דברי מלכיאל א קסח

מנהג ישראל בכל האיסורים ונאמנות ודיני ממונות וכדומה שפיר אין נאמן לפסול בניו ולא מהני אמתלא דנתגייר בינו לבין עצמו משא"כ היכא שבא לפנינו בתחילה ואומר ישראל אני: והנראה בזה דע"כ לא שייכא דין חזקה זו רק בישראל שהוחזק באיזה דבר שא"א שישקר זמן רב כ"כ ולא יתברר הדבר או יודה מעצמו וכדומה אכן בעכו"ם קיי"ל אשר פיהם וגו' ואין שייך להעמיד כלל על מה שהחזיק א"ע שאפשר שהטעה אותנו כל הזמן ההוא ובפרט שאין עדות לעכו"ם ואין דיבורו כלום ועיקר החזקה בא מכח דיבורו. וע' שו"ת רמ"א סי' ב' דמייתי מיצחק שהחזיק בעיר את רבקה לאחותו ומ"מ בא עליה עיי"ש שהוכיח דמהני אמתלא ומשמע דאף בב"נ נוהג חזקה היינו משום דביצחק אבינו לא שייך לומר ח"ו אשר פיהם. ובאמת אי נימא דדין חזקה זו אין נוהג בב"נ מיושב שפיר קושייתו שם איך בא עליה דתירוצו קשה למה שכתבו כל האחרונים דבחזקה כזו לא מהני אמתלא ובפרט לאחר ל' יום. אך ז"א דהכא היה יכול יצחק לברר האמת וכ"כ הרמ"א שם ע"ש ואקצר. עכ"פ שפיר י"ל דבעכו"ם שהחזיק א"ע לישראל לא שייך לדון בו דין חזקה זו וא"כ שפיר מביאים התוס' ראיה שמאמינים לכל הבא לפנינו ואומר שהוא ישראל והיינו מצד רובא שרוב האומרים כן אינם משקרים וא"ש דברי התוס' הנ"ל עכ"פ בנ"ד י"ל שאף שהחזיקה א"ע ישראלית מ"מ אינה חזקה גמורה כנ"ל ויכולה לחזור בה וגם דהא דעת הרבה פוסקים שמי שבא לפנינו ואומר ישראל אני אין נאמן וא"כ הכא עיקר מה שהאמינוה מתחילה היה שלא כדין וגם שיצא קול שהיא נכרית כנ"ל ולא היתה חזקה גמורה ולדינא צ"ע. אכן אי נימא דבנכרי אין דין חזקה זו א"כ ע"כ צ"ל כמ"ש התו' ביבמות מ"ז דמאמינים מטעם שרוב הבאים בתורת יהדות הם יהודים וא"כ ממ"נ אין יכולה לחזור בה דאם נתפוס שנאמנת מתחילה מצד רוב א"כ היא אומרת עתה נגד הרוב וכ"ש אם נאמר שיש בזה דין חזקה. ובר מן דין מסתבר שיש בזה ג"כ דין חזקה ואף דבירושלמי יליף ממכה אביו ובנכרי ליכא לימוד זה מ"מ הא בש"ס דילן לא נזכר לימוד זה וגם דהא קיי"ל באומות הלך אחר הזכר ועכצ"ל ג"כ מטעם חזקה יודעים זה שהוא אביו. אך זה יש לדחות די"ל דאיירי שכל בני המקום ההוא מאותה אומה ולחוש שזינתה מאחד ממדינה אחרת הוא מיעוטא דלא שכיח. ואף לפמ"ש המפרשים דבב"נ לא אזלינן בתר רובא מ"מ במיעוטא דמיעוטא ודאי דלא חיישינן וכמ"ש התו' לר"מ דחייש למיעוטא מ"מ למיעוטא דמיעוטא ל"ח ע' דפ"ו בחולין. ולזה אף דלהירושלמי יש מקום לסברא זו דבב"נ ליכא דין זה אבל לש"ס דילן לא נראה כן ואקצר. ועל כל פנים בנ"ד אין נ"מ דלדידן ממ"נ אנו צריכים לנהוג בה מנהג ישראלית. רק היא בעצמה צריך עיון דיש לומר שיכולה לנהג מנהג נכרים בינה לבין עצמה כיון שיודעת בעצמה האמת. ובתו' ביבמות. בזה שאומר נתגיירתי ביני לב"ע י"ל שגם להקל על עצמו נאמן ודוחק. ויותר נראה שאם בידינו לכופו יש לכופו לנהוג מנהג ישראל כיון שמצד הרוב הוא ישראל כנ"ל וכ"ש אם יש חזקה ג"כ כנ"ל אבל בינו לבין עצמו פשיטא שיכול לעשות כפי שיודע האמת ועשו"ת רמ"א סי' ב' כה"ג ובחי' בכור שור ביבמות דף פ"ז ואקצר: ועוד נראה דיסוד חזקה זו הוא מצד פרסום הענין כמש"ל וה"ז כקלא דלא פסיק וכמו"ש הנוב"י ס"ס ע"ב דקדל"פ עדיף טובא וכשהוחזק ל' יום ונשאר כן בהחלט אנן סהדי שהאמת כן וא"כ היכא שיצא קול להיפך ומתפרסם היפך הדבר שפיר מרע החזקה ודמי לקול ושוברו עמו דסוף גיטין. ונראה ראיה מהא דב"ב קל"ה במוחזק דל"ל אחי ויצא קול שיש עדים שיש לו אחים דחיישינן לה וכן קיי"ל באהע"ז סי' קנ"ז. וקשה טובא דהא חזקה הוי כעדים ובמקום עדים לא חיישינן לקול כלל. וע"כ צ"ל דהכא כיון שיצא קול איתרע החזקה כיון שהחזקה עצמה היא מצד הפרסום והוי כמו קול ושוברו כנ"ל. שוב מצאתי בשטמ"ק בב"ב שם שהקול מגרע לחזקה דהוי כקול ושוברו עמו הרי מפורש כמ"ש. וכ"נ להדיא בנ"י שם שכתב דמוחזק בקול וצ"ל כוונתו דהחזקה הוא ג"כ מצד קול ופרסום שדוחק לומר שהיה לו גירסא אחרת בש"ס ות"ל שכוונתי לדעת הראשונים: ובזה מבואר סוגיא דכתובות כ"ו דאיתא שם במוחזק באבוה דכהן הוא ונפק קול דב"ג הוא ואחתיניה וכו' ומסיק דבאו אח"כ תרי ותרי ומוקמינן ליה אחזקתו. ונתקשה השטמ"ק דמ"מ ליפסיל מצד הקול ותירץ בשם הרא"ש דכיון דאיכא עדים אמרינן שע"י העדים יצא הקול. וקשה לכאורה ל"ל זה תיפוק ליה דאף שיצא הקול מאחרים מ"מ הא איכא תרי ותרי ותרי כמאה שוב ראיתי בשטמ"ק שם בשם הר"ר יונה שתירץ כן. ובדעת הרא"ש נראה דקול הוי כמו"ש התו' ביבמות פ"ח דדבר שמפורסם לכל עדיף מעדים ולא שייך בזה תרי כמאה וכ"כ המהרי"ק שורש קע"א. ומ"מ צ"ע דלא דמי להדדי דשם הכל מכירים אותו יעו"ש משא"כ הכא הוי קול בעלמא. ונראה עיקר הכוונה דבאמת כשהעידו עדים ודאי לא היו מורידין אותו ע"פ קול בעלמא ורק הכא שהיה רק חזקה שהוחזק אביו לכהן והוא הוחזק לבנו וכהן וחזקה זו היא מצד פרסום הדבר כנ"ל. ולזה שפיר הקול מגרע החזקה דהוי קול ושוברו עמו וכקול עם אמתלא דסוף גיטין וכמש"ל. אבל אח"כ כשבאו עדים שאינו ב"ג בזה לא מהני הקול כלל לנגד עדים כמש"ל. ובזה