דברי מלכיאל א קעט

מקבל דמים מ"מ מיקרי מקנה ואף במוכר שדהו מפני רעתה כדאיתא שם בב"ב. וע"ז משני דכתיב וכתב ונתן פי' דפשטות הכתוב משמע שאם רוצה לגרשה יכתוב גט ויתן לה על הוצאותיו ואף דעיקר קרא אתא לצוואת כתיבה מ"מ ממילא ש"מ דכיון דתלוי בדעתו ורצונו לבד ממילא יהא משלו דוודאי אם ירצה לגרשה לא נכוף אותה ליתן לו על הוצאות הגט. ודוקא בשאר שטרות שתלוי בדעת שניהם שייך לומר שמי שקונה יתן השכר משא"כ בגט שתלוי רק בדעתו וז"ב. וכ"כ הנ"י במשנה שם שהבעל נותן שכר משום שהוא זכותו ורצון נפשו עכ"ל. והוא נפלא לכאורה דהא הש"ס מפרש מקרא דוכתב ונתן וע"כ צ"ל כמ"ש דלאו ילפותא הוא מעיקר הדין רק דמייתי שתלוי הדבר בדעתו ורצונו. וע"ז אמרינן דהאידנא לא עבדינן הכי כי היכי דלא נשהייה פי' שכדי שלא תתעגן העמידו השכר עליה כעיקר הסברא שיתן מי שהוא טובתו ובפרט שלפעמים רודפת אחר הגט והוי לרצונה וע"ז כתב הנ"י דלא תקשה מקרא דוכתב דבאמת עיקר קרא דוכתב קאי על צוואת כתיבה רק דממילא נשמע שהשכר עליו כמש"ל. אבל אינו שייך כלל לכשרות הגט: ז) וש"ס דגיטין ג"כ מפרש באופן אחר דבאמת קשה מאי קאמר ר"ח יכילנא למיפסל דממ"נ אם נראה לו שפסול כלום משוא פנים יש בדבר. לזה נראה דהוי כהא דאמר רשב"י משום ראב"ע בעירובין ס"ה יכולני לפטור כל העולם מן הדין דודאי אין כוונתו שיהא כן באמת ויהיה ח"ו עולם הפקר אבל הכוונה שיש מקום ללמד זכות על חטאת ישראל מפני צער השעבוד והגלות ע"ש. וה"נ אמר ר"ח שיש לו חשש ופקפוק בכל הגיטין משום דפשטיה דקרא משמע שהבעל יתן שכר. ואף שבאמת אינו פוסל הגט כמש"ל בכ"ז יותר ראוי לעשות ככתוב בלי שום חשש. וע"ז משני רבא דאקנו ליה רבנן דאין בזה שינוי כלל דהא י"ל דאקנו ליה השכר והיא נותנת בשבילו. אבל מעיקר הדין גם ר"ח מודה דכשר וגם לרבא אין כאן חידוש תקנה כלל רק הא דשדיוה אאשה ורק דלדבריו דר"ח אמר שאפשר שהקנו לו רבנן ולזה לא הוזכר זה בב"ב. ויותר נראה שמפרש הא דרבנן אקנו לאו בתורת הפקר ב"ד רק הכוונה שחז"ל צוו על האשה שתתן השכר בעד הבעל ולא מצד עצמה. ושפיר הסופר נשכר לבעל מדין עבד כנעני כמש"ל אות ה' והו"ל שפיר וכתב. ומ"מ פי' הנ"י בב"ב דוכתב הוא לצוואת כתיבה משום דפשטיה דש"ס שדיוה אאשה משמע לגמרי ובפרט לרמב"ח דמיבע"ל בגיטין כ' ע"ב אי אשה ידעה לאקנויי וכעין זה כ' הרשב"א ויבואר להלן אי"ה. ועפמ"ש מיושב לשון ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן דקאמר רבא דמאי ודילמא הא ע"כ צ"ל כן. אבל למ"ש