דברי מלכיאל א קעו

לשמור גיטה ועצמה ויצאה מכלל שוטה. והויא כפיקחת גמורה כמש"ל. וכ"כ בזכרון יוסף שם דלא הוי גט בע"כ בכה"ג: טז) [ולענין קושיית הטו"א שהזכרנו בחגיגה ד' דלמאי דהדר ביה ר"ה ממקרע לחוד א"כ היכי תני בברייתא כולהו בהדדי לכאורה י"ל דהכוונה או הני תרתי דלן בביה"ק ויוצא יחידי או הא דמקרע. וכעין זה איתא בקידושין י"ג ע"א דפריך שם ואימא אלה לחוד והנהו לחוד ע"ש. והוא ממש כהך דהכא. ויש לדחות דביבמות פ' ע"ב איתא דלר' יוחנן מתפרשת הברייתא שם גבי סימני סריס ג"כ או תרתי או חדא. ע' שיטת הרמב"ם פ"ה מה"א בזה ובראב"ד שם וע"ש בלח"מ ואכמ"ל בזה. ורב הונא פליג על ר"י ומפרש שיהיו כולם ממש. אלמא דלר"ה לא ניחא ליה לפרש הכי או תרתי או חדא ושפיר מקשה הטו"א על ר"ה לטעמיה. אבל בקידושין פריך הכי לר' יוחנן שם דס"ל ביבמות לפרש כן כנ"ל. אבל הוא דחוק דדילמא ר"ה לא פליג על ר"י שם רק מצד עיקר הדין אבל שפיר מודה שאפשר לפרש כן. וכה"ג איתא במנחות ע' דחשיב ה' מינים שמצטרפים זא"ז והכוונה שם כ"א עם מינו ע"ש ברש"י ותוס' ואקצר] ולמעשה בנ"ד הסכים אז גם הגאבד"ק ביאלאסטאק זצ"ל להתיר לגרשה: סימן עט בטור וברמ"א באהע"ז סי' קכ"ו ס"ה כתבו שיכתבו בשנים המנין המרובה קודם ובימים המועט קודם. ותלו המפרשים הך סברא בהא דיומא נ"ה דפליגי ר"מ ור"י אי מונה אחת ושתים או שתים ואחת ומסיק שם מר כי אתריה ומר כי אתריה ולזה אין הכרעה בזה איך לעשות. ומ"ש הטור והרמ"א לכתוב בימים בשינוי מבשנים נתחבטו המפרשים למצוא טעם עד שנדחקו לומר שזה כדי לגלות שאין קפידא בזה. ע' בגט פשוט שכ"כ. אבל ז"א. דא"כ למה כתבו שיכתבו בימים דווקא המועט קודם הול"ל שיכתבו בימים ובשנים באחד המועט קודם ובאחד המרובה קודם. עוד כתב שם הג"פ בטעם הטור שכן הוקבע והורגלו לכתוב במקום הטור בימים המועט קודם. ולכאורה יש מקום לזה כיון דהש"ס מסיק שתלוי במנהג המקום. אבל ז"א דא"כ הו"ל להטור לכתוב שכן המנהג וההרגל אצלם ולבאר שתלוי במנהג המקומות וכן הרמ"א הו"ל לכתוב שתלוי במנהג המקום בשאר שטרות או בדיבורם: ובאמת מ"ש הב"י ואחריו נמשכו כל האחרונים דמשמע מהטור כן. לענ"ד לא מוכח מידי מהטור שהרי לא כתב זה לענין שצריך לכתוב כן בגט רק שכתב זה לענין שיכתוב בימים לשון זכר ובשנים לשון נקבה ורק שלא דקדק בזה בלשונו וכתב פעם מועט קודם ופעם מרובה משום שבאמת אין קפידא כמו שהכריע הב"י שם לדינא דאין קפידא: ובאמת גוף הדבר שכתבו הפוסקים לתלות זה במחלוקת ר"י ור"מ דיומא צ"ע לענ"ד דאפשר שם פליגי רק במזכיר שני דברים נפרדים כהא דאחת ושתים דבאמת הו"ל שלש רק שמונה כ"א לבד בשביל שזה למעלה וזה למטה ולזה בכה"ג יש שמזכירים המנין המרובה קודם ויש שמזכירים המועט. אבל במנין דאיירי בדבר אחד לכ"ע אין שייך שום קפידא בזה וכמו שמצינו בתורה פעמים כך ופעמים כך. ועוד נראה שסברת המקדימים שם המועט הוא מפני שהאחת שלמעלה כבר ניתנה וראוי להקדימה קודם אותם שאנו עוסקים בם כעת וכעין מ"ש התוס' בסוכה כ' ע"א וכתובות כ' ע"ב דהיכא דאיירי באיזה דבר מקודם ואח"כ רוצה להזכירו עם עוד איזה דבר מזכיר מקודם מה שהוזכר ברישא ואח"כ דבר הנוסף ע"ש. ואף שכתבו שם הטעם ג"כ מפני שמזכיר הפשוט תחילה מ"מ העיקר שם בדבריהם מפני שכבר הוזכר מקודם ע"ש. וע' שבת כ' ע"ב בתו' ד"ה במה ומנחות ס"ג ע"ב. ומ"ד שתים ואחת ס"ל שמתחילה צריך למנות הדבר שעוסק בו ואח"כ להזכיר הדבר שכבר נעשה ובדבר כזה קאמר הש"ס שהיו חלוקים מנהג מקומותיהם אם להזכיר דבר