דברי מלכיאל א קפג

האשה עד שנחוש שמא כתבה בעצמה גיטה ואומרת נתגרשה וכן הבעל שוברו לפי שאין קיום הגט אלא בעידי מסירה. וקשה דל"ל לרש"י לפרש דקאי על ע"מ נימא בחותמיו ממש כדאמרינן בגיטין ל"ו דסמכינן על ע"ח. וצ"ל דס"ל לרש"י כשיטת הפוסקים דעידי מסירה דווקא אף בדאיכא ע"ח. ויותר נראה הכוונה לפירש"י דאף דמעשה הגט צריך שיעשה הוא ולא היא מ"מ מותרת לכתוב כי עיקר הגט הוא במסירה ותלי לה בע"מ דבלא עדים אינו כלום ודכתיב וכתב היינו בציוויו כמש"ל בדעת התוספות והנ"י: אכן להרמב"ם נראה דס"ל בהא דידעה לאקנויי כפי' הר"ן וריטב"א שהזכרנו וגם ס"ל בפ"א מה' גירושין הט"ז דע"ח לחוד נמי כרתי לר"א אף שנתנו בינו לבינה ע"ש. לזה מפרש המשנה כך. דאשה כותבת גיטה ואין חוששים שמא לא הקנתה הגט לבעל כדין שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו בע"ח דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בב"ד ותלינן בכל דבר שבוודאי נעשה כדין כדאיתא בכתובות י"ט ע"א וב"ב קנ"ה. וה"נ חזקה על העדים שלא חתמו עד שנעשה כדין והקנתה לו הגט כדין בפירוש. והיינו דפשיט מינה רב אשי בעיא דטבלא דכיון שעדים חתומים על הטבלא אמרינן שבוודאי נעשה כדין שהקנתה לו הטבלא דאל"ה לא היו חותמים. אבל אביי ורבא לא פשטי מינה דס"ל כר"נ דמוקי ההיא משנה כר"מ. וא"כ לא קאי מתניתין רק על היתר הכתיבה ולא על חשש שמא נעשה שלא כדין דהא קאי אכולה מתניתין. וממילא לא מוכח מידי לבעיין די"ל דאיירי שידוע שנעשה באופן המועיל ולענין זה אפשר שפיר לא מהני חזקת העדים. וכה"ג כתבו התו' דף ד' ע"א דאף דלענין לשמה מחזיקינן שלא יחתמו העדים שלא לשמה אבל לענין מחובר חיישינן שלא השגיחו העדים ע"ז. וה"נ י"ל דחוששין שמא לא ידעה שצריך לאקנויי כנ"ל. ואף דבדף כ"ג מתיב רבא לר"נ מ"מ י"ל דקיבלה מיניה אח"כ. וכן פריך בדף ג' ע"ב מדר"נ על רבה ע"ש: כד) ועפ"ז מבואר היטיב לשון הרמב"ם שהזכרנו דאם הגט חקוק על הטבלא ועדים עליו אף שמוחזקים שהיא שלה מגורשת שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם ע"מ. פי' וכיון שיתקיים מחותמיו ממילא חזקה שנעשה כדין והקנתה לו הטבלא. ולהכי הוסיף הרמב"ם בלשונו והעדים עליו ובש"ס לא נזכר זה. והא דפ"ב דעדיות בעובדא דזקן דקאמר לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה וכו'. הכוונה דכמו דבזקן הכשירו אף שכתב המלוה בעצמו השט"ח ולא חששו שמא לא נכתב מדעת הלוה או שמא לא הקנה השטר ללוה. לפי שסמכו על ע"ח שלא חתמו אא"כ נעשה כדין. ומזה אתה למד לאשה בגט ג"כ וכמש"ל לפירש"י וכן להרמב"ם. ועפמ"ש מיושב הא דלא מייתי הרי"ף בעיא דטבלא כלל דכיון דפסק בפ' המגרש דע"ח לחוד כרתי בלא ע"מ ובפ"ב מייתי אוקימתא דשייר מקום התורף ומוקי מתניתין כר"א. וא"כ ע"כ פירושא דהאשה כותבת גיטה וכו' דמסתמא חתמו העדים כדין כנ"ל. וא"כ היינו בעיא דטבלא ותו ל"צ להביאה: עכ"פ נראה כי אין הכרעה בזה בדברי הרמב"ם אי ס"ל דבעי כתיבה ג"כ של בעל או לא. ובפ"ב מה"ג כתב סתם דהאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום וע"ש בלח"מ דה"ה אם הוא בע"כ של אשה. ודלא כהרא"ש וש"פ הובא בב"י סי' ק"כ דס"ל דלכתחילה יתן הבעל. ונראה דלמ"ד דמן הדין יתן הבעל השכר מצד וכתב רק שחז"ל הקנו לו. לזה יותר נכון דלכתחילה יתן הבעל כדי שיהיה כדין תורה. אבל למ"ד דאין קפידא בכתיבה רק בקלף ורק שמצד שהוא המגרש לזה עליו ליתן שכר כמש"ל לדעת הנ"י. לזה ס"ל דשפיר תקנו בכ"מ על האשה השכר. וא"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל כהנ"י דאין קפידא בכתיבה. ורק לפ"ז נימא דאף להרמב"ם מ"מ הקלף יהא של בעל ורק שכר כתיבה של אשה וזה לא מצינו והרי הרמב"ן והר"ן ס"ל בפשיטות דהקלף נכלל