א"ש דלא בא רק לדחות פקפוקו של ר"ח. אבל בדין אין הכרח לזה וז"ב בס"ד בדעת הנ"י. וממילא שמענו דעתו שאין קפידא כלל בשכר הסופר מי יתן ואף כשתתן האשה כשר ומכ"ש אם נתן אחר: ח) והרשב"א בחי' בגיטין כ' ע"ב כתב להקשות דרבא פשיט שם דאשה ידעה לאקנויי א"כ ל"ל הא דאקנו רבנן ותירץ דלדבריו דר"ח קאמר דס"ל לר"ח דלא ידעה לאקנויי וליה לא ס"ל הכי רק ס"ל לרבא וכן לרב אשי דפשיט ג"כ מהא דאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי לבעל וע"ש שכ"כ בדעת רש"י. ולא רציתי להאריך בפרטי דבריו שם אף שיש לדקדק בהם אבל תוכן מסקנתו נראה שם שמפרש שלא הקנו לו רבנן כלל ואין כאן שום הקנאה ורק שהאשה נותנת עבור הבעל ויודעת שעיקר הכתיבה הוא בעד הבעל ורק שמשלמת עבורו וידעה לאקנויי וקנה הבעל מדין עבד כנעני כמש"ל וז"ב בדעתו יעו"ש. וא"כ ס"ל כדעת הנ"י שאין כאן הקנאה כלל ורק דהנ"י ס"ל שא"צ כלל לעיכובא שיהא של בעל. והרשב"א ס"ל דהוי לעיכובא ורק שבאמת האשה נותנת בעד הבעל כנ"ל. ועדיין י"ל דטעמו משום שהקלף נכלל בזה כמש"ל אות ג' ואקצר. אבל עכ"פ לדעתו כל שכן אם יתן אחר שכר הסופר ודאי אמרינן דידע לאקנויי ושפיר קנה הבעל מדין עבד כנעני כנ"ל [ושם בחי' הרשב"א נראה דמפרש הא דאשה כותבת גיטה הוא מצד תקנה דשדיוה אאשה ועמש"ל אות ב' ג' בזה]: ט) והמרדכי פג"פ כתב בשם רבינו ברוך דשכר הסופר על הבעל משום דכתב ונתן ואם נתנה האשה כשר דתקינו דיהבה אם חפצה דלא לשהייה. וכדאמר רבא בגיטין דה"ט דיהבי רבנן משל אשה לבעל דהפקר ב"ד הפקר ומקיים שפיר וכתב ונתן אבל הקלף ודיו צ"ל משל בעל דהא כתיב ונתן דאפילו בטבלא של האשה שהגט כתוב עליה מספקא בגיטין אם צריך עדים שהקנתה להבעל עכ"ד. וכ"ה דעת ההג"מ פ"ד מה"ג והג"א בשם ר"ת ובה"ע וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש והטור שהתקנה הוא על שכר הסופר. וקלף ודיו צריך להקנות בפירוש. ולשון המרדכי צריך ביאור דמעיקרא כתב דע"י הפקר ב"ד מיקיים וכתב ונתן והדר כתב דקלף יהא של בעל דבעינן ונתן. ואפשר הא דנקיט מתחילה משום דכתב ונתן ט"ס וצ"ל וכתב ונתן וכמו דנקיט אח"כ בדבריו וכמו שהוא בש"ס לפנינו ועיקר כוונתו על וכתב דמיניה ניליף דהבעל מכתיבו ומן ונתן ניליף שיהא שלו וכן ע"כ צ"ל דעת הנ"י דמונתן יליף שיהא הקלף של בעל דהא מפורש בסוגיא דטבלא בגיטין כ' ע"ב דבעי שיהא שלו הקלף וע"כ דאף דס"ל להנ"י דשכר הסופר אינו מעכב דעיקר וכתב קאי על צוואת כתיבה כמש"ל מ"מ ונתן מעכב שיהא שלו. אבל בזה פליג הר"ב על נ"י דהר"ב ס"ל דגם וכתב הוי לעיכובא שבעל יתן שכר סופר מדכתב דלהכי מיקיים וכתב משום דהפקר ב"ד הפקר. אבל הוא דחוק בדעת הר"ב לעשות ט"ס בדבריו וגם כי הסמ"ג ובעה"ת והג"מ העומדים בשיטה זו כתבו בהדיא דהאשה נותנת שכר הסופר ושפיר מיקיים בהכי ונתן משום הפקר ב"ד יעו"ש הרי להדיא דגם שכר הסופר ילפי מן ונתן. וצ"ל כוונת הר"ב דשכר הסופר וגם הקלף ילפינן מונתן דיהו של בעל רק דבשכר אקנו רבנן לבעל ובקלף לא אקנו רבנן ואף שדחוק בלשונו אבל כ"נ כוונתו. וכן מפורש בבעה"ת הובא בב"י סי' ק"כ וכ"נ בסמ"ג והג"מ. ונראה דלשון בעה"ת שהובא בב"י הוא ספר התרומה שחברו רבינו ברוך וכ"נ באו"ז סי' תשט"ז שהביא בשם ר"ב בסה"ת יעו"ש וא"כ להדיא כמש"ל בכוונת רבינו ברוך שבמרדכי. וכן מצאתי בסה"ת להדיא ריש הלכות גיטין י) והא דדייק בגיטין כ' ע"א מקרא דוכתב כבר כתבו התו' כ"ב ע"ב דסמיך על ונתן. ובב"ב קס"ז דגרסינן מ"ט דא"ק וכתב ונתן פשוט לדעתם דלהכי מייתי ונתן דמינה עיקר ילפותא. והנה הרשב"ם כתב ה"ג מ"ט דא"ק וכתב ונתן עכ"ל מדכתב ה"ג נראה שהיתה לפניו גירסא אחרת ואפשר שהיה גירסא בש"ס מ"ט דכתב ונתן כמו שהוא הלשון במרדכי ועיקר ילפותא מונתן. וע"ז הגיה הרשב"ם שצ"ל א"ק וכתב ונתן והלימוד מוכתב וכהא דגיטין כ' וגי' הרא"ש ובאו"ז סי' תשט"ז מ"ט וכתב ונתן. אבל דחוק לומר שכוונת רשב"ם לאפוקי מגירסא זו להוסיף תיבות אמר קרא. ואף כי אפשר ליישב זה דאמר קרא משמע דרך לימוד טפי ולאפוקי מדעת הנ"י ואקצר: והא דפריך הש"ס בגיטין מונתן והכא לא יהיב מידי. ופירש"י ובתו' ד"ה ודילמא דהקושיא מגט שאינו ש"פ. ואף דגם קושיא קמייתא הוא מונתן מ"מ בקמייתא דייק מדכתיב ונתן בתר וכתב שהקלף והכתיבה יהו של בעל דונתן קאי על גט כתוב. אבל הא דפמש"פ דייק ממשמעות לשון נתן שיהא כדי נתינה וע"ז דחי דאיצטריך ונתן לנתינת הגט פירש דבעי יציאה מרשותו ואף פמש"פ וכמ"ש התו' שם. והפנ"י הקשה דע"כ רוב גיטין ש"פ דאלת"ה מאי פשיט מאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי דפמש"פ ל"צ לאקנויי דלאו ממון הוא. ותמיהני דאטו פמש"פ לא בעי הקנאה והא קיי"ל דאסור לגזול פמש"פ ורק לאו בר השבה הוא עח"מ סי' שנ"ט. וגם בדין אם התחילו גומרים אף בפמש"פ כדאיתא בב"מ נ"ה. ובשטמ"ק בשם הריטב"א כ' שם דבכלי פמש"פ נזקקין בתחילה ועקצה"ח סי' פ"ח בשם הרשב"א וא"כ הכא ודאי בעי לאקנויי. ומה שהקשה עוד למה לא מייתי מעלה של זית. יש לדחות משום דשם י"ל דקאי באתרא דהוי ש"פ. ומ"ש עוד כיון