דברי מלכיאל א קסב

בזיכוי גט. וגם טעמו לא שייך אצלינו שאין נוהגים ליבם וכמ"ש הב"ש שם. ומנהג בני אוסטרייך שהובא במהרי"ק ותה"ד שמזכים גט במומרת צ"ל דס"ל דגם בכה"ג יש לחוש לחרגמ"ה דמ"מ הוי בכלל הלשון ב' נשים. וגם י"ל כמש"ל דכיון דבאסורה עליו עיקר המצוה הוא לגרשה. לזה לא הותר רק לגרשה בע"כ. אבל לישא אחרת שאין זה עיקר המצוה רק מצד אחר שרוצה לקיים פו"ר וכדומה שפיר לא הותר כמו שלא הותר בעקרה וזקינה לישא אחרת עליה. ורק לא החמירו כ"כ עליו לבקש ק"ר וסמכו על זיכוי הגט. ובנשתטית דלא אפשר בזיכוי הצריכו ק"ר כנ"ל. ובכ"ז הצריכו השלשת גט וכתובה כדי לתקן החשש דקטטה כשתשתפה. וכיון שבטל הטעם דהשלשה הנ"ל שוב א"צ רק היתר כדבר שנאסר במנין ולזה הותנה שמועיל היתר ק"ר כנ"ל. וגם משלישים הגט כדי שלא יצער אותה אח"כ ויעגן אותה וכדומה. ועכ"פ מבואר שאין זה רק חומרא בעלמא דרוב הפוסקים לא ס"ל הכי כנ"ל. אכן אצלינו נראה שנהגו לזכות גט. כי אצלינו נקרא פולין וכתב בעבוה"ג סי' ל"ו שבפולין נהגו לזכות ע"ש: וראיתי בחמדת שלמה סי' ו' שפסק שא"צ לזכות גט במומרת דהעיקר שאין בזה משום חרגמ"ה. וגם אם נחמיר עליו לזכות כיון שאינו מצד הדין רק מצד חומרא בעלמא הו"ל כגט מעושה שלא כדין ולא גרע מהא דשבועה וקנס בסי' קל"ד. וגם דהא לדעת הרי"ף אין מועיל הזיכוי כמו"ש מהרי"ק. וא"כ יש לחוש שאח"כ יסמכו על הזיכוי כשתשוב בתשובה והביא שהח"צ סי' צ"ו חשש ג"כ לדעת הרי"ף למעשה עכת"ד: והנה מ"ש מצד חרגמ"ה תמוה דשם נשאל מפולין ע"ש. ובעבוה"ג סי' ל"ו כתב דבפולין נהגו לזכות וגם המהרי"ק לא הקיל רק במקום שלא נהגו ע"ש ומ"ש דהוי מעושה שלא כדין תמוה לענ"ד דא"כ איך תיקן רגמ"ה תקנתו ועכצ"ל שכ"א מישראל מחויב לשמוע דברי חכמים שבמקומו וכיון שנראה דעת החכם להחמיר לאסור עליו לישא אחרת ממילא כשמגרש הראשונה הוא ברצון גמור. וכבר כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג שטוב לעשות תקנה בח' שלא לישא אשה על אשתו וגם הא לדידן אחר אלף החמישי הוי רק מנהג כמ"ש הב"ש בסי' א' ומ"מ לא חששו לגט מעושה והיינו כנ"ל. וכעין בנשבע לגרש שכ' הפוסקים וע' תשב"ץ ח"ב סי' ס"ח דאף אי נימא שאין לכופו לקיים שבועתו מ"מ אם מגרש מעצמו לקיים שבועתו לא הוי עישוי בוודאי. וה"נ אומרים לו שדעתינו שגם בזה יש לחוש לחרגמ"ה וממילא יזכה לה גט כדי שישא אחרת בלי פקפוק. ובמקום שהמנהג שלא לזכות ודאי שאין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהדיא סוף סי' א' ואקצר: ומ"ש לחוש לדעת הרי"ף הנה מ"ש בשם הח"צ במחכ"ת לא הזכיר שם הרי"ף ורק חשש שלא יועיל הזיכוי שאינו זכות לה וכבעיא דבמקום יבם ביבמות קי"ח ע"ש. אלא דבעיקר הדבר נראה שהזיכוי אינו נגד דעת הרי"ף דאף לדעת הרי"ף מועיל הזיכוי לענין שלא יוכל לחזור בו וכמו"ש המהרי"ק בשורש קמ"א ושפיר מיתקנא בזה חרגמ"ה לענין חשש שכשתחזור בתשובה יצערה ויעגנה. וכעין שתקנו כן בנשתטית להשליש הגט אף שוודאי אין מועיל עכשיו וגם אח"כ יש מפקפקים ע' נוב"י סי' ג' וח"ס סי' י"א מ"מ תקנו להשליש ואח"כ נחכם לה אי לגרשה בגט זה ע"ש ומכ"ש הכא דשפיר כשר אח"כ הגט וכל דאפשר לתקוני מתקנינן. וגם הח"צ שחשש שלא תנשא ע"י הזיכוי מ"מ לא כתב שלא לזכות והיינו כנ"ל דמ"מ כל דאפשר עבדינן. ובפרט בנ"ד דקיי"ל בסי' ק"מ שאם א"א להשיג גט אחר אין חוששים לדעת הרי"ף ומשיאים אותה א"כ ודאי שיש לזכות לכתחילה וכעין דקיי"ל ביו"ד סי' א' וכמה דוכתי דבמקום דבדיעבד כשר בלא בדיקה סמכינן לכתחילה על בדיקה דבסוף ולא חיישינן שלא יבדוק. וה"נ ל"ח שמא אח"כ לא יחושו לדעת הרי"ף. כיון דבאמת בדיעבד מכשרינן לה בזה ואין כעת ס' ח"ש ת"י: סימן עג ובגוף החשש לשיטת הרי"ף שגם המהרי"ק כתב דלהרי"ף צריך דווקא דמטא לידיה. ובט"ז אהע"ז סי' ק"מ האריך לומר שהרי"ף לא כ"כ רק בשחרור ע"ש. לענ"ד דבריהם תמוהים דהרי"ף לא כ"כ רק באומר תנו ולא באומר זכו יעו"ש ברי"ף פ"ק דגיטין שמוכח מלשונו דמודה בזכה דהוי זכות גמור ועפ"ז מיושבים כל קושיות הר"ן שם על הרי"ף. וכ"כ הטור סי' רס"ז בי"ד בדעת הרי"ף להדיא וכ"ה בש"ע שם לדינא וכ"ה דעת הרמב"ם רפ"ו מה' עבדים להדיא. שוב ראיתי שגם הלח"מ שם הרגיש ליישב עפ"ז קושיות הר"ן שם. ולפלא שלא ראה הט"ז כ"ז ובלח"מ שם הקשה דהרמב"ם בפ"ד מהזו"מ פסק דבמתנה הוי תן כזכי ולמה מחלק הכא בין תן לזכה דבתן בעי שיגיע לידו. ותירץ דכיון דאמר תן ולא לשון זכה גלי דעתיה שרוצה שיגיע לידו. ותמיהני דברמב"ם פ"ד מהזו"מ משמע דתן הוי כזכי לגמרי ושפיר נותן לו אף לאחר מיתה ע"ש. והנלע"ד בזה דגבי מתנה דאף שהזוכה יזכה לצורך המקבל מ"מ ע"כ מוכרח אח"כ למסרו להמקבל כי מה תועלת להמקבל אם יהיה הדבר אצל הזוכה. א"כ שפיר י"ל דלהכי קאמר תן ולא זכה לפי שעיקר הדבר נגמר בנתינה אבל באמת הוי כזכה לענין לזכות תיכף עבורו ויתן לו אף לאח"מ. אבל בשטר שיחרור וגט שאם נאמר שזוכה תיכף עבורו השטר שוב א"צ המקבל לשטר וגט זה כי כבר נשתחרר או נתגרשה ע"י קבלת וזכיית השטר ורק צריך לראיה על אמיתת הדבר וזה סגי בעדים או במעשה ב"ד וכדומה. וא"כ קשה למה אמר תן ולא אמר זכה. וע"כ אמרינן שכוונתו שלא תוגמר הזכיה עד שיגיע לידו וכמו"ש הלח"מ וכעין שכתב הרשב"א בחידושיו פ' התקבל להסתפק בהולך ותן לה אי הוי כתנאה עד שיגיע הגט לידה או מתגרשת תיכף כיון שעשאתו שליח לקבלה והיינו מצד לשונו שאמר תן לה כנ"ל: ועפמ"ש מיושב ג"כ מה שנתקשה הב"ש בסי' ק"מ סק"ט וש"פ על הרמב"ם שפסק במתנה תן כזכי ובגט דתן לאו כזכי. ובמח"א ה' זו"מ סי' כ"ח ובב"ש שם ובשעה"מ פ"ו מה"ג כתבו שדעת הרמב"ם דהולך ותן לה תרווייהו קאמר ליה וכ"כ הגר"א סי' ק"מ סקי"ח בדעת הרמב"ם מחמת קושיא הנ"ל. אבל לענ"ד עיקר כמ"ש המ"מ דדעת הרמב"ם דבגט תן לאו כזכי דהא גם בשחרור פסק ברפ"ו מה"ע דלא הוי כזכי. וא"ל דהכא שעשתה אותו לשליח לקבלה עדיף דהוי כחוב ופקדון. ז"א דהא בהולך פסק הרמב"ם דלא הוי כזכי אף דבחוב הוי כזכי וגם דפשטא דסוגיא מוכחא דהולך לחוד ותן לחוד וכדמשמע בברייתא דף ס"ג ע"א גבי הולך ותן וזכה והתקבל וכמו דזכה והתקבל הוי תרי מילי וכמבואר ברמב"ם להדיא וכ"ה בירושלמי הובא בהגר"א שם. וכן מוכח בש"ס שם ס"ב ע"ב דפשיט מאי אפשי דהולך כזכי. וקשה דמ"מ בעי אי אפשי משום תן. ומנ"ל הולך לחוד. וע"כ צ"ל דהולך לחוד ותן לחוד וכפי' הר"ן שם. ובלח"מ הקשה דדילמא אי אפשי בעי משום תן כיון דעכ"פ מצינו דתן עדיף מהולך ולפמ"ש לק"מ כיון שכוונת המשנה הולך לחוד א"כ קאי אי אפשי גם אהולך וגם דאלת"ה ל"ל למיתני הולך כלל ואקצר. ועכ"פ לפמ"ש א"ש בס"ד דבגט ע"כ תן לאו כזכי דא"כ ל"ל למימר בלשון תן כיון שא"צ להגיע לידה כלל אלא דבגט עדיף טפי משיחרור שאף לחזור יכול הבעל כדקיי"ל בגיטין י"א ע"ב וכ"פ הרי"ף ורמב"ם. ואף דהכא עשתה שליח לקבלה מ"מ י"ל דכיון דגט הוי חוב גמור וכדאיתא בירושלמי שאף שהיא צווחת שרוצה להתגרש מ"מ הוי חוב לה. וה"ה הכא אמרינן שלא נתרצתה רק להתגרש באופן זה שיהא זה שלוחה לקבל. אבל לזכות עבורה שלא יוכל לחזור בו ויוגמרו הגירושין כשיגיע לידה זה לא נתרצתה ושוב הוי חוב לה וא"י לזכות עבורה. וכ"מ מדלא כ' הרי"ף ורמב"ם דין שלא יוכל לחזור רק גבי שחרור ובגט סתמו דיחזור ולא חלקו בין עשתה שליח לקבל אם לא. וגם בלא עשתה שליח מ"מ מה חוב יש לה כיון שלא תתגרש שיגיע לידה