דברי מלכיאל א קעז

וכמש"ל. וצ"ע טובא על הרמ"א וכל סדרי גיטין באחרונים שסתמו לכתוב בימים להיפוך מבשנים. וצ"ל כמ"ש הג"פ שהכוונה להורות שאין קפידא בדבר. וא"כ ממילא אין שייך להקפיד בזה. וקרוב לומר שלכתחילה יותר טוב לכתוב בשניהם שוה. ומכ"ש בדיעבד אף שאינו שעת הדחק ואף שלא ניתן אין כדאי להטריח הסופר לכתוב אחר בשביל זה ואף שנהגו כן בגיטין אצלינו. בכ"ז כיון שהמנהג להורות שאין קפידא. א"כ אין שייך להקפיד בדיעבד. וכ"כ בסה"ג של מהר"מ ר"י ובברכת המים שם שבדיעבד כשר אף שלא ניתן ואינו מקום עיגון ע"ש סי' ק"ו בזה. ונראה שאף שלא כתב רק שיטה ראשונה. אם הוא טורח להם לחזור ולסדר מתחילה. אזי א"צ לחזור ולכתוב כיון שמעיקר הדין אין קפידא: סימן פ כ' ידידי שב"ז הרב הג' בו' מוה' יהודה דוב הלוי נ"י מ"צ בגלאוונא מכתבו הגיעני ערב החג. וע"ד אשר נזדמן לו למעשה בגט שאבי האשה שילם שכר הגט. וחשש לדברי התורת גיטין סי' ק"ב סק"ו דבכה"ג אינה מגורשת אף דיעבד ומכ"ש בנ"ד שנקל להשיג גט אחר. וחפץ לדעת דעתי הנקלה בזה. והנה אם כי לא בי היא לדון בעסקי גיטין אחר החלטת הגאון התו"ג. אולם בכ"ז אמרתי תורה היא וכו' ואברר הנ"ל בזה בעה"י. ובאשר כי ראיית התו"ג הוא מפירש"י גיטין כ' ונ"י פג"פ דלא תקנו רבנן לאקנויי לבעל רק אם האשה נותנת שכר. ולא כשאחר נותן. לזה נברר דעת רש"י ונ"י בזה בס"ד וממילא נבוא לדעת ש"פ בזה: א) בב"ב קס"ז תנן דהבעל נותן שכר הגט ואמרינן עלה בש"ס דף קס"ח מ"ט דא"ק וכתב ונתן והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהיה. ובגיטין כ' איתא א"ר חסדא יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכ' וכתב והכא איהי קא כתבה ליה ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן ואלא משום דכ' ונתן והכא לא יהיב לה מידי דילמא נתינת גט היא תדע דשלחו מתם כתבו על אה"נ כשר. ופירש"י איהי כתבה ליה נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמ' בג"פ משום תקנת עגונות עכ"ל. ודקדק התו"ג דלמה לא מייתי מתניתין דדף כ"ב דהאשה כותבת גיטה וע"כ משום דבש"ס כ"א ע"א משמע דאיירי שהאשה מקניא הגט לבעל אחר הכתיבה דפשיט שם מינה דאשה ידעה לאקנויי וא"כ מקנה גם שכר הכתיבה. אבל מב"ב מייתי שמעשים בכל יום שקלף של בעל ואשה נותנת שכר הסופר ובעי לפסול משום דבעינן וכתב ובעינן שיהא הבעל מכתיבו והוא ישלם שכר הסופר. ומשני דרבנן אקנו ליה וכ"כ הנ"י פג"פ דבעי שיהא הבעל מכתיבו וא"כ הרי לא הקנו רבנן רק כשהיא נותנת השכר ולא כשאחר נותן וצריך שיקנה בפירוש לבעל עכ"ד: ותמהני שלא ראה דברי הרמב"ן הובאו בב"י ר"ס ק"כ וז"ל הרמב"ן שם שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו ואקנויי אקנו רבנן לבעל ולא כדברי הנקדנין שמקנין ממש לבעל אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר שהרי אומר אדם לשנים כתבו וכו' והולך למדה"י והמושלך בבור אומר כל השומע קולי כתוב גט לאשתי והם כותבים בלי שום הקנאה דמאי וכתב ע"י או ע"י שלוחו ולאפוקי איהי או שלוחה. הלכך מדאקנו ליה רבנן פשיטי דספרא לבעל ואין זה וכתבה כשר דנעשה שכירו ושלוחו של בעל בפשוט זה. ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו האשה כותבת גיטה דילמא צריכה היא לאקנויי ממש הגט עצמו לבעל דלא תיקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקנו לבעל והיינו דדייקינן עלה לקמן אי ידעה איתתא לאקנויי או לא וכו' ומיהו כותבת בשלה ומקנה ול"צ לאקנויי מעיקרא דבכתיבה שליח הבעל הוא שאומר כתובו וכתב קרינן ביה ולגבי ונתן בעינן שלו והלכך מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו כך פירש"י ז"ל עכ"ל הרמב"ן. הרי מבואר שלזה לא הביא רש"י הא דאשה כותבת משום דשם ליכא תקנתא דאקנו רבנן כלל וכשהיא נותנת שכר הסופר עיקר הקפידא דנראה כשלוחה ומיקרי וכתבה וכדאקנו ליה ממילא לא מיקרי רק שלוחו כיון שא"ל כתובו. וא"כ שפיר כשנותנים אחרים א"צ כלל להקנות. דממילא מוכח שהם משלמים עבור הבעל והסופר כותב בשליחותו כי דווקא עליה הקפידה תורה ששייכת בגט אבל באחר לא שייך כלל לומר שיהא שלוחו של אחר ואין עולה כלל על דעת המשלם וע"ד הסופר שיהא שלוחו. והוי כשוכר פועל לעשות בשל חבירו ואומר שכרך עלי. דמ"מ אין לו שום חלק בפעולתם והכל של חבירו. וא"כ נתבאר שלדעת רש"י והרמב"ן וכ"כ הר"ן כהרמב"ן ורי"ו הובא בב"י שפיר דמי אם משלם אחר לדידן שגוף הנייר ודיו מקנה הסופר לבעל כנהוג: ב) ובאמת בפירש"י לענ"ד בלא"ה א"ש דהא ר"ח אמר שיכול לפסול גיטי דעלמא. וע"ז הוצרך רש"י להביא מהא דב"ב דהמנהג כן אבל במשנה דאשה כותבת גיטה אינו רק דקמ"ל דשרי בכה"ג. אבל לא שמנהג כן ואדרבא תנן במשנה בב"ב קס"ז שהבעל נותן השכר. ורק הש"ס חידש שם דהאידנא נהגו שהאשה נותנת. והא דלא מקשה בב"ב שם ממשנה דכותבת גיטה היינו משום דבב"ב שם עיקר הענין לא נחתו רק לדין מי יתן שכר הסופר ולזה מקשה ממנהגינו שמטילים על האשה אבל מהמשנה ל"ק דשם לא אשמועינן רק דשרי לעשות כן אבל לא שמוטל עליה. ובזה מיושב ג"כ הא דמייתי הש"ס בדף כ"א מהא דהאשה כותבת גיטה דידעה לאקנויי ופירש"י שהקנתה הגט. וקשה דהא רבנן אקנו ליה וכמש"ל בשם הרמב"ן דגם הקלף ודיו נקנים לו עי"ז. ומ"ש הרמב"ן והר"ן בזה דלא אקנו ליה רק פשיטי דספרא אבל לא גוף הדבר שלה. דחוק לענ"ד דמנ"ל לחלק בזה ואטו אם נתנה חפץ להסופר בעד שכרו לא אקנו לבעל בכה"ג. והרשב"א בחי' תירץ דרבא דאמר דרבנן אקנו ליה לדבריו דר"ח קאמר וליה לא ס"ל רק שהיא מקנה לבעל בפירוש. וצל"ע דאם היה המנהג שמקנים הגט בפירוש לבעל א"כ היכי ס"ד דר"ח למיפסל גיטי דעלמא וכי לא ידע מתניתין דאשה כותבת גיטה וגם רבא למה הוצרך לומר לדבריו דבר שאינו ולא השיב לו האמת. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דבזמן המשנה לא היתה עדיין התקנה שהאשה תשלם שכר הסופר ורבנן הקנו לו וכדתנן בב"ב שבעל משלם שכר הסופר וא"כ ע"כ צ"ל דהא דכותבת גיטה שהקנתה לו הגט ושפיר דייק הש"ס מינה דידעה לאקנויי וז"ב בס"ד [ועפ"ז שפיר י"ל דאחר התקנה אקנו לו רבנן אף קלף שלה אם כותבת בעצמה. אך חלילה לי לחלוק על הראשונים בדין וגם כי יש עוד להעיר בזה אכ"מ רק עכ"פ מהכא אין שום הכרח לדינם לענ"ד. ומה שהביא הרמב"ן וש"פ עוד ראיה לדין הנ"ל מהא דגיטין כ' בטבלא שלה דאיתא שם דבעיא לאקנויי. וקשה דהא אקנו ליה רבנן ועכצ"ל דלא אקנו בדבר שהוא שלה. לענ"ד י"ל דלא הקנו רק שכר הכתיבה והקלף שהוא הכרחי לגט משום תקנת עגונות דלא לישהיה אבל כשכותבים הגט על טבלא וכדומה לא תקנו להקנות ליה בכה"ג הטבלא שאין בזה תק"ע שהרי אפשר לכתוב על קלף או נייר וגם דהוי מילתא דלא שכיחא ולא תקנו רבנן בכה"ג] וע"ל אות ד': ג) והתו' כ' ע"ב ד"ה אשה הקשו וכי לא ידע מתניתין דאשה כותבת גיטה. ותירצו דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה ורב אשי דפשיט מינה משמע ליה דאיירי בקלף שלה עכ"ל. ודבריהם צ"ע מ"ש שנותנת שכר