דברי מלכיאל א קפ

דעיקר התירוץ דל"צ ש"פ בלשון נתינה א"כ עיקר חסר מן הספר. ולענ"ד הכוונה דהא כ' התו' דסתם נתינה קאי על נתינת הדבר ההוא ולא על שיעורו רק היכא דשינה הלשון מוכח דמצריך כדי נתינה יעו"ש ולזה ס"ד דש"ס דכל נתינה בעי ש"פ ודחי דסתם נתינה קאי על נתינת החפץ ומסירתו. ולכדי נתינה בעי הוכחה. ומש"ש לפרש דמקשה כיון דהקנו משלה לבעל א"כ לא יהיב לה מידי דגם מקודם היה שלה. הנה גם על דעתי עלה לפרש כן. אבל א"א לומר כן דהא כיון שהקנו לו חכמים לחלוטין ממילא שוב הוי נתינה מעלייתא וז"ב לענ"ד: יא) ובאמת דחוק מאוד לשון הש"ס דגיטין הנ"ל לדעת הר"ב ודעימיה דמקשה ברישא מוכתב והדר מונתן. ולזה נלענ"ד יותר דכל הנהו פוסקים נמי ס"ל דמוכתב דייקינן שהבעל יהא מכתיבו והיינו שיהא שלוחו ולא יתערב בו שליחות האשה כלל כמש"ל לדעת הרמב"ן והר"ן. ורק דס"ל דבשכר הסופר איכא נמי משום ונתן דבעינן שיהא הכתב של בעל לגמרי ולא מהני שליחותו לחוד. ולזה שפיר מקשה הש"ס ברישא מוכתב והכא איהי כתבה כמש"ל להרמב"ן והדר מונתן ויליף מדסמיך וכתב לונתן דהכתב יהא שלו ג"כ וכעין שכ' הנ"י שהבעל הנותנו יהא מכתיבו והיינו דמייתי בב"ב קס"ח וכתב ונתן. ומ"ש התו' בגיטין כ"ב ע"ב דלא בעי שליחות בכתיבה ורק שיהא ברשות הבעל דליהוי לשמה ודפריך מוכתב אונתן סמיך דבעי שיכתוב בציוויו ויתן. והכא אפילו נכתב בציוויו לא יהיב לה מידי דהכל שלה עכ"ל. כוונתם גם כן מדסמיך ונתן לוכתב כמש"ל. ומלשונם נראה שהבינו דגם הקלף אקנו לבעל כדעת הרמב"ן מדכתבו דהכל שלה [וע"פ התו' הנ"ל י"ל קושיית התו' כ' ע"ב למה לא פשיט אביי ורבא דידעה לאקנויי מהאשה כותבת גיטה. דיש לומר דאינהו ס"ל כר"נ דמוקי לקמן כ"ג משנה זו כר"מ דוכתב קאי על חתימת עדים ולא על כתיבת גט ע"ש. ורבא דפריך ליה שם מ"מ י"ל דקיבלה מיניה וא"כ ליכא קרא כלל דבעי שיהא שכר הסופר משלו כנ"ל. אבל רב אשי דפשיט מינה ס"ל כמאן דמוקי לה שם כר"א דוכתב קאי אגוף התורף ושפיר מוכיח מינה. עוי"ל דאינהו ס"ל כהנהו דמוקמי בדף כ"ג רישא בשייר מקום התורף ואשה כותבת גיטה ס"ל דאיירי נמי בהכי והיינו דמסיק שאין קיום הגט אלא בחותמיו דהיינו תורף כהא דדף כ"א ע"ב חתמו דקאי אתורף יעו"ש. דפירש"י דבחותמיו קאי על עידי מסירה דחוק קצת. ורב אשי דפשיט מינה ס"ל כר"ה דמוקי שם בגדול עוע"ג ואף בתורף וקרא דוכתב קאי על תורף כנ"ל וא"ש קושיית התו' הנ"ל]: נשוב לנ"ד דאף לדעת הר"ב וסמ"ג וש"פ החשש הוא רק כשהיא נותנת שכר