דברי מלכיאל א קפד

סימן פא כבוד ידי"נ החריף וכו' מהו' יצחק מארים נ"י טאלאצקי מ"ח תרל"ו: א) ע"ד אשר הקשה על פי' הרא"ש סוף נדרים שפי' אהא דהיא גופא אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע וז"ל וטועה היא וסבורה היא שאין הבעל מרגיש ביורה כחץ עכ"ל. והקשה יקירי דהא מפורש ביבמות ס"ה דאיהו לא קים ליה באמת בזה. והיא תמיהה עצומה לכאורה. אף כי באמת לשון הש"ס מורה כפירושו. דלמה האריך הש"ס בלשון היא גופה אמרה נהי וכו' לימא בפשיטות ביורה כחץ לא קים ליה. ולאינך פירושי קשה לשון זה. ובפרט דהא המקשן תופס בפשיטות שהבעל יודע ביורה כחץ וכן פירש"י שם להדיא ע"ש. וא"כ הו"ל לשנויי דהבעל לא ידע בזה. וגם קשה לומר שיטעה המקשן במציאות וגם דהא מעיקרא דקאמר תיובתא דרבא ומשני דלא סגיא דל"א אין יורה כחץ וכו' משמע נמי דמעיקרא משמע ליה משום דאינה מעיזה וגם התרצן סובר כן דהבעל ידע רק שטעם נאמנותה הוא משום דלא מחצפא נפשה כמ"ש הר"ן ורש"י שם והוא נפלא איך יטעו במציאות ובמה שפשוט לו לרבי אמי ביבמות שם. ולפי' הרא"ש הנ"ל א"ש דגם במסקנא ס"ל דהבעל ידע וכ"נ בפירש"י ג"כ ע"ש. אבל תיקשי מהא דיבמות כקושיית כת"ר: וראיתי בריטב"א ונ"י שעל הרמב"ן הל' נדרים שהרגישו בזה ופירשו שבאמת גם בס"ד ידעו מזה רק דס"ד שהיא סוברת דהבעל יודע ומרגיש בזה. ודלא כפי' הר"ן ושם התבארו שני הפירושים. [ובתו' נראה שגירסתם בש"ס הוא קסבר רב המנונא נהי דבביאה ידע וכו' ע"ש. וזה כפי' הר"ן וא"ש הלשון בפשיטות רק שקשה לומר שיטעה במציאות כמש"ל] רק לשון הש"ס דידעה היא דבעלה ידע בה לא משמע כן. דהול"ל דסברה היא וכו'. ונראה שט"ס הוא בדברי הרא"ש וצ"ל שסבורה שהבעל מרגיש וקאי על המקשן וכפי' הריטב"א הנ"ל וגם הציון ברא"ש ט"ס הוא. כן נלע"ד לכאורה ולשונו כמעט ממש לשון הריטב"א ונ"י שם ע"ש: ב) ועפ"ז נראה ליישב דברי הגאון שהובא ברי"ף ס"פ הבע"י והוא דברי הבה"ג בהל' מיאון שכ' דהך דר' אמי הוא אליבא דמשנה ראשונה ע"ש. ואכתי קשה דהא בנדרים אמרינן לרב המנונא טעמא משום דאין מעיזה פניה. ולרבא משום דלא מחצפא נפשה לומר דבר של גנאי אבל האי טעמא לא נזכר כלל. וביותר דביבמות שם משמע דרבא ס"ל הא דר' אמי דבסיפא פליג בהא דנושא אשה על אשתו ולא ברישא ע"ש וא"כ הומ"ל בנדרים שם בפשיטות דמשום דאיהו לא קים ליה נאמנת. והכי משמע דהוי היפוך סברת רב המנונא דאי ס"ל לרבי אמי כדר"ה א"כ ל"ל טעמא דלא קים ליה הא אי קים ליה כ"ש דנאמנת דאינה מעיזה. ולפמ"ש הרא"ש שילהי נדרים הסברא באומרת גרשתני דלא מקלקלא נפשה ע"ש י"ל דס"ל כדרב המנונא רק בגרשתני ולא בשאר דברים. ומה דמקשה בנדרים שם ממשנה אחרונה לר"ה היינו למאי דבעי מעיקרא למיפשטה מהא דטמאה אני לך וכבר האריכו האחרונים בזה. וגם מ"ש למה לא משני רבא בנדרים משום דלא קים ליה י"ל דה"נ איכא לאקשויי שם למה לא משני גבי טמאה אני לך משום דלא קים ליה ואיצטריך לטעמא דלא מבזיא נפשה. וע"כ צ"ל דבאמת בהא לחודה לא סגי דמה סברא היא זו להאמינה בשביל שהוא אינו יודע והוא מוחזק בזה וגם איכא רוב אנשים בריאים דמסייע ליה. אלא עיקר הסברא דלא מחצפא נפשה רק מ"מ לא סגי בהא אי הוי טעין ברי וכן בהא דלא מבזיא אבל כיון דאיהו לא ידע שפיר מהימנא בחזקה זו. וממילא מיושב מה שהקשינו דבאמת טעמא דיבמות ודנדרים חדא מילתא היא: ג) ובזה מבואר מאוד סוגיא דנדרים דפשיט רב המנונא מטמאה אני לך והוא תמוה לכאורה כיון דשם באמת לא מהימנא וגם שם אין יודע הבעל כלל. וא"כ מה פשיטות היא זו כיון שכאן עיקר הסברא משום דאינה מעיזה. אבל