בתוך השכר כמש"ל באורך: כה) אך יש לדקדק ממ"ש הרמב"ם פ"ח מה"ג הי"ד דה"ז גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת דאין זה כריתות ע"ש. ותמוה לכאורה שכתב טעם דאין זה כריתות. שנראה דהוא סברא דבגיטין ט' גבי אם שייר בשטר שחרור דלאו כרות גיטא הוא מפני שיש זכות לאדון בו יעו"ש. וה"נ בעי שיהא הגט נשאר לה לגמרי. וזה לא נזכר בש"ס כלל והול"ל משום דכתיב ונתן שזהו עיקר הטעם וכן פירש"י דף ע"ה הטעם דרחמנא אמר ונתן בידה יעו"ש. וע"כ נראה דהרמב"ם ס"ל דעיקר הוא כדאמרינן בדף כ' דונתן היינו נתינת הגט ואין קפידא כלל בגוף הנתינה ודלא כהקצה"ח שהזכרנו דבעי שתזכה בגט וכמש"ל. ולזה הוצרך לטעם דאין זה כריתות. וסוגיא דיכילנא למיפסיל מפרש כמש"ל לדעת הנ"י דלאו דווקא קאמר. אך ז"א דהא כולה סוגיא דף כ' ע"ב מפורשת בבעיא דטבלא דבעינן שיהא שלו. וצ"ל דס"ל לרמב"ם כמש"ל אות כ"א דנהי דבעינן שיהא שלו מ"מ א"צ שיקנהו לה וכמש"ל מהא דמגרשים בע"כ ומאיסורי הנאה וא"צ רק שיסתלק מהגט. ותיבת ונתן קאי על נתינת גט יעו"ש. וא"כ בהא דנייר שלי ע"כ צ"ל משום דלאו כריתות הוא וכ"ה בשו"ע. דבסי' ק"כ פסק דבעינן שיהא הכל משל בעל ובסי' קמ"ג סי"א כתב הטעם דנייר שלי משום דלאו כריתות הוא וע"כ כמ"ש וז"ב. ומזה מוכח דלא כהקצה"ח וכנ"ל: וביש"ש פ"ב דגיטין סי' כ"ב כתב דאף שהקנו לו רבנן מכל מקום צריך להקנות לבעל הקלף דלא עשו רבנן רק שיהא הפקר אבל במה קנה הבעל יעו"ש. וכבר בארנו בזה בס"ד באות י"ב. ועוד כ' שם דהדיו א"צ להקנות דממילא כיון שהקלף שלו זכה בדיו שעליו אלא שיש עליו דמי דיו וא"כ כשבא הגט לידו הוא ממש שלו אפילו היא משלמת שכר הסופר ע"ש. ונראה דעתו דקני ליה הגט משום כליו או משום דאין ניכר הדיו בפ"ע וכעין הא דסמנים ע"ג צמר בב"ק ק"א וכ"כ הנתיבות ר"ס קצ"א ולא ראה דברי יש"ש הללו. ומבואר מדעתו שם שאין קפידא בשכר הכתיבה כ"כ. ומש"ש דבעי שיהא קלף של בעל בשעת כתיבה. הנה מכל דברי הראשונים שהובאו בב"י סי' ק"כ מבואר להיפוך יעו"ש. וכן החליט הפר"ח סי' ק"כ דא"צ יעו"ש רק שלא ראה דברי יש"ש הללו]: כו) היוצא לנו לנ"ד דלא מיבעיא לשיטת הנ"י ותוס' שבארנו דאין קפידא כלל מה"ת בשכר סופר שיהא של הבעל. א"כ ודאי דשפיר יכול אחר ליתן השכר. כיון שמנהגינו להקנות הקלף והדיו לבעל. וכן לדעת הרשב"א שבארנו דעתו באות ח' דבאמת לא הקנו רבנן לבעל כלל משלה. רק שתקנו שהיא תתן עבורו השכר כפורע חובו של חבירו. אבל עיקר הכתיבה הוא של בעל. א"כ ודאי ג"כ יכול אחר ליתן עבורו השכר כמובן. אלא אף לדעת הרמב"ן והר"ן ומהר"מ ור"ב ומרדכי וש"פ דס"ל דהקפידה תורה שיהא שכר כתיבה של בעל ורק דאקנו ליה רבנן משל אשה. היינו רק באשה שדעתה לעצמה מצד שהגט נכתב עבורה והקפידה תורה שלא תשתתף כלל בכתיבתו כמש"ל בס"ד. אבל אחר ודאי אינו נותן אדעתיה דנפשיה ורק משלם עבור הבעל כעין מ"ש הרשב"א גבי אשה. והסופר ג"כ ודאי כותב רק בשליחות הבעל ועל דעתו ולזה בודאי שרי. רק שיקנה לבעל הקלף ודיו כנהוג אצלינו כנלע"ד. ובפרט דגם אחר הכתיבה בא הגט ליד הבעל לגרש בו וקונה אותו כמש"ל. ודעת מהר"מ צילך הובא באחרונים להקנות לבעל הגט גם אחר כתיבה לצאת ידי חשש דאומן קונה בשבח כלי. ואף שהאחרונים דחו זה אבל משום חשש דשכר הסופר שפיר יתוקן רק שלא נהגו כן וא"צ לזה כנ"ל: ועוד נראה שאצלינו שנוהגים שגומרים ביניהם מקודם הבעל והאשה בסכום הכתובה ועל מי יחולו הוצאות הגט א"כ ממילא כשפסקו מקודם שאבי האשה וכדומה קיבל על עצמו ליתן שכר הסופר ה"ז כמקבל לפרוע חוב חבירו ולפטור הבעל מתשלומיו. וגם די"ל שנגד זה הוסיפו לה בכתובתה בפשרה שביניהם כי אם היה ההוצאה משל בעל היה פוחת בנתינתו לה. ובכה"ג אף התורת גיטין מודה. אך א"צ לזה כמש"ל: