הש"ס מטמאה אני לך ואינך. והנה כבר הקשיתי לעיל אות ג' דמאי פשיט ר"ה מטמאה אני לך. ותרצתי דידע מחזקה דלא מבזיא נפשה ע"ש. ואך לפ"ז תקשה מאי מקשה תו רב משרשיא מהשמים ביני לבינך. ואי ידע ג"כ מסברא דלא מחצפא וכמש"ל. א"כ ה"נ הו"ל לאסוקי אדעתיה דרבא יחלק בין חזקה זו לחזקה דגרשתני כמו דמחלק לעיל דמאי שנא. וגם בתירוץ רבא משמע עיקר החידוש דלא סגיא ליה וכו' ולא מצד חילוק החזקות. מדלא מסיק אבל הכא זמנין וכו' כדמסיק לעיל: וע"כ צ"ל כמש"ל אות א' דבקושיין בודאי משמע ליה דהבעל ידע ביוכ"ח. ושפיר פשיט כר"ה דטעמא משום אינה מעיזה. ורבא מדחה דטעמא משום דלא מחצפא. אבל ז"א לומר דס"ד דאומרת אינו יכול וכדומה כפי' הירושלמי והרמב"ם שהזכרנו ורבא משני דאיירי ביוכ"ח. ז"א דא"כ מאי קאמר רבא כיון דלא סגיא דלא אמרה הו"ל למימר הכא במאי עסקינן באומרת ביוכ"ח ובפרט דגם לר"ה וש"פ איירי ביוכ"ח דאל"ה תיקשי ממשנה אחרונה אם לא שנפרש כפי' הרשב"א בחידושיו שהזכרנו. וכבר בארנו שהרא"ש נראה דלא ס"ל הכי וע"כ צ"ל כמ"ש [וע' בריטב"א ונ"י על הל' נדרים ואינו כעת ת"י וע' במאירי שם שהביא גירסא דסגיא דאמרה ומפרש כשיטת הסוברים דאמרה שאינו נזקק לה כהירושלמי ומפרש הש"ס כפי' הרשב"א שהזכרנו ע"ש ואקצר בזה] וא"כ קשה מה שהקשינו לעיל באות א כיון דמעיקרא ס"ל דקים ליה ביוכ"ח הול"ל בתר הכי קסבר ר"ה איהו לא קי"ל ביוכ"ח כיון שזה עיקר החידוש וכנ"ל. ומזה מוכרח לפרש כפי' הרא"ש הנ"ל דגם בתירוץ הש"ס ס"ל דהוא קים ליה רק שהיא טועה וסבורה שאינו מרגיש: ז) והנה הישוע"י תירץ בסי' קנ"ד על קושיית האחרונים על הרא"ש הנ"ל דהש"ס מקשה ממשנה אחרונה לטעמיה דר"ה דפשיט מטמאה אני לך וא"כ לא ס"ל טעמא דמקלקלא נפשה אבל הרא"ש כ"כ למסקנא אליבא דהילכתא וע"ש שכ"כ ג"כ בשם מהרש"ך דלמסקנא י"ל כן. והנה לבד שאין לזה טעם דמ"מ מהיכן הוכיח הרא"ש סברא זו כיון דבש"ס מפורש דעת רב המנונא עצמו להיפוך. הנה לפמש"ל נסתר תירוץ זה דהא מה שהוכיח ר"ה מטמאה אני לך היינו ג"כ ע"כ מכח דמדמה חזקה דלא מבזיא לחזקה דאינה מעיזה וא"כ שפיר י"ל ג"כ דמדמה חזקה דלא מבזיא לחזקה דלא מקלקלה וא"כ אכתי תקשה מה מקשה בתר הכי ממשנה אחרונה דהשמים ביני לבינך דשם הקושיא מכח חזקה דאינה מעיזה כמש"ל וע"כ צ"ל דאין הטעם משום דלא מקלקלא נפשה. והיה עוד מקום ליישב ולומר דבעי תרי חזקות דאינה מעיזה ולא מקלקלא והראיה דהא שלא בפניו אינה נאמנת. וכן היכא דאיכא עדים דמסייעי לה כדאיתא בכתובות