הסופר שנמצא שיש לה חלק בו כי דעתה על עצמה מצד שחוזר הגט לה כמש"ל וגם בסופר יש לחוש שמתערב בו שליחותה כנ"ל והוצרכו להקנות לבעל. אבל אם אחר נותן השכר אין דעתו כלל ע"ז כי אין לו שייכות בו כלל ורק הוי כפורע חובו של חבירו או שוכר לעשות בשל חבירו דודאי הוי המלאכה של חבירו וכמש"ל לדעת הרמב"ן: יב) ובאמת צריך ביאור לדעתם מה קנין יש לאשה בגט ע"י שנותנת שכר כיון דגוף הגט של בעל וגם הדיו ואי נימא דאומן קונה בשבח כלי א"ש אבל אי לא קנה קשה. וצ"ל כמש"ל דכיון דכתיב וכתב ונתן ילפינן דגם הכתיבה יהא שלו ובשליחותו. ובזה מבואר הא דמועיל דאקני רבנן ליה דכבר כתבו המפרשים דבכ"מ דאקנו רבנן היינו מצד הפקר ב"ד וא"כ צריך עדיין לזכות בו באיזה קנין וע' נתיבות סי' רל"ה. ובנ"ד כ' ג"כ המרדכי וההג"מ דהוי רק הפקר ב"ד וא"כ קשה במאי קנה הבעל. ואף אם נתנו הסופר לבעל לגרש בו מ"מ אינו מכוין לקנות עתה כתיבת הגט וכבר נחלקו הפוסקים אי ידו קונה שלא מדעתו וע' נתיבות וקצה"ח סי' רס"ח בשם מהרי"ט. ובפרט דגם הסופר אין מכוין להקנות. אבל למ"ש א"ש דבאמת אין להסופר שום קנין עצמיי בגט רק מצד שעבוד שיש עליו בשביל מלאכתו ושכרו וכיון שהפקירו חז"ל השכר ממילא שפיר מיקרי כל הגט של בעל כי אין לאחר שום חלק ושעבוד עליו. ועוד נראה כיון שהקלף שלו קונים לו כליו של בעל כמו"ש המח"א דאף אין לו תוך קונה מהא דב"מ ס"ז. ומצאתי בנתיבות סי' ש"ו שרצה לומר כן בישוב קושית הפנ"י מאומן קונה בשבח כלי ודחה דהו"ל כליו ברשות מוכר. ולענ"ד ז"א דהא בא ליד הבעל בשעת נתינה ואף אם נותנו ע"י שליח מ"מ הו"ל רשות הבעל דשלוחו כמותו ונקנה לו רשות השליח או ידו לזה: יג) ולדעת הרמב"ן שהקלף ג"כ של סופר קשה טובא במה קונה הבעל. דאף דאקנו ליה רבנן זוזי דאשה. מ"מ מעות אינן קונות לדידן [ולפמ"ש הרשב"א דרבא לטעמיה דר"ח קאמר וליה לא ס"ל כמש"ל. י"ל לפי מה שפירש"י בב"מ מ"ח דלר"י דס"ל מעות קונות מה"ת אם קידש בו אשה מקודשת יעו"ש. א"כ ה"ה הכא לגבי גט מעות קונות. וא"כ שפיר פריך ר"ח דהאשה קונה במעות הקלף וכן הכל. ולטעמיה דס"ל בב"מ מ"ט מעות קונות יעו"ש דקאמר כשם שתיקנו וכו'. ולטעמיה א"ל רבא דאקנו רבנן. אבל רבא גופיה דס"ל משיכה קונה דאמר בב"מ מ"ח קרא ומתניתא מסייע וע"ש בתו'. א"צ כלל לסברא דאקנו דבלא"ה אין האשה קונה במעות כנ"ל. ולזה שפיר פשיט ג"כ רב אשי מהא דאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי גבי טבלא. דס"ל נמי משיכה קונה