נדחה מש"ל בישוב קושית התוס' כ"ו ע"ב דהכא בחזקה דאנן סהדי שפיר מכשרינן בתרי ותרי דשאני הכא שהקול מרע לחזקה והו"ל כאלו אין כאן חזקה זו כלל ורק איכא חזקת כשרות של האב שלא נשא גרושה ובזה שפיר מקשו התו' מהא דקידושין ס"ו וא"ש דברי התוס': ונראה דלהכי ס"ל להרמב"ם וש"פ דבמוחזק שאין לו אחין חוששין אף לקול שלא הוחזק בב"ד. כמ"ש המ"מ פ"ג מה' יבום דלא כהרמב"ן שהביא שם ובנ"י פי"נ. וקשה דהא קיי"ל בגיטין פ"ט דבעי אתחזק בב"ד וגם הרבה דיני קול שם. וכן בהך דכתובות כ"ו משמע ג"כ שלא הוחזק בב"ד ומ"מ חששו לו. ולפמ"ש א"ש דשם שמקודם לא היה בירור גמור רק חזקה מצד פרסום הדבר. וגם בהא דכתובות כ"ו שיש לאביו חזקת כשרות שלא נשא גרושה. וכ"ז נצמח מצד החזקה דאי נימא שאין החזקתו כלום י"ל שידע בעצמו שאינו כהן לזה נשא גרושה. ולזה בכה"ג חוששין אף לקול דלא אתחזק דפרסום זה מרע לחזקה וכמש"ל. אבל היכא דאיכא חזקת כשרות גמורה או חזקת פנויה וכדומה. שפיר בעינן כל דיני קול דבגיטין פ"ט ובאהע"ז סי' מ"ו. ובהא דחזקת כשרות באביו בכתובות כ"ו י"ל שגם הוא לא ידע והיה שוגג בדבר. ועפ"ז מיושב ג"כ מה שקשה טובא על הרמב"ם פי"ז מהא"ב ובש"ע סי' ז' בהגהה ביצא קול שהיא חלוצה דאין חוששין לה והראב"ד חולק עיי"ש. ופי' המ"מ טעם הרמב"ם דחלוצה דרבנן. וקשה טובא מהא דכתובות כ"ו ופסק הרמב"ם פ"כ מהא"ב הט"ז ובאהע"ז סי' ג' ס"ז דיצא קול שהוא בן חלוצה מורידין אותו. ולפמ"ש א"ש דרק שם משום שאין כאן חזקה גמורה. אבל בעלמא שיש להאשה חזקה שאינה חלוצה שפיר אין חוששין. וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. וע' אהע"ז סי' ז' ס"ז גבי קול בשבויה דל"ח משום שהקילו. בשבויה ובב"ש שם סקי"ג בשם ריטב"א דאף בהוחזק בב"ד ואקצר: עכ"פ בנ"ד נראה דאף שהוחזקה ישראלית מ"מ כיון שיצא קול שהיא נכרית אף שאין בו דיני קול כהא דגיטין פ"ט מ"מ יש לחוש כנ"ל לדעת הרמב"ם ושא"מ והה"מ. ואף דקיי"ל בגיטין פ"ט יצא קול שהיא שפחה אין חוששין לה. י"ל הטעם דשם יש חזקת ממון שמוחזקת בעצמה ולזה לא תקנו שיחושו לקול שהיא אומרת שאינה שפחה. וממזרת דאין חוששין י"ל משום חזקת כשרות דאב ואם אבל בנכרית יש לחוש כנ"ל. וגם כי הוא קדל"פ וכמו שהחמיר בו הנוב"י ס"ס ע"ב. ולזה נראה שאם תחזור בתשובה יש לחוש לקול ותתגייר שנית ובפרט לפמ"ש התו' דשויתה נפשה חד"א. אבל מ"מ לזכות לה גט י"ל דשרי וכמש"ל. ואם רוצה הבעל בעצמו לזכות לה טוב. אבל לכופו ע"ז מצד חר"ג אין לנו וכמו שנתבאר: