דברי מלכיאל א קסא

לתקוע לו דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כשאין מפרש בהדיא אבל אם פי' בהדיא משופר ומעין אסור קמ"ל עכ"ד. ומוכח מזה דבאמת ל"א אומדנא זו דהא קאמר שם הטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולהזות עליו בימות הגשמים אסור יעו"ש. ולדעת הראב"ן וסמ"ק שהזכרנו צ"ל דשאני התם דאין המצוה הכרחית דאפשר שיצא ע"י תקיעת אחר או שיזה עליו אחר ולזה אף שקרה שאין שם אחר י"ל שאסור כיון שאין הסיבה מצד חיוב המצוה רק מצד העת והמקום שאין שם אחר וכמובן. ודברי התוס' שם צ"ע דמ"מ קשה כיון דאמר במודר שיתקע ובמודר משופר למה כפל תו לומר הזאה ומעין. וצ"ל דקמ"ל איסורא דימות החמה ואכתי ק' ל"ל נודר ממעין וגם דלימא הא דהזאה ול"צ הא דתקיעה וגם עיקר חילוקם בין שופר למודר סתם צ"ע ועקצה"ח סי' ע"ג סק"ג. ושוב ראיתי ביום תרועה שהאריך בדברי התוס' הללו ע"ש שדבריו צ"ע ובפרט מ"ש בשם הר"ן דהכוונה כשנדר בפירוש משופר של מצוה הוא תמוה שאינו בר"ן כלל ודברי הר"ן הם ממש כדברי התוס' ע"ש ואקצר כי אכ"מ. וכוונת התוס' והר"ן פשוט דבשופר הוי כמפרש דוודאי יודע שיש מצוה לתקוע בו אבל במודר הנאה לא אסיק אדעתיה כלל לענין הנאת מצוה: וכן מצינו בנדרים דאזלינן בתר אומדנא אף שהוא נגד לשונו לדעת קצת פוסקים כמו בנודר מפת וכיון לשל חטים ע' סי' ר"י ובאחרונים ובחו"י סי' ט"ו. ועסי' רי"ח בדין הנודר שלא יעשה למכור יין: ועכ"פ בנ"ד נראה דבתקנות רגמ"ה וחרם שגזר אזלינן בתר אומדן דעתו ותלוי בשיטת הפוסקים שהזכרנו וע' ברד"ך בית כ"ח שהאריך לבאר דאזלינן בתקנות בתר אומדנא כמו בנדרים וכ"כ בצ"צ סי' מ"ד וע"ל סי' צ"ח מ"ש בזה בס"ד. ובנדרים מצינו ג' ענינים דבמקום שלשונו מורה ע"ז כ"ע מודו דאזלינן בתר אומדנא. ובמקום שהוא נגד לשונו וכהא דעד הצום ולילי שבת שהזכרנו יש מחלוקת הפוסקים אי אזלינן בתר אומדנא. ואי היתה כוונתו גם על דבר מצוה גם בזה פליג אי אמרינן אומדנא שלא כיון עד"מ או לא אמרינן. וגם היכא שגילה בדעתו טעם נדרו בוודאי אזלינן בתר אומדנא כהא דטען והזיע וכן במסרבין ליקח בת אחותו בנדרים ס"ו. והיכא שהוא נגד לשונו ממש אינו בכלל נדרו ודאי וכמו שהחליטו האחרונים בי"ד סי' רי"ח והמהרי"ט סי' נ"ה וחלקו על הרשב"ץ ע"ש: ולזה בנ"ד ג"כ תלוי בזה אי אמרינן שבכלל תקנת רגמ"ה היתה גם במקום מצוה או לא. ולזה הראב"ן דס"ל דדבר מצוה אינו בכלל כמש"ל לטעמיה דס"ל דבמורדת מותר לישא ב' נשים וכמ"ש במרדכי פ' אע"פ דבמקום מצוה אמרינן דלא תיקן רגמ"ה. ואף שיש לחלק דהכא אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה אין כאן עבירה כלל דהא יש כח ביד בית דין לעקור בשוא"ת מ"מ שפיר י"ל אומדנא וכמוש"ל בשם הרד"ך וצ"צ. והפוסקים החולקים ס"ל כיון שתקנת רגמ"ה כוללת לא מפקינן ד"מ. וכדעת רוב הפוסקים בנודר דבנודר כל השנה גם שביו"ט בכלל ובפרט דיש כח לעקור כנ"ל. אכן נחלקו הפוסקים בשהה עם אשתו י' שנים אי שרי לישא אחרת