דברי מלכיאל א קפא

אכולהו אמר רבא וכן לענין ממונא. וכתב הכ"מ וב"י סי' ק"צ דגריס דקאי רק אדין דערב יעו"ש. ולכאורה קשה דהא כתב הרמב"ם פ"ה מה"מ דנותן כלי למוכר שיקנה לפלוני קנה יעו"ש. וע"כ היינו מדין עב"כ. ונראה דעתם דהא קשה ל"ל כתבה הרמב"ם בפ"א כדאיתא בש"ס ג"כ בהדדי דינים אלו. וגם לא כתב דין תן מנה לפלוני ויקנה הוא שדי כדאיתא בש"ס. וע"כ דטעם דין דפ"ה הוא מצד סברת הרמ"ה שזוכה להקונה וגם המקנה לעצמו בב"א כנ"ל. ולא מדין עב"כ. שוב מצאתי בדרישה סי' קצ"ה שהרגיש בזה על הר"ן וב"י ותירץ דהתם איירי שנותן דמים הלוקח. והוא דחוק דמ"מ הקנין נקנה ע"י נתינת הכלי. ולמ"ש א"ש. אלא דגוף סברת הרמ"ה קשה כמ"ש. אכן הנלע"ד אף שבב"י וב"ש ושאר אחרונים נראה שהבינו דברי הרמ"ה כמש"ל. אבל לענ"ד כוונת הרמ"ה אינו כן. רק כוונתו דכמו שבכל דבר הוי שלוחו כמותו. ואף בקונה שדה במעותיו הוי של משלחו כדקיי"ל סי' קפ"ג. וכן במקדש בכספו לפלוני כשעשאו שליח דאתאן עלה מדין שליחות כמ"ש הריטב"א בחי' קידושין ז' שא"צ בזה לדין עב"כ. ואף ש"פ שבארו הא דקדושין ז' בשעשאו שליח עי' טוש"ע סי' כ"ט ס"ז. נראה דעתם דהיינו טעמא דעב"כ ג"כ משום שליחות דזכין לאדם שלא בפניו. ורק דאמרינן בקדושין כ"ג דאף לר"מ דאמר חוב הוא מ"מ יצא לחירות ע"י אחרים דקבלת רבו גרמה לו. אבל בקדושין דלא שייך סברא זו דקבלת רבו גרמה לו. עכצ"ל דהוי משום זכות והיינו כשהוא שלוחו ורוצה בכך. או במתנה אף שלא בפניו. וה"נ גבי גט ס"ל להרמ"ה דכיון שכותבים ונותנים ע"פ ציווי הבעל. הו"ל כאלו הגט שלו דהשליח נותן בשבילו כנ"ל. וכ"כ הרמ"ה הובא בטור סי' קפ"ג בקונה שליח במעותיו שקנה משלח דהוי כמאן דאוזפינהו למשלח והיינו כמ"ש. וכ"נ דעת המרדכי בפ' התקבל והובא בב"י דא"צ למסור לבעל הקלף רק כשנותן הגט בעצמו. אבל כשעושה שליח א"צ למסור לו כי שלוחו כמותו ע"ש. ומ"ש הרמ"ה דאקנו לבעל. הכוונה שכשם שנעשו שלוחים בשביל הבעל. כן נותנים הגט בשבילו וכמש"ל דהוי כאוזפינהו. שוב מצאתי בפר"ח סי' ק"כ שכ"כ דסגי שיהא הגט של שליח. ונסתייע ממרדכי הנ"ל רק שהבין דהרמ"ה לא ס"ל הכי יעו"ש. ולענ"ד כמ"ש: ולפ"ז מבואר דהרמב"ן פליג על הרמ"ה שהוצרך לסברא שקונה עבורו ואקנו רבנן. ותיקשי לפ"ז מ"ש דאיך קונה הבעל בכותב בחנם וקלף של סופר והוא השליח יז) ונראה דבאמת מצינו דשינוי קונה בגנב ושומרים. ונראה דגם בלקוחות קונה כיון דהוי קנין גמור. וכן מבואר בב"ק ק"ב ע"ב דאין לבעל בבגדים שצבען לשם אשתו ובניו. והיינו שהבגדים היו שלו רק שצבען לשמן וקנו הם בהאי צביעה יעו"ש בסוגיא דבעי למימר דהוי שלהם ממש ולהכי לא קדשי. וע' קצה"ח סי' קפ"ג וקצ"ה ונה"מ שם. ונראה דאף אם צבען בעצמו ג"כ קונה. אף שא"א שיזכה אדם לחבירו בשל עצמו כדאיתא בב"ב פ"ה וע"ש בתו'. מ"מ בכה"ג קנה כשעשאו שליח ע"ז. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' קמ"ה שאם עשה שליח למוכר לזכות בשבילו יכול לזכות ע"ש. וע' שער משפט סי' ר"א ונה"מ סי' קפ"ח בענין זה דמחזיק ע"י פועלים עכו"ם קנה אף שאין הפועל מתכוין לזכות. וה"נ הסופר שלוחו ופועל שלו שפיר זוכה בשינוי הכתיבה לבעל. וכמ"ש הטור סי' ק"כ דכתיבת גט הוי שינוי. וכן מצאתי בפנ"י פ"ב דגיטין שכתב דשינוי קונה ונסתייע מהא דצבען לשמן. וא"כ א"ש דקונה הסופר לבעל בלי שום זיכוי: יח) ולכאורה יש להעיר בזה מהא דחולין ק"מ ע"ב דבעי ר"א הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנים אי כיון דאי שביק להו מיטרפי הו"ל לך ולא לכלביך או כיון דבידו למיגמר חייב בשילוח ע"ש. ולפמ"ש דשינוי הוי קנין בכל דבר א"כ הכא