דברי מלכיאל א קעה

י"ל דהכי דייק כיון דע"כ איירי ביודעת לשמור גיטה דלהכי מתגרשת מדאורייתא וא"כ שוטה דנקיט היינו בלשון ב"א ולא מן הדין וא"כ יודעת לשמור א"ע ג"כ דג"ז קורים שוטה כשנוהגת מנהג שטות באיזה דבר. ומשני דאיירי בא"י לשמור עצמה והכל בשוטה בלשון בנ"א אף שלכל הענינים דינה כפיקחת בכ"ז כיון שאי"ל עצמה גזרו שלא ינהגו בה הפקר. וכעין זה איתא בש"ס כתובות י"ז אהני ליה שטותיה ובסנהדרין ל"ט שטיא שפיל לסיפיה דקרא ובמשנה שוטה רשע וגס רוח וכן מוטב אהיה שוטה כל ימי וכו'. דהיינו רק כינוי למי שאין דעתו צלולה. ולפ"ז א"ש ג"כ מ"ש הרמב"ם סתם עד שתבריא. אבל הוא דוחק ועיקר נראה כמש"ל: י) והנה הרמב"ם כ' בפ"ט מה"ע שהפתאים ביותר הם בכלל שוטים וכתב המהרי"ט חאהע"ז סי' ט"ז דזה רק בעדות אבל בגט ומו"מ אין שוטה רק בהנהו דחגיגה. ולענ"ד משמע פשטות דבריו דהם בכלל שוטה לכל דבר. וראייתו שם מב"ב קנ"ה כבר דחה התו"ג דשם הוי משום חוצפא יתירה כדאיתא שם. ואדרבא מפורש שם שאין חילוק בין מו"מ לעדות ואי מסברו ליה וסבר כשר גם לעדות ע"ש. ונראה שמכאן לקח הרמב"ם דבריו אלה דמבואר שאם רואין שאין בו דעת בענין זה הרי הוא כשוטה. ורק במטלטלים עדותו עדות דמ"מ רואים שיש בו דעת קצת אבל הפתאים ביותר הוי כשוטה גמור. והח"ס סי' ב' נתחבט במקור דבריו. ומש"ש מחרש דחוק דבחרש אינו בחזקת בן דעת אף דחזינא דחריף טפי כדאיתא בגיטין ע"א. וכ"כ בצ"צ סי' ע"ז שחרש יכול להבין הכל כפקח גמור ובכ"ז לא מסרה לו תורה דיני קנינים ע"ש. ובשו"ת מהרי"מ סי' ל' הביא בשם הנו"ב באור הישר לחלק דבעושה דרך שטות רק בדיבור לא מיקרי שוטה רק לענין עדות. ולענ"ד צ"ע דפשטות דבריו מורים דהוי שוטה לכ"ד כיון שדעתו משובשת וכעין זה בסנהדרין ס"ח כשאמר ר"א שידליק נרות אמר כמדומה שנטרפה דעתו של אבא אף דהוי רק בדיבור ויש לדחות ואקצר ולפ"ז מבואר דהכא שרואים בו פתיות מ"מ בדבר דמסברו ליה שפיר דנין אותו לבר דעת לענין זה אף לדעת הרמב"ם וכמבואר בב"ב שם כנ"ל. ומצאתי בעונג יו"ט סי' קנ"ג שכתב ג"כ לענין הפתאים ביותר לדעת הרמב"ם דבמאי דחזינן שיש בו דעת דנין אותו לפיקח ות"ל שכוונתי לדבריו הק' וע"ל סי' פ"ו מ"ש בזה עוד בס"ד: יא) עכ"פ בנ"ד אף לשיטת הרמב"ם דבכ"ד שמשתבש נקרא שוטה ואף. הפתאים ביותר ובאשה ס"ל דסתם שוטה נקראת א"י לשמור א"ע עד שתבריא כמש"ל. מ"מ בנ"ד כיון שאינה עושה שום מעשה שטות ורואים שמבינה דברים הסותרים כמעט כבריאה ויודעת לשמור