דברי מלכיאל א יח

דעשה דוחה ל"ת וע"כ דסוגיא דידן חולקת וכמפורש באמת בסוגיא ביבמות הכי ועל התו' נ"ל דתירוצם הראשון הוא באמת כוונת הש"ס בנזיר שם עכ"פ קשים עדיין דברי מהרש"א הנ"ל ובנזיר א"א לומר סברת רש"ל דא"כ ל"ל קרא דראשו וכמובן: וביותר קשה לי עליו דהא לכאורה קשה על התו' שם שכ' דאי איפכא ל"ל קרא כלל. דהא י"ל דאיצטריך קרא כדי למילף מינה דבעלמא שפיר, דחי וכדאמר כה"ג בסוגיא לקמן וכמ"ש גבי שריפת קדשים. וע"כ צ"ל דיותר סברא לאוקמא קרא לגופיה וממילא ניליף לעלמא מלאוקמא דלגופיה לא איצטריך רק לדיוקא. וא"כ ממילא הכי טפי מסתבר למידרש איפכא ולגופיה דלא דחי מלמידרש באם אינו ענין ולגופיה לא איצטריך כלל. והנה יש עוד מקום לדבר בזה בענין מ"ש התו' בפסחים מ"ג ושבועות כ"א דמסתברא דסיפא מפרשא לרישא. אך הנלע"ד דבאמת קושייתינו על המהרש"א וגם עיקר קושיית מהרש"ל לק"מ וניישב ג"כ מה שהקשיתי על תירוץ התו' דל"ל קרא כלל דדילמא איצטריך למילף הא גופה מדאיצטריך וכנ"ל. ותירוצינו דחוק ובפרט דהא לחומרא מקשינן ואף לפמש"ל אות ח' דלא מיקרי חומרא. מ"מ הא מסתברא דסיפא מפרשא לרישא וכמו שהקשו בשבועות כ"א להדיא קושיא כזו מכח סברא זו ע"ש. אבל העיקר דהא מסיק הש"ס דצמר ופשתים מיותר ואי לאו צו"פ ה"א כדרבא דכנף מין כנף והוא דיוקא מקרא דדווקא מין כנף ע"ש בתו' וצמר לצמר ופשתים לפשתים וממילא ה"א אף דבעלמא עשה דחי ל"ת הכא לא דחי דלא בעי רק מין כנף ובפרט דהא באמת קיי"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן ורק דבתכלת הויא המצוה כתיקונה וזה תלוי במש"ל ולזה איצטריך קרא דדחי. ואפשר שזהו ג"כ כוונת הש"ס בנזיר נ"ח דקאמר דאיצטריך לכדרבא היינו לאפוקי מדרבא וכנ"ל רק שקשה דא"כ ל"ל ראשו וכמש"ל לדעת רש"ל. אך י"ל דמציצית לא גמר דשאני תכלת שכן מצוותו בכך כיון דאפקא מדרבא. וסוגיא דיבמות ס"ל דאף לבן במשמע עכ"פ אי לאו צו"פ הוי משמע קרא דכנף דלא דחי אף אי בעלמא דחי וממילא סרו כל הקושיות הנ"ל וזהו כוונת התוס' ג"כ בתירוצם. ומ"ש המהרש"א דיליף באם אינו ענין היינו מראשו דקרא דציצית איצטריך לגופיה לאפוקי מכנף וכנ"ל. (א"נ בנזיר י"ל שאני כלאים שהותר מכללן וכמ"ש התו' בדף ה' ע"ב ד"ה כולה אך יהא עיקר חסר מן הספר): יא והנה בנזיר נ"ח דקאמר רבא דאיצטריך קרא היכא דמקיף ובתר הכי מגלח ופריך דהא אפשר לקיים שניהם. ולכאורה תמוה מאי ס"ד דרבא בזה דאיך נאמר לו לגלח בחנם בדרך איסור. ונראה