דברי מלכיאל א קעח

הסופר דאם כוונתם מצד ששכר הסופר אקנו רבנן לבעל הא תקנה זו לא היתה בזמן המשנה כמש"ל וגם דהא עיקר המשנה קמ"ל דכשירה לכתוב בעצמה הגט וכדמסיק במשנה שם שאין קיום הגט אלא בחותמיו וא"כ למה הוצרכו לפרש דאיירי בנותנת שכר [והיה אפשר לומר דעת התו' דס"ד דהא דתנן האשה כותבת היינו חידוש התקנה דאקנו רבנן והאשה יכולה ליתן שכר הסופר וזהו כדעת הרא"ש הובא בב"י סי' ק"כ דס"ל דעיקר חיוב השכר גם עכשיו על הבעל רק דהתירו להאשה ליתן. ושפיר י"ל דהתקנה היתה בזמן המשנה רק בב"ב איירי מעיקר החיוב ועפ"ז יש ליישב שיטת הרא"ש הנ"ל ואקצר. כי באמת ז"א דסוגיא דבב"ב משמע להדיא שאח"כ נתקנה תקנה זו וגם לשון המשנה שאין קיום הגט אלא בחותמיו מורה דלא נחית לתקנה זו רק להורות היתר כתיבת האשה בעצמה כנ"ל] ומצאתי קצת במהר"מ שיף שהתעורר ונשאר בקושיא. ונראה כוונת התו' דס"ל דעיקר הקפידא הוא על הקלף ודיו שיהיו של בעל אבל שכר הסופר לא איכפת לן כיון שהבעל אומר לו כתוב הרי הוא שלוחו וכ"כ התו' כ"ב ע"ב ד"ה והא דהא דקאמר ר"ח למיפסיל גיטי. דעלמא משום דכתיב וכתב אונתן סמך דלאו מידי יהיב לה כיון שהוא שלה אבל וכתב שפיר מיקיים כיון שנכתב בציוויו יעו"ש. הרי להדיא שעיקר הקפידא הוא על הקלף. ודנקיט הש"ס בב"ב קס"ח גבי שכר הסופר משום דבעינן וכתב ונתן היינו משום שדרכם היה שהסופר היה מקבל שכר וכותב על קלף שלו וזה נכלל בשכרו וכדאשכחן בגיטין כ"ו בכותב טופסי גיטין שהסופר מכין הגט על קלף שלו. וכן הא דאמרינן בב"ב קס"ז בשטר שהלוה נותן שכר ג"כ נכלל בזה הנייר כדאיתא בב"מ י"ג שנייר של לוה וכ"כ הרמב"ן והר"ן שהקלף נכלל בשכר הסופר ולזה אמרו דאקנו ליה רבנן השכר כדי שיקנה הסופר הקלף לבעל כמ"ש הרמב"ן והר"ן כנ"ל. ולזה תנן אשה כותבת גיטה אף קודם התקנה בקלף שלו כי ממלאכת הכתיבה אין קפידא כיון שהקלף שלו. והא דנקטו התו' שנותנת שכר הסופר הוא לאו דווקא דהא המשנה איירי שם בכותבת בעצמה רק באו לפרש שעיקר רבותא דמתניתין היא ששכר הסופר א"צ להיות דוקא של בעל ושפיר איקיים וכתב בכה"ג וכמ"ש בדף כ"ב ע"ב דעיקר וכתב אסופר קאי יעו"ש וממילא ה"ה בכותבת בעצמה דחד טעמא הוא שאין קיום הגט אלא בחותמיו. ורב אשי ס"ל דאיירי בקלף שלה וע"כ צ"ל שהקנתו דהא עדיין לא היתה התקנה דאקנו רבנן כמש"ל: ד) ומ"ש התו' מקודם בא"ד דלא אקנו ליה רק דמי כתיבת סופר מדידה. אבל טבלא דידה לא מקנו ליה ולכאורה כוונת דבריהם כדעת הרמב"ן והר"ן שהזכרנו דחפץ דידה לא הקנו לו רבנן. אבל כבר כתבנו שהוא דחוק לומר כן וגם דא"כ למה נקיט רמב"ח טבלא לינקט קלף או נייר דהא כתבו הרמב"ן והר"ן דגם קלף שלה לא אקנו ליה וכדפשיט רב אשי באמת מהא דכותבת גיטה דאיירי סתמא בקלף ונייר. לזה נלע"ד שכוונתם כמ"ש באות ב' דאף דהקנו קלף שלה אבל חפץ חשוב שלה לא אקנו ליה. ולהכי רמב"ח שהיה אחר התקנה נקיט טבלא דבכה"ג לא אקנו ליה וצריכה להקנותו. והיינו שכתבו התוס' דרק שכר הסופר הקנו לו לפי שהוא דבר הרגיל לשלם לסופר שכתב והוא נותן הקלף ודיו משלו כנ"ל. אבל טבלא שהוא חפץ חשוב ואינו הכרחי לצורך הגט לא אקנו ליה רבנן בכה"ג וצריך להקנות לו בפירוש. ורב אשי דפשיט מהא דכותבת גיטה משום דאז לא נתקן עדיין וצריכה להקנות לו גם קלף ונייר [שוב ראיתי בחי' הרשב"א בגיטין כ' ע"ב שכתב לחלק כמ"ש בין נייר לטבלא והבין כן בכוונת התו' רק שהוא דחה חילוק זה דמה לי נייר ומה לי טבלא. ולענ"ד דיחוי כזה חוזר ונראה לקיים דברי התו' וכמש"ל] ולפ"ז מבוארים שפיר דברי התו' כמ"ש דעיקר קפידא רק על הקלף שיהא של בעל ואשכר הסופר לא איכפת לן כלל וחולקים על הרמב"ן והר"ן שהזכרנו שנראה מדבריהם דגם שכר הסופר אין ראוי שיהא של האשה משום דמיחזי כשלוחה של אשה וכמש"ל. וממילא לדעת התו' ודאי אם יתן אחר שכר הסופר אין קפידא כיון שמנהגינו להקנות הנייר ודיו לבעל. ובדעת רש"י אין הכרע אי ס"ל כדעת הרמב"ן והר"ן או כדעת התו' שהזכרנו אבל עכ"פ אם אחר נותן שכר הסופר ש"ד וכמש"ל וע' בתו' גיטין כ"ט ע"א ד"ה משום: ה) ועיקר ענין ההקנאה לדעת רמב"ן ור"ן ורי"ו צריך ביאור. דמ"מ ע"י מה קונה הבעל הקלף והדיו וגם מה תועלת במה שהקנו רבנן מעותיה לבעל. בשלמא למ"ד בב"ק ק"ב דדעת המוכר להקנות לבעל המעות אף שאינו יודע שהם מעותיו והכי קיי"ל עח"מ סי' קפ"ד.. י"ל דה"נ הסופר כוונתו להקנות לבעל המעות וכיון שהקנו חז"ל המעות לבעל ממילא נקנה לו הכל. אבל למ"ד התם דכוונתו להקנות לקונה קשה דלאו כל ספרי גמירי דרבנן אקנו פשיטי דספרא לבעל. והרמב"ן בחי' לב"ב דף קס"ז ע"ב כתב תק"ח הוא שכך וכו' נעשה כא"ל הא לך זוזי והקנה שטר למוכר דספר מקנה בעינן וכו' אמרו שתהא כאומרת לו הא לך זוז והקנה הגט לבעל לפיכך א"צ להיות הקסת והדיו והקולמוס והקלף אלא של סופר והוא מוכר הכל באותו זוז עכ"ל. ועדיין צ"ע כמ"ש דהא הסופר אינו יודע מזה. ונראה דבאמת כיון