גיטה ועצמה שפיר מתגרשת ולא הויא שוטה כלל. ומה ששוחקת הרבה אין זה ענין שטות רק הוא חולי ממרה לבינה וע' ח"ס סי' ב' לענין מרה שחורה וה"ה הכא. ואף שמדברת לפעמים דברים בלי טעם לא גרעה מהפתאים ביותר דמ"מ כיון שמבינה ענין הגט ויודעת לשמור א"ע הויא כפיקחת בזה כמש"ל. וגם דהא בארנו דעת הטור ורי"ו דאף שוטה גמורה אם יודעת לשמור א"ע וגיטה מתגרשת וכ"כ המבי"ט ח"ב סי' כ' למעשה. וגם דהא דעת הר"א ור"ש וש"פ דרק בהנהו דחגיגה מיקרי שוטה. וגם יש לצרף שיטת הפוסקים כר"ז ור"א בירושלמי דאם יודעת לשמור גיטה מתגרשת והובא בשו"ת מהרש"ל סי' ס"ה בשם רבינו שמחה שיש לסמוך בשעת הדחק על זה: יב) ומה שנראה דעתה קלושה ג"כ אינה שוטה בשביל זה וכבר כתב הרי"ו הובא בב"י סי' מ"ד וסי' קכ"א שמי שדעתו קלושה קדושיו קדושי ודאי. והרמ"א שכ' שם שחוששים לקדושיו כבר תמהו עליו המפרשים שם וכתבו דט"ס הוא ברמ"א ולענד"נ כוונתו דס"ל שדינו כהפתאים ביותר שזכר הרמב"ם וצריך בדיקה אם מבין הדבר או לא כמש"ל. ולזה הרי"ו שכתב שם בשם הרמ"ה שמבין ומשיג הדברים על בוריין לזה כתב שקדושיו גמורים והיינו כשנבדק בעת קדושיו וידוע שהבין אז טיב קידושין וענינם. אבל הרמ"א כתב סתם שדעתו צלולה וקלושה לזה כתב שחוששים לקדושיו לפי שלא נבדק בעת הקדושין אם הבין ענין הקדושין שעושה וזה נכון בס"ד. וראיתי בשם ס' עצי ארזים ליישב דברי הרמ"א דחושש לשיטת הרמב"ם דפתאים ביותר הם בכלל שוטים וה"ה דעתו קלושה. ולענ"ד ז"א כמש"ל שאם מבין הדבר כראוי אינו בכלל שוטה לענין זה. ועוד דהנה הח"מ שם תמה על הרי"ו שכתב שאם אינו מבין הדברים הוא בחזקת שוטה ואין קדושיו גמורים. ותמה הח"מ דחזקת שוטה משמע שוטה גמור ומסקנתו שאין קדושיו גמורים משמע שחוששין לקידושיו. ונראה ליישב דכוונת הרי"ו לחוש לשיטת הר"א וש"פ שאינו שוטה רק בהנהו דחגיגה לזה כתב שאין קדושיו גמורים אבל חוששים להם. וממילא מבואר שהרי"ו ס"ל כהרמב"ם לחוש לדעתו ג"כ ובכ"ז כתב במי שדעתו קלושה שקדושיו גמורים. וע"כ צ"ל כמ"ש בס"ד ובאשר אין ספר עא"ר ת"י אקצר: יד) וחזרה בשוטה שפיר מהני כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ער"ה הובא בב"י סי' קכ"א אף שלא נתרפא לגמרי ועדיין תשש רק שמדבר בעניניו ואין בו סימני שוטה דחגיגה והח"ס סי' ד' הביא בשם חמד"ש סי' ס"ד וכשם מהרש"ק זצ"ל שכתבו דהרשב"א ס"ל דרק בהנהו דחגיגה מיקרי שוטה אבל להרמב"ם צריך בדיקה גמורה שהוא בריא אולם. ולענ"ד גם