דעיקר הדקדוק הוא דכיון דכתיב כל שערו א"כ הכל בכלל ול"ל תו ראשו וכפירש"י ביבמות ה' ע"א ונזיר מ"א ע"א ע"ש. ולזה ס"ד דרבא דקרא קפיד על סדר הגילוח שמקודם יגלח כל שערו ואף פיאות הראש בכלל ואח"כ ראשו והויא המצוה כך שיגלח כסדר הזה. אך זה כ"ע מודו שאין הסדר מעכב דהא בעי שנה הכתוב לעכב ולזה פריך שפיר לרבא דס"ל נו"נ קריבים ביו"ט כמ"ש התו' בשבת כ"ה וא"כ ע"כ ס"ל דאף שהוא צורך המצוה לכתחילה מ"מ לא דחי ל"ת היכי דאפשר וכמש"ל וא"כ למה נימא דהכא דחי (ואלת"ה אדרבא ניליף מהכא דלידחי ור"ל סתמא קאמר בכל גוונא אף שי"ל דשאני הכא דמצותו בכך. אך נראה שכיון שאינו מעכב לא שייך לומר מצותו בכך) וכן ביבמות כ' פריך שפיר לרבא דס"ל נו"נ קריבים ביו"ט וכנ"ל. וכן במנחות מ' ע"א מ"ש התו' דבכלאים הותרה הוא רק שם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל ע"ש שע"ז נתקשו התו' שם. ושמואל ס"ל בנזיר נ"ז הקפת כל הראש שמה הקפה ואיתא בנזיר מ"א דיליף לה מקרא דראשו ע"ש. וכ"כ התו' ביבמות ה' ע"א ד"ה מה ללאו בסה"ד וקשה מנ"ל דילמא אתא לנזיר. וצ"ל דס"ל כתנא דנזיר נ"ח דיליף מינה עשה דוחה ל"ת ע"ש בסוגיא. אבל עיקר קרא איצטריך להקפה ועשה דוחה ל"ת נפקא מציצית. רק שקשה דילמא כדרבא בנזיר נ"ח. ואף דדחי לדרבא מ"מ כי היכי דלא נחדש דבר כזה טפי נוקמא דבאמת דחי לצורך מצוה וצ"ל דאיהו יליף עשה דוחה ל"ת מקרא דשריפת קדשים וכמש"ל. וא"כ אי אמרת קרא להכי דדחי אף בכה"ג. א"כ קשה ל"ל קרא גבי שריפת קדשים. ואי לאשמועינן דבעלמא לא דחי א"כ מאי שנא הכא. וטפי מסתברא לאוקמא קרא להקפה וממילא ע"כ מוקי קרא דציצית לענין דהוי היתר גמור אף היכי דאפשר וכמש"ל. וכן רב אדא בר אהבה דס"ל בנזיר נ"ז ג"כ הקפת כל הראש שמה הקפה לטעמיה בביצה י"ט דנו"נ אין קריבין וכן רב הונא שם לטעמיה בביצה כ"א ע"ש והוא קצת רחוק ואקצר. (ולפמש"ל אות ל"א אליבא דר"י ע"ש ובמנחות ל"ז ע"ב פוסק שמואל כר"י י"ל ג"כ דשמואל לטעמיה ודו"ק): והך דשבת קל"ג אף דקאי על אביי. מ"מ פריך מהא דר"ל משום דבעי לאוקמא אליבא דכ"ע הך דר' יאשיה. וראיה דהא הומ"ל דר"ש ס"ל כר' יונתן דגם לדידיה קשה ל"ל קרא והתוס' שם נדחקו בזה. אבל פשטות הסוגיא כמ"ש דבעי לאוקמא אליבא דכ"ע (ובלא"ה י"ל דר"ש לטעמיה דס"ל חביבה מצוה בשעתה שהקטרת אימורים דוחה שבת אף שאפשר בלילה. אך הא קאמר במנחות ע"ב דשאני התם שכבר דחתה שחיטה) וכ"ז דחוק. אבל נראה עפמ"ש המהרש"א שם בשבת קל"ב ע"ב