שהבעל מצוה לסופר לכתוב. ודאי יודע הסופר שהוא עיקר המגרש ומכוין הכל להקנות לו ורק כיון שהאשה נותנת שכר הסופר ובזה נכלל הקלף כמש"ל הנה אם היתה מכוונת ליתן רק בעד הבעל הוי שפיר קנה הבעל מדין עבד כנעני כדאיתא בקדושין ז' ובח"מ סי' ק"צ. ואף דבעינן שיהא שליח הלוקח כדאיתא שם ה"נ הרי הוא שליח הבעל שאומר לו לכתוב. וכנ"ל שהסופר יודע שצריך להיות של בעל. אבל הא כבר איבעיא לרמב"ח בגיטין כ' אי אשה ידעה לאקנויי כשמקנה לבעל בפירוש משום דהגט חוזר לה אינה מקנתו באמת ע"ש ברש"י ותו'. ואף דפשיט שם דידעה. זה רק במקנתו בפירוש אבל הכא בסתמא ודאי י"ל שדעתה שיכתוב הגט עבורה בעד כספה כי לה ישאר אח"כ. וער"ן פ"ב דגיטין שרצה לפרש הא דלא ידעה לאקנויי שאינה יודעת שצריך להקנות יעו"ש. ולזה תקנו חז"ל שהאשה תתן השכר בעד הבעל פירש שבתקנתם הקנו מעותיה לבעל שתתן עבורו ולא מצד עצמה וממילא הו"ל כאומרת בפירוש שיקנה הסופר לבעל והסופר בלא"ה כוונתו להקנות לבעל כמש"ל. וכ"ז שייך באשה שעולה על דעתה לקנות הגט מצד שחוזר אליה כמש"ל אבל אחר כשנותן שכר הסופר ודאי אינו חושב לקנות כלל ורק נותן בעד הבעל וקנה מדין עבד כנעני כמש"ל ועוד יבואר אי"ה בזה: ו) והנ"י בפ' ג"פ כתב וז"ל וכתב ונתן משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו. והשתא שהאשה נותנת השכר כי היכי דלא נשהיה וכו' והא דכ' וכתב ונתן ל"ק דצוואת כתיבה קאמר עכ"ל. ומזה הביא התו"ג ראיה דבעי שיהא הבעל נותן השכר מדאורייתא ורק רבנן אקנו ליה של אשה. ועל סוף דברי הנ"י שכתב דל"צ רק צוואת כתיבה כתב התו"ג שכבר תמה עליו הג"פ. והוא תמוה לכאורה באמת דהא בש"ס מפורש וכן בדבריו שתקנ"ח הוא כי היכי דלא נשהיה וא"כ מאי קאמר דוכתב הוא צוואת כתיבה. ונראה דס"ל להנ"י כעין מ"ש הרשב"א בחי' בגיטין כ' דרבא לטעמיה דר"ח קאמר דאקנו רבנן וליה לא ס"ל רק שמפרש באופן אחר. דבאמת קשה למה לא הוזכר בפג"פ שם התקנה דאקנו רבנן רק סתמא שדיוה אאשה. ולזה מפרש דהש"ס מקשה מאי טעמא משום דבמשנה שם מתבאר דכל מי שמגיע לידו הטובה וההקנאה הוא נותן שכר כמו במכר נותן הלוקח ובמלוה נותן הלוה שעי"ז מלוה לו וע"ש מ"ש הנ"י לענין שובר ג"כ. וא"כ גם כאן היה להאשה לית השכר שהיא קונה א"ע ע"י הגט ורשות בידה לישא בעל אחר. משא"כ הבעל שרשות בידו לישא בלא"ה והוא רק מקנה. ואף שנפטר משאר כסו"ע מ"מ נקרא מקנה בגט וממילא נפטר וה"ז כעין מכר שמוכר