דברי מלכיאל א קסט

סימן עו כבוד ידידי הרב המאוה"ג וכו' מהו' בן ציון נ"י מו"צ דק"ק פראשניץ: ע"ד אשר דרש כת"ר באחד שנשא אלמנה בשוגג תוך ימי הבחנה. ולא בעל כי היתה נדה והנישואין היו בעירה. והאיש שב לביתו ואחר כלות ימי הבחנה נודע לו. והורה כת"ר שא"צ לגרשה והאריך בזה. ויפה הורה כת"ר כמפורש ברמ"א סי' י"ג. וכן דעת התו' בסוטה כ"ד ע"א והרמב"ן והרשב"א וריטב"א בחי' ביבמות ל"ו ע"ב והנ"י שם והר"ן בתשובה. רק הראב"ד בפי"א מה"ג מחמיר. וכבר הכריעו הפוסקים שמותר והראב"ד כמעט יחיד הוא. וכ"פ היש"ש פ"ד דיבמות. וכת"ר כתב שיש שערערו עליו בהוראה זו. ולא מצאתי מקום לשום ערעור כלל: והנה כת"ר הביא ראיה לדברי מהר"מ שהובא ברמ"א סי' י"ג להתיר כשעברו ג"ח מיבמות ל"ו ע"ב דאמר ר"א בכונס יבמה ונמצאת מעוברת וילדה ולד שאינו של קיימא שיוציא בגט ואמר רבא ר"א ור"מ אמרו דבר אחד דתניא הנושא מעוברת ומינקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר"מ וחכ"א יוציא ויחזירנה לאחר כ"ד חודש. וקשה דילמא ר"א ס"ל כרבנן ואף דביבמה אין יכול להחזירה כמ"ש הראב"ד שעדיין לא קנה אותה דביאת מעוברת לאו שמה ביאה מ"מ הא גם באשת כהן ס"ל לרבנן שיוציא אף שאין יכול להחזירה. וע"כ צ"ל שסברת חכמים היא שיוציאה לא בתורת קנס רק להפרישו מן האיסור ואחר ג' חדשים שוב א"צ להוציא כלל. ולזה ר"א דס"ל שיוציא אף אחר ג"ח ע"כ דס"ל כר"מ עכ"ד. הנה זהו בעצמה ראיית מהר"מ במקור הדין והובא בשלטי גבורים שאצל המרדכי ר"פ החולץ וכ"כ הריטב"א בפ' החולץ שם בחי': ולע"ד יש לדחות ראיה זו דבבכורות ל"ד ע"א איתא הצורם אוזן בכור ר"א אומר לא ישחט עליו עולמית וחכ"א לכשיולד לו מום אחר שוחטין אותו. הרי מבואר דעת חכמים שצריך שלא יהנה מדבר איסור שעשה ור"א ס"ל שקונסין אותו לעולם. והא דיליף בספרי מקרא דלא תאכל כל תועבה אסמכתא בעלמא הוא כמו"ש התוס' שם וכדמוכח בש"ס שם. ואף דס"ל לר"א בקוצץ בהרתו שטהור כשיולד לו נגע אחר הא מפרש הש"ס שם הטעם דבגופו אין חוששין שיקוץ ויכניס א"ע לספק כזה דשמא לא יולד לו נגע אחר ע"ש בפירש"י. ולפ"ז י"ל דלהכי לא דחי הש"ס ביבמות דר"א ס"ל כרבנן משום דמצינו בבכורות דס"ל כר"מ לקנוס עושה איסור לעולם. והא דלא קאמר הך אמרו ד"א בבכורות שם משום דהכא איירי ג"כ בתוך ימי הבחנה ועוד משום דר"מ לא ס"ל כר"א בהא דצורם אוזן דהא במבשל בשבת ס"ל לר"מ דאף במזיד מותר במו"ש הרי שלא קנסו לעולם. ואף דמפרש בגיטין נ"ד הטעם שלא נחשדו ישראל על השבתות מ"מ קשה לפי טעם הראשון שם שמונין לשביעית ואין מונין לשבתות ע"ש. וע"כ צ"ל דרק באשה החמיר ר"מ דתקיף יצריה וכדאיתא בבכורות מ"ו ע"א ובכמה דוכתי ולא בשאר איסורים וכן איתא בירושלמי פ"ד דסוטה ה"ג דרק הכא קניס ר"מ ולא בשאר דוכתי עיי"ש. ולפ"ז ס"ל לר"מ בצורם אוזן כרבנן ולהכי אמר רבא להא דאמרו ד"א ביבמות גבי אישות. ואביי דחי דרק בדאורייתא קניס ר"א דגם מטיל מום בבכור הוי דאורייתא וממילא נדחה ראיית מהר"מ הנ"ל לדינו. וע' תוספתא דסוטה פ"ה דס"ל לר"א במעוברת חבירו שיחזירנה אחר כד"ח ואפשר דחדא מינייהו ר' אלעזר וחדא ר' אליעזר ובחי' הארכתי בזה בס"ד: ואין לומר דמ"מ מוכח כמהר"מ דהא קיי"ל שם כשיולד לו מום אחר מותר כיון ששוחטו כעת בהיתר וה"נ כיון שעברו ג"ח הרי מחזיקה בהיתר. ז"א. דהא כתב הראב"ד שיפרוש ממנה אחר ג"ח כימים שנהג בה היתר והיינו ג"כ שלא יהנה מן האיסור. ואף דקיי"ל בנדרים כ' דבנזירות מרובה סגי שינהוג איסור ל' יום. הראב"ד לשיטתו שכתב הרמב"ן בשמו במשפטי החרם הובא בב"י יו"ד סי' ר"ח דרק בנזירות הדין