דברי מלכיאל א יז

ומבטל עשה ע"ש דהא הכא מפורש להדיא דמיקרי העשה אפשר לקיים ע"י אחר ואח"כ מצאתי שהקדימוני בקושיא זו בתב"ש סי' כ"ח סקי"ד ובשו"ת יד אליהו סי' נ"א ע"ש באורך. אבל לפמ"ש א"ש דבאמת עיקר המצוה מוטל על האב שימול אותו איך שיהיה וזו היא עיקר המצוה שנדחה שבת וצרעת בשבילה. ורק מפרטי המצוה הוא שימול האב בעצמו וזהו לכתחילה ומצוה מן המובחר אבל לא בשביל זה תדחה הל"ת כיון שאינו רק חד פרט מפרטי המצוה וכמש"ל וכמו כרמל נבי עומר וכנ"ל ואין כוונת הש"ך שמבטל העשה לגמרי רק שמצוה זו הוא מבטל. אבל אינו כ"א הכשר מצוה. ובזה סרו דברי הקצה"ח שם לענין שליחות דבזה אין שייך שליחות כיון שזהו המצוה שימול האב בעצמו והכוונה שביטל המ"ע ממנו. וזהו סברת הש"ס ביומא ו' ע"ב לענין טומאה אי דחויה היא שלוקחין כהנים מבית אב אחר דבכה"ג מיקרי אפשר לקיים את שניהם ולא דחי אף שהמצוה מוטלת על בית אב ההוא כי כ"ז נעשה עפ"י הדיבור ביד נביאיו כידוע והוא מבואר בכתוב בעניני חלוקתם ע' שילהי סוכה וב"ק ק"ט. וראיית היד אליהו מכהן שהרשות בידו לתת קרבנו למי שירצה היינו משום שבו אין המצוה רק משום מצוה בו יותר מבשלוחו משא"כ באנשי משמר ואכמ"ל. ועפמ"ש נראה שזוהי כוונת הש"ס ביבמות ו' ע"א שכן הכשר מצוה. הכוונה שאינו רק הכשר מצוה שעיקר המצוה שיהי' לאביו מה לאכול וכדומה וזה אפשר ע"י אחר וע"ש ברש"י ותוס' ובתוס' כתובות מ' ע"א ובחי' הארכתי בזה ואכמ"ל. וע' יבמות ה' ע"ב תוד"ה כולה מ"ש משריפת קדשים ובת כהן. ועוד יש להביא ראיה מדברי התו' בשבועות ג' ע"א ד"ה ועל שהקשו גבי גילוח מצורע דאפשר באשה וקטן דהא גילוח הויא מ"ע ויותר טוב לקיימה בגדול. אבל הדבר כמ"ש שאין זה אלא פרט מפרטי המ"ע והעיקר מצד המתגלח]: ז ועפ"ז נראה לבאר דברי תוס' במנחות מ' ע"א ד"ה כיון שכתבו דכלאים בציצית אינה בתורת דחיה רק בהיתר גמור. ואפילו במקום שאפשר לקיים את שניהם ורק מדרבנן אסור ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא ביבמות כ' ע"ב ובנזיר נ"ח ע"א פריך מהא דאפשר לקיים את שניהם אדאורייתא ע"ש. וגם מ"ש דהיתר גמור הוא קשה דהא בטומאה נחלקו אי דחויה אי הותרה וכן בשבת משמע דבשאר עשה דוחה ל"ת פשוט לכ"ע דהוי רק בגדר דחיה. וגם לפ"ז יהא מותר בערב יו"כ לאכול נבילה וטריפה דדוחה עשה ל"ת אף דאפשר לקיים שניהם (ואין שייך בזה הא דבכורות ל"ד דאכילת טריפה לאו מידי היא דזה רק לענין תשלומין וע' חו"מ סי' רל"ד) וכן בשבת ויו"ט אי הוי מ"ע באכילה וכן עשה דפו"ר תדחה כל ל"ת וע' ב"ב י"ג בתו' ואין להאריך בזה כי מובן לכל שא"א לאומרו. והנלע"ד בזה דהא התו' ביבמות ה' ע"ב ד"ה כולה הקשו דניליף דחיית ל"ת משריפת קדשים ותירצו דסוגיא אזלא אליבא דמ"ד נו"נ קריבים ביו"ט. וה"א דשאני יו"ט שהותר אוכל נפש עי"ש. ולכאורה קשה טובא למ"ד אין קריבין ל"ל קרא דשעטנז. וע' נזיר נ"ח ע"ב וביבמות ה' ע"א תוד"ה מה ללאו. ונראה דלדידיה ס"ל דקרא דשעטנז איצטריך להורות שכלאים הותרה בציצית ולא בגדר דחייה משא"כ לאידך מ"ד. ומ"מ בעלמא ילפינן משריפת קדשים דהיכא דאפשר לאחר לא דחי. ולמ"ד נו"נ קריבין ילפינן מכלאים בציצית דדחיא ומשריפת קדשים היכא דאפשר לקיים שניהם. רק שלפ"ז עדיין קשה טובא מסוגיא דנזיר נ"ח דמאי פריך דילמא הא גופא אשמועינן קרא דהותרה וכמו בכלאים. אכן ז"א דהא רבא איירי התם ואיהו ס"ל נו"נ קריבים ביו"ט כמו"ש התוס' בשבת כ"ה ע"א. וא"כ לדידיה גם בכלאים לא הותרה ולא מצינן סברא זו ככל: ח אך עדיין ק"ל על התו' הנ"ל דמאי מקשו דתיפוק מהתם דעשה דוחה ל"ת דאי מהתם ה"א דדחי אף דאפשר לקיים שניהם כיון דלא אתיא רק מדאיצטריך קרא דלא דחי והתם הוי אפשר לקיים כנ"ל ומנ"ל לחלק בזה. עיק"ל טובא דהא התו' בדף ד' הקשו דאימא איפכא דאף במקום גדילים ל"ת שעטנז ותירצו דא"כ ל"ל קרא כלל. והק' המהרש"ל דמ"מ בתר הכי דבעי למילף מקראי אחריני דעשה דוחה ל"ת א"כ נימא הכא איפכא. ותירץ דמ"מ מסברא לא הוי אמרינן דדחי בציצית משום דאפשר במינן (ולכאורה הדבר תמוה דהא קרא איצטריך להיכא דא"א לקיים במינן דהיכא דאפשר בלא"ה לא דחי כדאיתא במנחות מ' וצ"ל דכוונתו דאפשר בבגד של צמר. וצ"ל דפשטא דקרא בכלאים משמע דאיירי אף כשיש לו בגד צמר וכדומה) ולפ"ז קשה טובא השתא למ"ד נו"נ אין קריבים ויליף משריפת קדשים וכנ"ל. וא"כ ניליף דאף היכא דאפשר לקיים דחי כנ"ל ולזה איצטריך בציצית דלא דחי ושפיר נימא איפכא כנ"ל והדרא קושיית התוס' ומהרש"ל לדוכתא (ולכאורה קשה עוד על תי' המהרש"ל דהא מ"מ נימא איפכא. ואשמועינן דלא דחי אף היכא דלא אפשר. ונראה דז"א קושיא דהא כל עיקר קושיית התוס' דנימא איפכא הוא מכח דלחומרא מקשינן ע"ש ולזה לא מיקרי חומרא רק היכא שאפשר לקיים שניהם. אבל במקום שאי אפשר אדרבה קולא היא שלא יעשה ציצית בבגדו. דהא לא ילך ערום דגדול כבוד הבריות כדאיתא בברכות כ' וכדקיי"ל באו"ח ס"ס י"ג ע"ש): ט אבל הנראה בזה דבאמת יש חילוק בין היכא דאפשר לקיים המצוה כתיקונה וכמו גבי ציצית שהכל אחד אם יעשה כלאים או לא. ובין היכא שא"א לקיים המצוה כתיקונה רק כשתדחה העשה וכמו בשריפת קדשים דקיי"ל בכל דוכתא שהוי מצוה לא משהינן וכדאיתא ביבמות ל"ט דאף דמצוה בגדול ליבם מ"מ אין ממתינין עליו. וכדאמרינן בפסחים ס"ח ובכ"מ חביבה מצוה בשעתה. וכן גבי מילה שמצוה יותר שימול האב בעצמו וכמש"ל. ולזה למ"ד נו"נ אין קריבין ויליף דעשה דוחה ל"ת מדאיצטריך קרא בשריפת קדשים אלמא דבעלמא דחי ממילא ילפינן מינה דאף היכא דאפשר לקיים שניהם מ"מ כיון שלא תהיה המצוה כתיקונה עי"ז שפיר דוחה. וקרא דציצית איצטריך לאשמועינן אף בגוונא דאפשר בלי שום צורך המצוה וכנ"ל. וכמ"ש התו' במנחות מ' וממילא ל"ק מ"ש דנימא איפכא דהא בלי שום צורך מצוה לא הוי ידעינן כלל. וג"כ שפיר מקשו התו' דניליף משריפת קדשים דהא לא נילף רק לצורך המצוה כנ"ל. וזה גם הסברא נותנת כן. אבל למ"ד נו"נ קריבין א"כ ליכא למילף משריפת קדשים וע"כ ס"ל דילפינן מכלאים בציצית וכדומה. וע"כ איירי באופן שא"א לקיים שניהם שכן הסברא נותנת. ומשריפת קדשים ניליף דהיכא דאפשר לקיים שניהם אף שיש בזה קצת צורך המצוה מ"מ אינו דוחה. ובאמת קשה על התו' שהוצרכו לסברת שהותרה אוכל נפש דהול"ל דאשמועינן דלא דחי היכא דאפשר כנ"ל. אך י"ל דאי לאו סברתם הנ"ל הו"א איפכא דניליף מדאיצטריך קרא דדחי אף היכי דאפשר שהסברא נותנת יותר לדרוש כן וכמש"ל למ"ד נו"נ אין קריבין: י והנה עפ"י דברי מהרש"ל הנ"ל אמרתי ליישב דברי המהרש"א ביבמות ד' ע"א. שהקשה על התוס' שהקשו דא"כ ליפטרו נשים מכלאים והוכיחו מביצה דחייבים. והקשה המהרש"א דלוכח מגופא דשמעתא. דא"כ הו"ל לאו שאין שוה בכל ונפקא מראשו ע"ש שתירץ דבעי למילף באם אינו ענין. והנה לבד שהסוגיא אינו מורה כן דהו"ל לדחות בזה האי ולבתר הכי לאתויי קרא דראשו. קשיא לי דנימא איפכא דל"ת שעטנז אף במקום גדילים וכנ"ל. אבל לפמ"ש מהרש"ל א"ש. אך דא דא"כ מנ"ל למילף לעלמא באא"ע דהא איצטריך לגופיה. וגם דדברי מהרש"ל הם נגד התו' בדף ו' וכמו שהרגיש בעצמו המהרש"ל שם שהקשו התו' שם ל"ל קרא בציצית ותירצו לכדרבא וגם תירצו דה"א דציצית גרע דאינו שוה בכל ע"ש. ובאמת הוא תמוה לענ"ד בין דברי מהרש"ל בין דברי התו' הנ"ל מסוגיא דנזיר נ"ח דפריך שם למאן דיליף עשה דוחה ל"ת מראשו מ"ט לא נפקא ליה מגדילים ומשני דאיצטריך לכדרבא ע"ש והיא תמיהה גדולה לענ"ד ואף דסוגיא דידן חולקת על סוגיא זו וכמ"ש התו' ביבמות ה' ע"א ד"ה מה מ"מ בזה לא מצינו דפליגי ושפיר יש לדחות כן. ואפשר דאם נאמר דסוגיא דידן ס"ל דלרבא לא מייתר קרא א"כ מנ"ל באמת