דברי מלכיאל א קסז

והנה הרמב"ם כ' בפ"א מהא"ב דבאומרת מקודשת אני אינה נהרגת עד שיהו עדים או שתוחזק ובפ"כ מהא"ב כתב דא' שאמר כהן אני אם נטמא לוקה ואם בא על אשה היא ספק חללה. והקשה המל"מ דהא עפ"י עצמו אין לוקה ותירץ דאיירי שהוחזק ומ"מ אין חזקתו מועלת לאחרים. והוא נפלא דהא קיי"ל בקידושין ע"ט ע"ב ופ' ובירושלמי שם שסוקלין על החזקות אף לאחרים וכן הוחזקה נדה בעלה לוקה אף שהוא לא החזיקה. ובתשובת רמ"א סי' ב' כתב דנקט בעלה לרבותא אף שאינו יודע מזה ולא החזיקה הרי מפורש כמש"ל. ושוב מצאתי שהסד"ט סי' קפ"ה הקשה כן על המל"מ ונשאר בצ"ע על המל"מ והרמב"ם: והנראה דקשה טובא למה באמת באומרת מקודשת אני קיי"ל בקידושין ס"ג שאין נהרגת ע"פ עצמה דהא קי"ל בירושלמי פ"ח דנזיר וכ"פ הרמב"ם דאף שהוחזק ע"פ אחד ג"כ לוקה. ומצאתי בפנ"י שם שנתקשה בזה. ותירצתי מכבר בזה דהיכא שיכול לחזור בו ע"י אמתלא אין נידון ע"פ עצמו דהו"ל כמעיד בעצמו וליכא עדים כיון שבידו לחזור. אבל היכא שא"י לחזור והאמינתו תורה כבי תרי הוי כמו שכבר העידו עדים לפנינו ושפיר נידון עפ"ז וכ"כ החוות דעת סי' קפ"ה סברא זו ע"ש. ולכן מייתי הרמב"ם בפ"א מהא"ב גבי דין חזקה דין דע"א בסוטה מפני שהכל טעם אחד שהאמינתו תורה כבי תרי. ולזה י"ל דבהוחזק ל' יום דלא מהני חזרה באמתלא כמ"ש הח"ס וב"ש סי' י"ט ובחוט השני סי' י"ז. שפיר סוקלין עליה. אבל קודם ל' יום דמהני אמתלא אין סוקלין ע"פ עצמו. אכן בתשובת רמ"א סי' ב' כתב דמהני אמתלא אף לאחר ל' ומייתי מהא דכתובות כ"ב שלימים עמדה וקידשה עצמה וחזרה באמתלא ומשמע אף אחר ל' ולפלא שהאחרונים הנ"ל לא ראו תשובת רמ"א הנ"ל. ובחוה"ש שם דקדק מלשון לימים משמע ימים מועטים והעיקר כדעת רמ"א דלימים משמע ימים רבים. וכן מצינו בשבת ל"א לימים נזדווגו שלשתן וכו' דמשמע לימים רבים שכבר למדו תורה ובב"ב י"א לימים חלה וכו'. ובזמן מועט הלשון בש"ס לא היו ימים מועטין וע' ברכות ס"א ויומא י"ט ובכ"ד [עוד כ' שם בחוה"ש והביאו הסד"ט דבמכחיש אין סוקלין על החזקה דבעי שיתיר א"ע למיתה. ותמיהני דהא ודאי כשאומר לעדים שאינה כלתו וכדומה יאמרו לו דע שאעפ"כ תסקל בב"ד ואם אומר אעפ"כ התיר עצמו למיתה ואם הוא סובר באמת שהוא פטור והעדים אינן ת"ח שיאמין להם ודאי הוי שוגג גמור דאומר מותר ומה מסיק שם בחוה"ש שאין מועיל הכחשתו ע"ש. וגם מ"ש הסד"ט ראיה לזה מהא דכתובות כ"ב שאומרת ברי לי דמהני ברי נגד חזקת א"א. תמוה לע"ד דשאני חזקת א"א שעכ"פ אפשר שתשתנה וע"ז אומרת ברי שנשתנית ע"י מיתת הבעל משא"כ בחזקה זו דאנן סהדי שהוא בא להכחיש החזקה ודאי שאין יכול להכחישה וכמש"ל החילוק בין החזקות] עכ"פ לפ"ז הדרא קושיא מהא דקידושין כנ"ל וגם דשם משמע דאף לאחר ל' אין נהרגת ע"פ עצמה: ונראה דהוחזק לא מיקרי רק בענין שנוהג איזה מנהג בזה עם זולתו כמו איש ואשתו שדרים יחד ונוהגים מנהג אישות. ותינוק ותינוקת שכרוכים אחריהם כאחר אב ואם. וכ"כ המהרי"ק שורש פ"ז הביאו הב"ש דלענין מלקות סגי בחזקה לחוד ולענין מיתה בעי מנהג וכרוכים ע"ש. ולכאורה תמוה החילוק דלא מצינו חילוק בין מלקות למיתה. ועיקר דקדוקי שם דבנדה נקיט לוקה וגבי סוקלין לא נקיט מלקין ג"כ. ונראה הענין דהא מצינו שהתורה האמינה ע"א באיסורים כמו וספרה ושחט וכדומה וע' ריש גיטין ויבמות פ"ח ובתו' שם. אך כ"ז מצינו לענין איסורים ולא לענין חייבי מיתות. ורק ממכה אביו יליף הירושלמי פ"ד דקידושין שסוקלין על החזקה ושם החזקה קשורה בראיה ומנהג שנוהגים מנהג אישות כמש"ל והחזקה מוחזקת מזולתו ג"כ. ולזה גבי מלקות נקיט נדה דשם היא מחזקת א"ע והשכנים אין נוגע להם כלל רק רואים אותה נוהגת כך וגבי סוקלין נקיט איש ואשה ותינוק ותינוקת כרוכים. אבל עכ"פ בנדה עשתה מעשה שלבשה בגדי נדה ונהגה מנהג נדה בעצמה ולזה מיקריא חזקה לגבי מלקות. ובכל הני לא מהני אמתלא לחזור בהם כיון שהוחזקו חזקה גמורה עם מנהג גמור כנ"ל. ובנדה ג"כ דעת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א ור"ן דלא מהני אמתלא בעשתה מעשה ולזה שפיר דנין על חזקה זו וכמש"ל. אכן היכא שאומרת על עצמה שהיא מקודשת ואין ניכר בה שום מנהג וחזקה במעשה מעצמה ומאחרים ע"ז א"כ אין כאן דין חזקה כלל רק דשויא נפשה חד"א ושפיר יכולה לחזור ע"י אמתלא ולזה אין דנין אותה עפ"י דיבורה וכמו שנתבאר. ומיושב הא דבקדושין ס"ג אינה נהרגת ע"פ עצמה. ובכתובות כ"ב חזרה בה. כי באשה אין חילוק בין מקודשת לפנויה במעשה כי ביחוד אסור גם פנויה ובפריעת ראש כבר כתבו האחרונים דאין איסור רק בבעולה. וע"כ צ"ל כן דאלת"ה איך הועיל לה אמתלא שם כיון שעשתה מעשה. והטור הקשה בסי' קפ"ה על הרמב"ן דהוחזקה נדה לא עדיף מאמרה וליהני אמתלא. והקשה הסד"ט דודאי חזקה עדיפא. ונראה דעת הטור דבאמת חזקה גמורה אין כאן דהא בעו ל' יום כדאיתא בירושלמי וע' ח"מ סי' י"ט סק"ג שנדחק באמת בזה לומר דל"צ ל' יום. ולזה ס"ל להטור דרבותא קמ"ל אף שהוחזקה ולא אמרה בפירוש ג"כ לוקה וע"ז מקשה דא"כ למה עדיפא מאמרה. ולפז"ק אמאי לוקה כיון דמהני אמתלא. ונראה דעתו דהיכא שאין מאמינים לה ע"פ דיבורה רק שנאסרה מצד דשויא חד"א שם אין לוקה כיון שיכולה לחזור בה. משא"כ היכא שהתורה האמינתה כגון הכא דכתיב וספרה לה לעצמה כמו"ש התוס' ריש גיטין ובכ"מ שפיר לוקים על דיבורה ג"כ. ומדוקדק דנקיט בעלה לאשמועינן דאף דבעלמא אין לוקים אחרים עפ"י דיבורה מ"מ בנדה לוקה בעלה שהתורה האמינתה כנ"ל ולעיל הבאתי מ"ש רמ"א בדקדוק זה: עכ"פ שמענו שיש ד' פרטים. א) דיבור לחוד דשויא חד"א וע"י אמתלא יכול לחזור אף לאחר ל' יום ולזה אין דנין ע"פ דבור זה. ב) אם התורה האמינתו בתורת נאמנות גמורה ע"פ דבורו אז שפיר דנין אף אחרים ע"פ דיבורו. ג) אם החזיק א"ע בפועל או אף בשלילות כמ"ש הח"ס סי' מ"א דבכה"ג מיקרי ג"כ חזקה אבל לא הוחזק ע"י זולתו רק חזקה דנפשיה. ובזה א"י לחזור אחר ל' יום כמ"ש הח"מ וב"ש וסד"ט ולוקים ע"ז כמו"ש המהרי"ק אבל לא נהרגים. ד) כשהוחזק ע"י אחרים ועל חזקה כזו ל' יום סוקלין ג"כ. וליוחסין נראה דבעי ג"כ חזקה אלימתא כזו דבקדושין פ' מדמה יוחסין לסוקלין דקאמר שם ואזדא ר"י לטעמיה ע"ש ופרש"י ותו' שם דקאי על חזקה דכרוכין דמהני ליוחסין והיינו כנ"ל. ובפרט היכא שמחזיק א"ע לכהן דקיי"ל שאין מאמינים אותו ולא מהני חזקתו לגבי אחרים כלל: ועפ"ז מיושבים שפיר דברי המל"מ ורמב"ם שהזכרנו דמי שאומר שהוא כהן ומחזיק א"ע בזה ונזהר מטומאה ומנשים פסולות שפיר מהני חזקתו לגבי עצמו וא"י לחזור בו אחר ל' יום אף ע"י אמתלא כמש"ל ושפיר לוקה אם נטמא כמ"ש. וע' רמב"ם ספי"ח מה' סנהדרין שכתב טעם שאין נהרג עפ"י עצמו לפי שי"ל איזה אמתלא בזה והדבר שקר וא"כ היכא שנהג זמן רב ולא מהני אמתלא שפיר נידון ע"פ עצמו בכה"ג רק דמסיק שם לבסוף דגזירת מלך היא ע"ש. אכן בנ"ד ילפינן מקראי דהתורה האמינתו על עצמו לגבי מלקות כמש"ל. והיינו היכא שא"י לחזור כנ"ל. ומ"מ אם בא על אשה היא ספק חללה דלגבי אחרים לא הוחזק דלגבי יוחסין בעי חזקה ע"י זולתו כנ"ל דהא אינו נושא כפיו ואין נותנים לו תרומה כמ"ש הרמב"ם שם ומבוארים דברי המל"מ בס"ד. והה"מ כתב שם דהיא אינה לוקה ולפמ"ש י"ל דשפיר לוקה. אך י"ל כיון שאצלינו אינו מוחזק לכהן בשום דבר הו"ל כהתראת ספק שאינה מתרת א"ע למלקות לפי שרואה שאין נוהגים בו מנהג כהונה ועמש"ל על דברי חוה"ש במכחיש החזקה: ולפ"ז דברי התו' דיבמות מ"ז צ"ע טובא דכיון שהוחזק לישראל אצלינו והיינו חזקה ע"י זולתו דכל בני עירו נהגו עמו