כיון ששחט מיעוט קנה אותם בשינוי והרי האפרוחים שלו וכיון שברגע זו הם נטרפים א"כ מה שייך לחייבו בשילוח משום דבידו לגמור. ונראה ראיה מזה למ"ש התוס' בב"ק ע"א ע"ב דשחיטת מיעוט לא מיקרי שינוי יעו"ש. אכן נראה דבלא"ה א"ש. דבאמת קשה מאי איבעיא ליה דהא כל עוף בחייה אינה ראויה לאדם משום אבר מה"ח ואינה זבוחה ומחוסרת מעשה שחיטה וה"נ זו ששחט מיעוט סימנים מחוסר מעשה גמר השחיטה. ואין לחלק משום דשם יכול לשחטה לזמן מרובה והכא יש זמן שהייה. ז"א דמ"מ אידי ואידי בידו להכשיר. וגם א"ל דהכא במיעוט נקרא עליה שם טריפה. ז"א. דהא קיי"ל דטריפה אין לה תקנה כדאיתא בחולין ס"ט וע"כ לא מיקרי עדיין עלה שם טריפה רק מיקרי עוסק בהכשר שחיטה כל עוד שלא עבר זמן השהייה. אכן לפמ"ש א"ש דכיון דבשחיטת מיעוט קני להו כנ"ל א"כ עיקר קיחה דידיה הוא בזה וניכר מזה שלוקחם לכלביו ופטור. או נימא דמ"מ כיון שהוא בידו לגמור לא מיקרי לכלביך. אכן למ"ש התוס' בב"ק שם ובכתובות ל"ד דמיעוט לא הוי שינוי צ"ל כפשוטו. וגם י"ל שאינו מכוין לקנות בשינוי זה ועתוס' ב"ק צ"ה ע"ב ואקצר: יט) וצריכים אנו לידע דעת הרמב"ם בדינים הללו. והנה בפ"ד מה"ג כ' היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה אע"פ שהם מוחזקין בטבלא שהוא שלה ה"ז מגורשת. שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה עכ"ל. ולשונו נפלא לכאורה דל"ל לאתויי הא דאשה כותבת גיטה בדרך טעם. דהא הש"ס פשיט מינה לבעיא דטבלא דידעה לאקנויי. אבל אין זה טעם על דין דטבלא. וכי דרך הרמב"ם לכתוב בכל בעיא דאפשיטא מקור הפשיטות. ועו"ק מ"ש הטעם דאין קיום הגט אלא בחותמיו שזהו טעם על עיקר הכשר האשה לכתוב הגט והכא לגבי בעיא דטבלא לא איצטריך רק למיפשט דידעה לאקנויי. ול"צ כלל לטעמא דאין קיום הגט וכו'. ובפ"ג הט"ו ששם עיקר דין דאשה כותבת גיטה לא כתב כלל טעם דאין קיום הגט וכו' ולפלא שלא הרגישו מפרשי הרמב"ם בכ"ז. ובש"ע סי' קכ"ד כ' הטעם דהאשה כותבת גיטה ולא כ' הטעם דאין קיום הגט וכו': ונראה דלכאורה לפירש"י ותוס' שפירשו דהא דמיבע"ל אי ידעה לאקנויי. היינו כיון שסופו לחזור לידה אינה מקנתו לגמרי. קשה טובא ל"ל לרמב"ח להאריך כ"כ היו מוחזקין בטבלא וכו'. לימא בפשיטות אם נתנה חפץ שלה לבעל לגרשה בו אי ידעה לאקנויי. ועיקר הבעיא חסר בדברי רמב"ח בדף כ' ע"ב דקאמר היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי ע"ש. והנה הר"ן פי' עוד דלא ידעה לאקנויי היינו שאינה יודעת שצריך להקנות ולזה אינה מקנה כלל ובחי' הר"ן הביא פי' זה בשם רש"י ולפנינו ליתא ברש"י וכן ברשב"א הסכים לפי' זה. ולפ"ז מיושב טפי לשון הסוגיא ופירושה דמיבע"ל כשרואים שיוצא גט מת"י אם נחזיק דמסתמא עשתה כדין והקנתה לו. או חוששים שלא ידעה שצריך להקנות. ופשיט מעובדא דזקן שהיה מלוה וכותב בכת"י והכשירו חכמים שטרותיו אף שלא נזכר שהקנה להם רק שתלו דמסתמא הקנה כדין. ודחי דזקן שאני. ופשיט תו מערב שג"כ לא נזכר שהקנה רק שיוצא לפנינו סתם ותלינן שהקנה כדין ודחי דגברא ידע לאקנויי: כ) ולכאורה קשה לפ"ז דאף שהיא אינה יודעת שצריך להקנות מ"מ הבעל יודע כדקאמר דגברא ידע ולא יגרשנה בטבלא זו עד שתקנה אותה לו. ונראה דבאמת איירי שנתנה לו הטבלא לכתוב גט והזקן נתן להם השטר לחתום סתם ולא הקנו בפירוש ומיבע"ל אי אמרינן דכיון שצריך הקנאה מסתמא הקנתה לו במסירתה או לא. וכן בזקן אמרינן דמסתמא כיון להקנות במסירתו לאחרים לחתום ולמסרו לו. ואף דלמאי דקאמר דרק זקן ידע לאקנויי א"כ אותם אחרים לא ידעי ולא מכווני לקנות. י"ל דידו של אדם קונה שלא מדעתו. שוב ראיתי