העוסק בו מקודם או לא. וכעין זה אמרינן ריש נדרים דזימנין מתחיל במאי דסליק מינה וזימנין במאי דפתח וכ"ש הכא במאי דעסיק בה. ואף כי איני כדאי לחדש פירוש נגד רש"י ושאר מפרשים אבל לדינא לענ"ד אין מסוגיא זו שום ראיה וכמש"ל. ובירושלמי שם מפרש טעם האומר אחת ושתים כדי שיוגמרו ההזאות במספר ז' ע"ש. והאומר שבע ואחת צ"ל טעמו שמקדים דבר שעוסק בו וכמש"ל וע"ש בירושלמי: ובביאורי הגר"א ראיתי בסי' קכ"ו שכתב דלהכי כתבו הטור ורמ"א לכתוב בימים מנין המועט קודם ובשנים המרובה מפני שבתורה כתוב כן. ולענ"ד דבריו צע"ג לכאורה דהא מצינו כמה פעמים להיפוך ע' מ"ב כ"ה כ"ז. ירמיה נ"ב ל"א. חגי א' ט"ו. ב' א' י' י"ח כ'. זכריה א' ז'. דניאל י' ד' י"ג. נחמיה ט' א'. דה"י ב' ז'י'. שבכל מקומות הנ"ל כתוב במספר הימים מנין המרובה קודם. בראשית ה' ו' ז' י"א ט"ו י"ז כ"א כ"ג כ"ה ל"א ל' י"א י"ב י"א י"ז ה' י"ג מ"ו כ"ח ויקרא כ"ה ח' ובמדבר ח' כ"ד ל"ב ל"ט יהושע י"ד י' ירמיה כ"ה ג' נ"ב ל'. כתוב גבי שנים מנין המועט קודם. וכ"כ התוס' ישינים ביומא נ"ה שבמקרא לא מצינו קפידא בזה רק שפעמים כך ופעמים כך. ובאמת דברי התו"י שם צ"ב שכתבו אהא דאמרינן מר כי אתריה וכו' שגם במקרא מצינו שאין קפידא שקשה לכאורה דאדרבא קשה דבסוגיין משמע שיש קפידא רק שתלוי במנהג המקום איך שתפסו ושוב אין לשנות מכפי שנוהגים. ולפמש"ל בפירוש הסוגיא י"ל דכוונת התו"י דמנהג המקומות פליגי אם להתחיל בדבר שעוסק בו או בדבר שכבר נעשה. ורק קשה להו דהא צריך להיות כלל באיזה להתחיל במרובה או במועט. וע"כ צ"ל דבזה לכ"ע אין קפידא וע"ז מייתי התו"י דגם במקרא מוכח שאין קפידא. ועכ"פ דברי הגר"א צ"ע: ונראה כוונת הגר"א דגבי שנים מצינו בתנ"ך רוב פעמים המרובה קודם וגבי ימים אף שרוב פעמים ג"כ המרובה קודם אבל כל מקום שכתוב כן אין שם תיבת יום. רק בכך וכך לחדש ע"ש. אבל במקום שכתוב תיבת יום שם כתוב בכ"מ המועט קודם וכיון שבגט אנו כותבים תיבת יום לזה צריך לכתוב המועט קודם. כן צ"ל בדעת הגר"א. אבל גם זה צ"ע דמה נ"מ בזה דהא בין בזה ובין בזה קאי על מספר הימים. וגם במספר השנים נלע"ד דהא דאזלינן בתר רוב פעמים היינו דמזה מוכח שכן עיקר דרכי לה"ק כיון שתפסו כן ברוב מקומות והמיעוט שכתוב להיפוך אנו דנין כיוצא מן הכלל. ולפ"ז נראה דזה שייך רק בתורה או בנביא אחד לפי שמצינו שכותב התורה או הנביא בדבריו תפס רוב פעמים כך. אבל במקום שמצינו בנביא אחד כך ובשני להיפוך. א"כ אין ראיה מזה על דרכי הלשון. ואדרבא ראיה מזה שאין קפידא בדבר או שתלוי במנהג המקומות וכדאמרינן ביומא נ"ה. ובאמת נראה שהעיקר יש ללמוד מלשון התורה שנאמרה מפי הקב"ה אבל מלשונות הנביאים אין שייך ללמוד ממה שנמצא הרוב כך בנביא אחד כי אולי כתב או אמר עוד הרבה דברים ואם היו לפנינו והיינו מצרפים אותם יחד אפשר שהיה הרוב להיפוך. ורק שאפשר לומר שכיון שהנביא הזה נכתב ע"פ רוה"ק אפשר שבכוונה נכתב הרוב בו כן כדי שנדע שכן הם דרכי הלשון. אבל כשמצינו בנביא אחד כך ובשני להיפוך שוב לא שייך זה ואדרבא מוכח מזה שאין קפידא בדבר. וא"כ בנ"ד בתורה אף שלא ירדתי למנין אבל לפום רהיטא נראה שרוב מקומות נכתב בשנים המועט קודם ורק בנביאים נמצא להיפוך. וא"כ אם נתפוס כמו בתורה שכ"נ עיקר כמש"ל. צריך לכתוב המועט קודם. ואם נצרף גם נביאים וכתובים א"כ מוכח עכ"פ שאין קפידא וכמש"ל: ולזה נלע"ד עיקר שאין שום קפידא בדבר כמ"ש הב"י וכ"כ בג"פ בשם מהריק"ש. וגם הטור דעתו כן לענ"ד וכמש"ל