הרשב"א ס"ל כהרמב"ם ולזה הצריך שיהא מדבר בעניניו דלדעת הר"א ור"ש סגי אם לית ביה הני דחגיגה אף שאינו מדבר כהוגן ומ"ש הרשב"א דאין בו הני דחגיגה היינו שצריך בדיקה שחזר גם מזה כי אם יש בו הנהו לא מהני מה שמדבר בעניניו. ומ"ש שעדיין תשש היינו שעדיין דעתו קלושה אבל צלולה וכמש"ל בשם הרי"ו וכבר כתבו כל האחרונים דמהני חזרה בשוטה [ואם עשו לשוטה רפואה בדוקה יש להעיר שנוכל לסמוך ע"ז מהא דנדה ס"ו גבי חרדה דדמא ויש לחלק דל"ד כלל ואקצר]: טו) ואחר כותבי ראיתי בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' י' באשה שהיה לה טירוף שחשבה תמיד שעומדים עליה להרגה ובשא"ד היא כשאר בנ"א והתיר לגרשה. אך לא הרגיש במש"ל בדעת הרמב"ם שלפמ"ש יש מקום להחמיר בכגון זה. וראיתי שכתב שם שאף להרמב"ם אם בדקוהו ורואים שעושה שא"ד בדעת שלימה תולים השטות באיזה חולי ומביא ראיה מהמרדכי ר"פ מי שאחזו בנטרפה דעתו ובדקוהו בדיקה משולשת ונתברר שבאותה שעה היה חלים. והשיב שאם לא הוחזק שוטה בהני דחגיגה הוי כפיקח וא"צ בדיקה. ולזה הוכיח דבדיקה משולשת וברורה מהני לשוטה. ולענ"ד תמוה לומר כן דמהני בדיקה ופשטות סוגיא דחגיגה לא משמע כן ובמרדכי שם איירי בשכ"מ ובדקוהו בדיקה המבוארת בש"ס גבי נשתתק בגיטין ס"ז ע"ב וע' ע"ב חד לאו ותרי הן והיינו בדיקה משולשת. ונסתפק השואל דאפשר לא מהני זה רק בנשתתק ולא בנטרף דעתו. והשיב לו שא"צ בדיקה כלל ועדיף מנשתתק כיון שאין בו הנהו דחגיגה. ועב"י סי' קכ"א בשם העיטור לחלק בדין הבדיקה בין שוטה לנשתתק ועמש"ל אות ט' בזה. וגם דהא דעת השואל שם דע"י בדיקתו שהוא חלים בשעה זו הוי כעתים חלים ועתים שוטה והשיב לו שאינו שוטה כלל: ועוד הביא ראיה שם מיבמות קי"ג דדייק אביי מעולמית כר' יצחק ולא דחי דקמ"ל אף דחריף טפי כדדחי בגיטין ע"א גבי חרש אלמא בשוטה שחריף טפי הוי כפיקח. ותמיהני דלבד דאביי לא ס"ל האי דיחויא בגיטין שם. הנה באמת לא שייך זה הכא שעיקר הדקדוק הוא ל"ל קתני עולמית גבי נשתטית דקתני שם מעיקרא. וגם לא דמי כלל לחרש דשם כיון שרואים שדעתו ושכלו בריא י"ל דנתברר שהוא פיקח ככל אדם ולהכי צריך להשמיענו. אבל בשוטה אין שייך רבותא זו כלל שכן דרך השוטים שנראים כפקחים בשאר דבריהם ואקצר בדבריו כי אין נוגע לדברינו: וגט בע"כ פשוט דלא מיקרי כמ"ש מהרמ"פ סי' ח' גבי חרשת דלא מיקרי בע"כ כיון דלא הוי באונס וכ"נ דאטו לפי תקנת רגמ"ה לא יגרשו חרשת לעולם ובפרט בנ"ד שכיון שיודעת