כן דסתם נזירות ל' יום אבל בנדרים צריך לנהוג כימים שנהג היתר וה"ה הכא וכבר הכריע הש"ך בסי' ר"ח כן להלכה ע"ש. ואף דבסי' ר"ח ס"ג פסק דבנידוי דהוי דרבנן א"צ לנהוג איסור כימים שנהג היתר והוא מהריב"ש סי' שצ"ה. הנה הרמב"ן במשפטי החרם כתב דאף בנידוי הדין כן ונראה שכ"ה דעת הראב"ד שהביאו הרמב"ן במשפטי החרם לענין זה כמו"ש הב"י סי' ר"ח [ולפנינו ליתא במשפטי החרם בשם הראב"ד] וכ"כ הב"י סימן של"ד בשם הקונטריסים ונראה שם שהם ג"כ מדברי הראב"ד שהובא שם מקודם ע"ש וכן הוא דעת הר"ן בתשובה סי' ס"ה וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' כ"א דאף בנידוי נוהג כימים שנהג היתר. ולפלא שכתב בסי' ר"ח כדעת יחיד הריב"ש ופסק כן וגם ראייתו אינה מוכרחת וכמש"ש בעצמו. והש"ך נתקשה בזה מסימן של"ד סכ"ח ע"ש מה שתירץ אבל באמת בסי' של"ד היא שיטת החולקים על ריב"ש כמש"ל. ורק בשוגג כתב הר"ן שם דבנידוי א"צ לנהוג וגם בזה דבריו צ"ע ועמל"מ פ"ד מה' נזירות בזה. עכ"פ הראב"ד ס"ל דה"ה בדרבנן צריך לנהוג ואף בשוגג כפשטות הש"ס בנזיר ל"ב דאיירי אף בשוגג ע"ש: והא שמצריך הראב"ד גירושין וכמ"ש הרשב"א וש"פ משמו ג"כ ולא סגי בהפרשה לנהוג איסור. צ"ל שזה ג"כ מיקרי הנאה שיש עליו שם נשוי ולזה צריך שיגרש וכעין זה פסק התשב"ץ ח"א סי' קנ"ה בנודר שלא ישא אשה תוך ג' שנים ונשא שיגרשנה וינהוג איסור כימים שנהג היתר והובא להלכה בי"ד ס"ס ר"ח. ועוד נראה שמה שנשאה תוך ג"ח הוי הנאה כי אולי אחר ג"ח לא היתה רוצית לינשא לו או הקדימו אחר ולזה צריך לגרשה שתהי' ברשות עצמה. ואף שכתב היש"ש פ' החולץ סי' ג' שאף שגירשה אגידא ביה ומוכרחת לינשא לו ע"ש לענ"ד דבריו צ"ע דא"כ למה מגרשה וגם לא מצינו ענין כזה ובמה משועבדת לו והעיקר כדברי הרא"ש בתשובה שהיא ברשות עצמה והובא ביש"ש שם. ועפ"ז יש ליישב שיטת הסוברים שאחר ג"ח יגרשנה ויחזירנה תיכף שהקשו הראשונים דהוי כחוכא ואטלולא ע' בחי' הרשב"א וריטב"א שם. ולפמ"ש א"ש שא"צ רק שתהי' שעה אחת ברשות עצמה אחר ג"ח שלא יהנה ממה שקדם ונשאה וכמש"ל. ולנהוג איסור כימים שנהג היתר ס"ל דזה נאמר רק בנדרים ולא בשאר איסורים וכ"נ דאטו העושה מלאכה כל יום השבת מחויב לשבות כנגדו ביום אחד בחול. וכ"נ פשטות הש"ס דקאמרי רבנן שיחזירנה אחר כ"ד חודש ולא ביארו שינהוג אחר כד"ח איסור כימים שנהג היתר אלמא דבשאר איסורים לא שייך זה: והנה הראב"ד פי"א מה' גירושין מקשה מהא דתנן בכונס יבמה ונמצאת מעוברת והפילה יקיים ל"ל יוציא ותירץ דשם לא יוכל להחזירה דביאת מעוברת לא שמה ביאה ועדיין לא קנאה. ונתקשה כת"ר דמ"מ תיקשי לר"י דס"ל שם דשמה ביאה ומדר"י נשמע לר"ל דאחר ג"ח יקיים והיא קושיית הלח"מ שם וכבר נתחבטו האחרונים בזה. וכת"ר כתב דר"י לטעמיה בפסחים ע"ב דבא על יבמתו נדה פטור דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה וה"נ טעה בד"מ שרצה ליבמה אבל באשה דעלמא לא הוי ד"מ דכל זמן שלא נשאה אין המצוה דוקא על אשה זו. ור"ל דס"ל ביאת מעוברת לאו שמה ביאה לטעמיה שם דנתחלף בשפוד נותר חייב עכ"ד. ולענ"ד כל דבריו קשים. ונראה שגרם זה לכבודו שראה בנ"י וברשב"א ושאר מפרשים שהזכירו ביבמות שם סברא זו דטעה בדבר מצוה ובאמת לא הביאו זה רק להטעים דלהכי לא החמירו להוציאה עיי"ש. אבל לא דדמי לגמרי דהא איירי אף במזיד וגם דהא מסקינן בפסחים שם דבעי זמנו בהול ע"ש וגם דהא ר"י ס"ל שם דיבמתו פטור משום דבזיז מינה לשיולי ע"ש והכא לא שייך זה והו"ל לשיולי אם היא תוך ג"ח. וגם מ"ש לר"ל אינו דבנותר לא עשה מצוה כלל ולחד לישנא שם גם ר"י