שהקשה לרב אשי דקאמר טעמא דמילה שלא בזמנה אינה דוחה י"ט דהוי עשה ול"ת הא חזינן דצרעת דחיא אף דהוי עשה ול"ת ותירץ שאני יו"ט שאפשר למחר ע"ש. והנה אביי ממעט י"ט מעולת שבת בשבתו ע"ש. מ"מ מוכח דמילה אינה דוחה עשה ול"ת היכא דאפשר למחר וממילא גם הכא דאפשר באחר לא לידחי. איברא דהיא גופא קשיא מנ"ל לאביי דמילה אינה דוחה יו"ט דילמא דווקא שריפת קדשים וכנ"ל. ובפרט דאיהו ס"ל נו"נ אין קריבין ביו"ט כמ"ש התו' בשבת כ"ד ע"ב. ונראה דהש"ס מסתברא ליה לחלק בזה בין נותר ומילה למידי אחרינא דהכא עיקר המצוה היה לה זמן קבוע ורק שנדחית מאיזה סיבה וכמו נותר שזמנו היה לאכלו בזמנו כדין ורק שניתותר וכן מילה זמנה בשמיני ולזה לא שייך בזה כ"כ לומר שהויי מצוה לא משהינן כיון שכבר נשתהא הענין ונדחה מזמנו. משא"כ במצוה הקבוע לה זמן בוודאי לא אמרינן הכי וכ"נ בפירש"י שם ע"ש. וא"כ קשה עדיין מאי פריך ליעביד אחר דהא בזה לא שייך לומר שעבר זמנו דלעולם המצוה על האב וכמש"ל. ועמש"ל סי' ג' בזה: יב אבל נראה דשאני הכא דהא אינו תלוי דחיית הל"ת בהעשה כיון דאפשר שלא יתכוין לקצוץ הבהרת ויהא מותר רק שבאב הוא א"א דע"כ הוא רוצה בכך. וא"כ הסברא נותנת דליעבד אחר כיון שהמניעה היא מצד רצונו ולא מצד המצוה וה"ז דומה לעשה דפשיעה שכתבו התו' בעירובין ק' דלא דחיא והיא סברא נכונה בס"ד. (ובאמת בלא"ה לק"מ לפמ"ש דמסברא ה"א דאף שהוא צורך המצוה מ"מ לא דחי ורק דילפינן משריפת קדשים כנ"ל. ומ"ש התו' ביבמות ה' ד"ה כולה דאי לאו קרא הו"א דדחי לא כתבו זה רק בתחילה. אבל בתר הכי שתירצו דלמ"ד נו"נ אין קריבין יליף מהתם שפיר י"ל לדידיה דמסברא לא דחי. וא"כ הכא בעשה ול"ת דצרעת אף דגלי קרא דדחי מ"מ היכא דאפשר לקיים לא שמעינן. אך ז"א נראה כ"כ ובאמת לולא דברי התו' בשבת כ"ד ע"ב היה אפשר לומר דאביי שפיר ס"ל נו"נ קרבים ביו"ט. ומה שהקשו דהא בשבת איירי הא אמרינן ביבמות ז' מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. וכ"נ בתו' שם ה' ע"ב ד"ה כולה שהקשו דניליף שריפת קדשים משריפת בת כהן אף דהתם הוי שבת וע"כ צ"ל דל"ש וכנ"ל. רק לשון התו' שם צ"ע וקרוב לומר שהוא ט"ס וצ"ל דניליף משריפת קדשים שלא תדחה ושפיר ניליף בק"ו): יג ובעיקר הדבר נראה דבאמת לכאורה קשה מנ"ל דדחי כלאים דילמא באמת לכדרבא וצמר ופשתים כ"א במינו וכמ"ש. אך נראה דהא תכלת עמרא הוא וכיון דקאמר שיעשו ציצית בין בצמר בין בפשתים ממילא מוכח שדוחה כלאים.