דברי מלכיאל א קפב

בחי' הרשב"א שהרגיש בזה דאף דזקן מכוין להקנות מ"מ הם לא כיוונו לקנות. ותירץ דבדעת אחרת מקנה ל"צ כוונה. וע' קצה"ח סי' ער"ה סק"ד שכ' די"א דבעי כוונה. ולזה צ"ל כמש"ל משום ידו כמ"ש מהרי"ט ח"א סי' ק"נ וע' נה"מ סי' ר' ס"ק ט"ו וקצה"ח ונה"מ סי' רס"ח. וממילא מיושב מ"ש דבגט אף שהבעל יודע שצריך לקנות מ"מ אינו יודע שהיא אינה מכוונת להקנות בנתינתה לו כדי שילמדה להקנות בפירוש [ועוי"ל דאף שלא מסרה לבעל רק נתנה לסופר והבעל צוה לכתוב גט. שפיר זוכה הסופר לבעל ע"י כתיבתו בשינוי כמש"ל אות י"ז דשינוי קונה בכה"ג והיינו אי ידעה לאקנויי ואף אם הסופר אינו יודע מזה מ"מ קונה כמ"ש הנה"מ סי' קפ"ח שקונה בחזקה ע"י פועלים אף שלא כוונו יע"ש. וכן בזקן שנתן השטר לעדים לחתום עליו והם חותמים בציווי הלוה. ג"כ זוכים בזה ללוה דהוי שינוי השם ע"י חתימתן דעי"ז נקרא עליו שם שטר אבל בלא עדים הו"ל חספא בעלמא ואקצר]: כא) [ומפירש"י גבי ערב שהמלוה מקנה לערב נראה ראיה להקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ז ונה"מ ס"ק ל"א דצריך הלוה להקנות השטר למלוה. דאלת"ה היכי מצי מלוה להקנות לערב. ומש"ש הקצה"ח ראיה מהא דטבלא תמוה דהכא לא מוכח מידי רק שצריך שיהא של לוה. ואדרבא י"ל כיון דמדמי לה לגט ובגט ודאי ל"צ שיקנה לה לאשה. דהא כותבין על איסורי הנאה וגם נותנו לה בע"כ ובוודאי אין נקנה לה הגט וכבר הרגיש הרשב"א בחי' בגיטין ע"ה דהא הויא נתינה בע"כ ותירץ דלא הוי רק כפוטר עצמו מחיובים שלו ולא הויא בגדר קנין ע"ש. ומבואר שא"צ שתזכה בגט. ולפלא על הקצה"ח שם שכתב דגם בגט צריך שתזכה בלי שום ראיה. ועמ"ש בזה בס"ד לקמן סימן פ"ז מאות ט' עד סוף התשובה. ורק נראה שצריך לסלק א"ע עכ"פ מן הגט לגמרי שלא ישאר לו שום חלק בו דאלת"ה הו"ל כאומר ע"מ שהנייר שלי דלא הויא גט משום דעכ"פ צריך שמצידו תהא נתינה גמורה דכתיב ונתן. ואפשר דגם דעת הקצה"ח הוא כן שהוא צריך שיקנה הגט לה. אבל היא אף אם אינה רוצה לזכות מתגרשת. ואכתי תקשה מאיסורי הנאה ואקצר. ומש"ש הקצה"ח מחי' הרשב"א פ' הכותב שהביא ראיה זו דטבלא והבין שדעתו דהוי של מלוה לגמרי. תמיהני דאדרבא מבואר שם דהוי רק משכון ת"י המלוה ולא מייתי מטבלא רק שצריך שיהא של לוה ע"ש. שוב ראיתי בתומים שם סקל"ט שכ"כ בדעת הרשב"א ע"ש. אכן מדברי רש"י הנ"ל יש ראיה. ולדעת הסוברים דהוי רק משכון ביד המלוה צריך לפרש הכא שהלוה מקנה לערב השטר דהא מבקשו שיהיה ערב בעדו. ועוי"ל דכיון דהמלוה קונה השטר למשכון שוב מקנה זכות שיש לו בו לערב כדי שישתעבד עי"ז. וגם ללוה ניחא ליה בהכי כדי שיהיה ערב בעדו. ונראה להוכיח עוד דמקנה השטר למלוה מהא דס"ד דהתוס' ור"ן ורשב"א וריטב"א דפשיט מזקן משטר מלוה דזקן דידע לאקנויי אף דהדר השטר לזקן ורק שנתקשו דאף אם לא הקנה מ"מ גובה ממשועבדים יעו"ש. ולכאורה תמוה דלא דמי כלל דבגט חוזר הגט לידה ונשאר אצלה. משא"כ בשט"ח אף שחוזר לזקן המלוה מ"מ כשיפרע צריך להחזירו ללוה וע"כ שפיר ידע לאקנויי. וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הקצה"ח דצריך להקנות השטר למלוה ולפ"ז תיקשי להרשב"א דס"ל דהוי רק משכון. אבל באמת גם להקצה"ח תיקשי דהא כתב דאינו מקנה למלוה רק על תנאי שכשיפרענו יחזירנו לו וא"כ שוב לא דמי לגט דבגט נותנו לה לגמרי. ואף דגם מתנה ע"מ להחזיר שרי בגט כדאיתא בש"ס כ' ע"ב. מ"מ סתמא חוזר לה לגמרי. וע"כ צ"ל דהכא כיון שמתחילה היה של הזקן לגמרי. גם אח"כ מקנהו הלוה לזקן לגמרי ולא ע"מ להחזיר וא"כ גם להרשב"א י"ל כן דאף דבעלמא הוי משכון הכא מקנהו לגמרי. ועוי"ל דהזקן מקנה ללוה ג"כ רק ע"מ להחזיר ואקצר. ובאמת מה שתירצו התו' ושאר ראשונים דפשיט ממכר שהיו מוכרים להזקן קשה דהא בכל דוכתא קיי"ל דלוקח נותן שכר הסופר וכבר כתב הרמב"ן בחי' דחכמים הקנו למוכר וכמו באשה וא"כ ה"ה הכא. וצ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן וש"פ הובאו למעלה דהיכי שנותנת קלף שלה ממש לא תקנו חז"ל להקנות לבעל בכה"ג וה"ה הכא לא הקנו קלף של לוקח למוכר רק זוזי דידיה. אבל אכתי תקשה על התו' לפמ"ש בד"ה אשה דלהכי לא פשיט ממשנה דאשה כותבת גיטה משום דמצינן לדחויי דאיירי שהקלף של בעל ע"ש וא"כ מאי פשיט מהא דזקן משטרי מכר נימא נמי דאיירי שהקלף היה של המוכרים ורק הוא היה כותב ושכר הכתיבה אקנו רבנן כמש"ל. ונראה ליישב זה עפמ"ש הנתיבות ר"ס קצ"א דרק בגט בעינן שגם שכר סופר יהא של מקנה משום דכ' וכתב אבל בשאר שטרות ל"צ רק שיהא הדיו והקלף של מקנה ותו לא יעו"ש. וא"כ י"ל דבשלמא בהא דאשה כותבת גיטה י"ל דאיירי בקלף של בעל ומ"מ אשמעינן רבותא במלאכת הכתיבה. אבל בזקן אי הוי קלף של מוכר א"כ ליכא רבותא כלל בכתיבה שא"צ כלל שיהא של מקנה כנ"ל וע"כ דאיירי שהקלף של זקן היה. ומזה ראיה להנה"מ. ופליגי התו' וש"מ על הרמב"ן שהזכרנו דגם במכר הקנו רבנן השכר. אבל באמת ז"א דא"כ מאי מסיק במשנה דפ"ב דעדיות עלה דזקן לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה והבעל את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ואי נימא דעיקר רבותא הוא דידע לאקנויי. א"כ מה שייכות דאשה לכאן. דשם הקפידה תורה שהכתיבה תהא ג"כ של בעל דכתיב וכתב כמש"ל. ומזה מוכח דלא כהנה"מ רק דשניהם שוים בזה דהכתיבה בעי שיהא משל מקנה כהרמב"ן הנ"ל ויש להאריך בזה ואקצר: כב) ובלא"ה לפמש"ל לדעת התו' וש"פ דלא ס"ל כהר"ן וס"ל דגם בקלף שלה אקנו ג"כ רבנן לבעל דאין לחלק בזה. א"כ ה"ה במכר ג"כ הקנו למוכר כמ"ש הרמב"ן וקשה מה מייתי מזקן. ובאמת עיקר תירוץ הראשונים הנ"ל בזה לא זכיתי להולמו דיפשוט הש"ס משטרי מכר מה שלא נזכר במשנה כלל ומאן לימא לן דבשטרי מכר לא היה אחר כותב על קלף של מוכר. ולזה נלע"ד כפשוטו דפשיט משט"ח. ומ"ש התו'. דאף שאינו של לוה מ"מ נפיק קלא ע"י השטר. לענ"ד כיון שאין לו דין שטר אין אנו דנים על פיו כלל כיון שנעשה שלא כדין והו"ל כמעידים מפי כתבם. והכי קיי"ל בפ' גט פשוט ובכל הפוסקים דשטר שלא נעשה כדין אין לו דין שטר ולא אמרינן דמ"מ הרי הוציאו העדים הקול וגם נראה דיכול לטעון פרעתי דשטר כזה לא חש להניחו ת"י כיון שהוא פסול. וע' בפנ"י בגיטין כ' ע"ב שמצא ג"כ אופנים דנ"מ גם בשטר חוב. ומיושב הכל בס"ד דבשט"ח לא אקנו רבנן כלל ללוה. וע' ש"ך ח"מ סי' ל"ט סק"ט ובנתיבות שם שמבואר דאם נכתב שלא כתק"ח לא הוי שטר כלל ולא מהני קלא יעו"ש סי' מ"ב בש"ך סק"ג באורך. וע' תומים סי' מ"ט סק"ח שכ' להדיא ג"כ כנ"ל. ובקצה"ח שם סק"ד כתב שנראים דברי התומים והסכים הנה"מ שם עמו רק לפלא שלא זכרו דברי התו' והראשונים דהכא דס"ל דלא כהתומים. ולא אאריך בזה אחרי כי בלא"ה יש נ"מ גם בשטר מלוה כמ"ש הפנ"י. וגם הקצה"ח סי' ס"ו סק"כ יישב קושיתם דקאי שפיר אמלוה וכגון שלא לוה עדיין יעו"ש וגם על רעיוני עלה לפרש כן. ויותר א"ש אי נימא דנ"מ לענין פרעתי כמש"ל דל"ש בהא שטרא בידי מאי בעי כיון שנעשה שלא כדין ואקצר]: כג) וע"פ פירוש הר"ן וריטב"א בשם רש"י הנ"ל א"ש דלא פשטי אביי ורבא מהא דכותבת גיטה שנתקשו התו' ורשב"א בזה. דהנה במשנה כ"ב ע"ב תנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חש"ו. האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ומוקי לה ר"נ שם כר"מ דס"ל אף אם מצאו באשפה כשר. וקאי לפ"ז טעמא דאין קיום הגט אלא בחותמיו על כל המשנה. דלהכי כשרים חש"ו משום דעיקר קרא דוכתב קאי על החתימה. ואינך אמוראי שם מוקמי לה כר"א דוכתב קאי על כתיבה ופירש"י בדף כ"ג ע"א דלפ"ז קאי טעמא דאין קיום הגט רק על בבא דאשה כותבת גיטה. ושאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עידי מסירה שרוב גיטין נמסרין בפני החותמים. והכוונה שאין לחוש במה שהגט כת"י