לפמ"ש י"ל דגם מעיקרא שפיר ידע סברא דלא מבזיא נפשה ולא מחצפא נפשה. וזהו עיקר טעם דמשנה ראשונה. ולזה פשיט דכי היכי דנאמנת בהאי חזקה ה"נ מהימנא בחזקה דאינה מעיזה. ואף שהתו' כתבו בב"ב ה' ובכ"מ שאין מדמים החזקות זל"ז ועש"ך סי' פ"ב מ"מ הש"ס שפיר מדמה ופשיט לה אף למ"א. דהתם למשנה אחרונה אינה נאמנת משום דלא ידע בה אבל הכא מסתבר שתהא נאמנת גם למ"א. ודחי רבא דהתם חזקה דלא מבזיא נפשה עדיפא מחזקה דאינה מעיזה. ולהכי מסיק אבל הכא זימנין דתקיף לה מן גברא מעיזה ומעיזה. שלכאורה קשה דהא סגי במה שחידש דלא מבזיא. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דמחלק בין החזקות כנ"ל. ועפ"ז מיושב קושית הראשונים בר"ן בנדרים שם האיך הפקיעו הקידושין כיון דמן הדין נאמנת. ולפמ"ש א"ש דבאמת מעיקרא האמינוה מטעם חזקה כנ"ל רק אח"כ שראו שנתקלקו הדורות ומבזיא ומחצפא נפשה בשביל שנותנת עיניה באחר לזה אמרו דמן הדין אינה נאמנת דאיתרע חזקתייהו. ואפשר לומר שזהו כוונת התירוץ האחרון שבר"ן במשנה שם ע"ש. ומצאתי בישועות יעקב סי' קנ"ד שהקשה קושייתינו על פשיטות דר"ה יעו"ש ולפמ"ש א"ש בס"ד: נשוב לענינינו דעפמ"ש יש ליישב דברי הגאון הנ"ל דהא משמע דר"א ל"ל דר"ה כמש"ל. וא"כ טעמא דנאמנת כדרבא דלא מחצפא כנ"ל. ומשמע דלרבא כשהוא טוען ברי להיפוך לא מהניא הך חזקה לגבי ברי דידיה וכמו בגרשתני כנ"ל. והנה לרבא אין הכרח לומר דאינו יודע ביורה כחץ די"ל שפיר דלפעמים יודע בבירור שהוא יוכ"ח רק הכא איירי שטוען שמא. ולזה הכא ביבמות דהוא קאמר מינה וטוען ברי ה"א דאינה נאמנת נגדו ולזה קמ"ל דאיהו לא קים ליה כלל בזה וברי שלו אינו כלום. אבל לפמ"ש א"צ לזה דהא קמ"ל דכשהוא טוען ברי מינה היא טועה ואומרת שיודע ביו"כ מדטוען ברי ולזה נאמנת וס"ל לר"א כר"ה. ורבא דאיירי בתר הכי היינו משום דלדידיה מטעמא אחרינא נאמנת דלא מחצפא נפשה וקמ"ל ר"א דלמשנה ראשונה אינה נאמנת רק בכה"ג דקאמר מקודם מינה ויש לה מקום לטעות כנ"ל. משא"כ כשהיא אומרת מקודם ויש מקום לומר שכבר יודעת מזה שהוא אינו יודע וכנ"ל. ובלא"ה דברי הבה"ג צ"ע דבהל' כתובות העתיק לשון השאלתות פ' תולדות ממש כלשונו שמיישב דר"א גם למשנה אחרונה עיי"ש וי"ל ואכמ"ל בזה: ד) שוב ראיתי במכתב כבודו שהתעורר מעצמו לפרש כפי' ריטב"א ונ"י הנ"ל ולעשות ט"ס בהרא"ש כנ"ל. רק לא נחה דעתו עדיין בזה ובאמת קשה לעשות ט"ס גדול כזה. והיותר נראה בעיני שכוונת הרא"ש למ"ש הרשב"א בחי' שם לפרש דהשמים ביני לבינך הוא שטוענת שאינו בא עליה. וכפי' הירושלמי שם. רק שמעיזה מצד שסוברת שהוא יסבור שכוונתה שאינו יו"כ דאיהו לא קים ליה בזה כיון שאומרת סתם השמים ביני לבינך יעו"ש. וזהו שיטת הרמב"ם בפי"ד מה"א. ע"ש שנתקשה הלח"מ בזה דכיון דפסק כרב המנונא א"כ תהא נאמנת גם בזה כמבואר בסוגיא דנדרים ע"ש. ונעלם ממנו במחכ"ת דברי הרשב"א הנ"ל שמפרש דלהכי אינה נאמנת מפני שסבורה שהוא יפרש על יורה כחץ. ושוב מצאתי בישועות יעקב סי' קנ"ד שהביא ג"כ ליישב זה כנ"ל. אבל באמת על הרמב"ם א"א לומר כן דבלשון הרמב"ם מפורש שם שאומרת בפירוש שהוא מורד בתשמיש ע"ש. עכ"פ הרשב"א כתב כן בשיטתו יע"ש: ולזה נראה שגם הרא"ש בפי' כוונתו לזה. וכן צ"ל וסבורה היא שטועה הוא שהבעל אין מרגיש ביורה כחץ. ויותר נראה שהוא שני דיבורים היא גופא אמרה נהי דבביאה ידע וסבורה היא שטועה הוא. ואח"כ הוא דיבור בפ"ע ביורה כחץ מי ידע שאין הבעל מרגיש ביוכ"ח. וכ"נ דעת הרא"ש שכ' סוף נדרים בטעמא דר"ה שאינה מקלקלת עצמה. וא"כ ס"ל דביוכ"ח אינה