כמ"ש התוס' בב"מ מ"ח. וא"כ לא ס"ל כלל תקנתא דאקנו לבעל ושפיר ס"ל שהסופר מקנה לבעל כשנותנו לגרש בו ואקצר] ואם הסופר קונה הקלף עתה א"ש כמ"ש הר"ן שקונה עבור הבעל. אבל אם יש לו מקודם מאי איכא למימר. והר"ן כ' שם שבאמת צריך להקנות לבעל. ולא מצינו זה וגם הרמב"ן לא כ"כ ובכמה דוכתי בגיטין משמע שדרכם היה להיות להסופר טופסי גיטין מוכנים ע' דף כ"ו וכ"נ דעת הרמב"ן שהובא בב"י ולעיל אות א' שכתב שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת האשה יעו"ש וצ"ע טובא במה קונה וכן בכל הנהו דמייתי הרמב"ן שם במושלך לבור ואינך ורק אם הקלף של האשה כתב הרמב"ן שצריך להקנות לו ממש יעו"ש. וביותר קשה אם לא נתנו עדיין השכר לסופר או שכותב בחנם א"כ אין כאן אפילו קנין כסף. ואם מגרש ע"י שליח אפשר לומר שזוכה השליח הגט בשביל הבעל אבל אם הסופר בעצמו שליח כמ"ש האחרונים בסי' ק"כ ובב"ש סק"י ובר"ס קמ"א וע"ש בפ"ת דסופר יכול להיות שליח וא"כ אין שום אופן שיזכה הבעל. ואם יש חילוקים בזה כל כה"ג הו"ל להרמב"ן לפרושי. אכן בטור אהע"ז סי' ק"כ הביא בשם הרמ"ה דכיון שצוה לעדים לכתוב וליתן הגט לאשה בזה נקנה הגט לבעל ובאו קנין הבעל ונתינה לאשה בבת אחת יעו"ש. הרי שהרגיש בכמ"ש ויישב זה. והנה הרמב"ן אף כי לא נמצא בדבריו מפורש שיחלוק על סברת הרמ"ה מ"מ פשטות לשונו מבואר דלא ס"ל כהרמ"ה. שוב אחרי כותבי ראיתי בב"ש סי' ק"כ שכתב לחלק באמת בין אם הסופר הוא השליח או לא ואם בחנם וגם כתב דהרמב"ן חולק על הרמ"ה יעו"ש ושמחתי שכוונתי לדעתו. ואם כי בגוף חילוקו אין נלע"ד דסתמא אמרו רבנן דמהני ולא חילקו בין אם השליח הוא הסופר או לא וכמש"ל: יד) וגוף שיטת הרמ"ה צ"ע דאיך אפשר שתזכה האשה לבעל וגם לעצמה ובפרט דאינה מכוונת כלל לזכות לבעל וגם קשה מהא דקידושין דף ז' בנותן לה מנה ותקדש לפלוני דקדשה מדין עבד כנעני וכן במכר ולהרמ"ה ל"ל דין עב"כ נימא כפשוטו שהיא זוכה המנה עבורו ועבורה בבת אחת כמו בגט דהא גם בגט בעינן שיהא שלו ממש. ודין עב"כ ודאי אינו מצד סברת הרמ"ה כמבואר בסוגיא דקדושין כ"ג דאם זוכה הרב בשביל העבד שוב אין קנין לעבד בלא רבו יעו"ש. וכן בדף ז' שם מבואר דלאו היינו טעמא. וצ"ל להרמ"ה דלהכי איצטריך שם סברא דעב"כ משום אידך דינא דנקיט שם תן מנה לפלוני ואקדש לו דשם לא שייך סברת הרמ"ה רק משום עבד כנעני וערב יעו"ש: טו) והנה הרמב"ם בפ"א מה' מכירה לא הביא רק הא דערב ולא דעבד כנעני גבי מכר. ותמה הר"ן דהא