מטעם הנ"ל. וכן ביבום וכמבואר בפוסקים. והר"י מינץ סי' י' הובא בד"מ כתב דאף אי נימא דבשהה י' שנים אסור מ"מ ביבום שרי דאשה הקנו לו מן השמים. נראה טעמו דלהכי לא אמרינן דלא כיון עד"מ מפני שהוא נגד לשונו אבל ביבום אמרינן שפיר שאינו נגד להתקנה. דלא תיקן רק שלא ישא ב' נשים אבל לא היכא שהשיאתו התורה בע"כ ובהא שפיר אמרינן אומדנא. והפוסקים החולקים ס"ל דכיון דאפשר בחליצה שפיר מיקרי נושא מדעתו. אבל בנשתטית עיקר תקנת רגמ"ה משום קטטה כמ"ש בהגמי"י בכתובות וש"פ. והרשב"א כתב הובא במהרי"ק שורש ק"א משום שלא יתעוללו פריצים בנשותיהם. וע' שו"ת הר"ן סי' מ"ג. ולזה בנשתטית דלא שייך טעם רגמ"ה כלל כמובן וגם דא"א לנהוג עמה אישות ואין שם אשה עליה כלל. ס"ל להרבה פוסקים דלא תקנו והו"ל כמסרבין בו לישא בת אחותו או כהא דמפני שאביה רע דכיון דידוע הטעם ודאי היכא דלא שייך הטעם אמרינן דלא תיקן רגמ"ה. ובזה מיושב לשון הרמ"א בסעיף י' שמבואר מלשונו דאף לדעת הסוברים דאף בד"מ תיקן מ"מ בנשתטית שרי לישא אחרת. ולפי המבואר באחרונים משמע דמאן דאסר בד"מ אסר גם בנשתטית ולפמ"ש א"ש דבנשתטית י"ל דכ"ע מודו כנ"ל. שוב מצאתי בדברי ריבות סי' רצ"ד שכ' גם כן דבנשתטית לא מיקריא אשתו כלל לענין חרגמ"ה כיון שא"א לנהוג עמה אישות והיינו כמו"ש בס"ד: אכן רבינו אפרים וראבי"ה הביאם המהרש"ל בתשובה סי' ס"ה והסכים לדעתם שם. ס"ל דגם בנשתטית אסור וביארו שם טעמם דרגמ"ה לא פלוג בתקנתו וחיישינן לקלקולא דאפשר שתשתפה ויהיו לו ב' נשים גמורות. וכן דרך המתקנים שלא לתת פתח לבטל תקנתם. והרמ"א לא הביא דעתם דס"ל כרבינו שמחה הובא במהרש"ל שם דס"ל דשרי בנשתטית או כשאר פוסקים וע' במהרי"ק שורש ק"ב בשם רבינו שמחה בשם ר"ש דגזרו גם בד"מ ובמהרש"ל שם כתב בשמו דלא גזור בד"מ. וצ"ל דליה לא ס"ל. וכ"ה בהג"מ סי' ק"ט בשם ר' שמריה לחוד ולא נזכר רבינו שמחה ע"ש. וגם י"ל דכשהשיבו ר"א וראבי"ה לרבינו שמחה לאיסור קיבל מינייהו ע"ש ואקצר. וראיתי בב"ח בשו"ת הישינות סי' נ"ג שכ' דגם מהרש"ל מודה דשרי לישא אחרת ורק לגרש בע"כ אסור וכ"כ בצ"צ סי' ס"ז. ולע"ד ז"א דהא עיקר טעמו שם מתשובת רבינו אפרים וראבי"ה והם אסרו לישא אחרת. וכן מבואר בראש תשובת מהרש"ל שם גם בנשתטית גמורה להתיר לישא אחרת ע"י נתינת גט לשליח להולכה ע"ש. הרי מפורש שאוסר לישא ב' נשים. ומש"ש בתשובת מהרש"ל על נשתטית לגרשה בע"כ. אינו מדוקדק דשם איירי לענין ליתן גט לשליח ואינו גט בע"כ ע"ש. ולכאורה ק' טובא דבמרדכי פ' החולץ סי' ל"א הובא דעת ראבי"ה דבמקום מצוה כגון יבום לא גזר. ובנשתטית אסר שם משום לא פלוג. ונראה דעתו דשפיר במקום מצוה י"ל דלא תיקן ואינו בכלל התקנה דאין בזה מקום לחוש לקלקול וטעות. ובפרט ביבום שאינו נגד לשון התקנה כמש"ל אבל בנשתטית יש לחוש שכ"א יאמר שא"א לו לנהג מנהג אישות עם אשתו ונתת תורת כ"א ואחד בידו ולזה לא פלוג בזה וגם דהא אפשר שתשתפה והוי ככל חולה וזקינה דוודאי לא נתיר לישא אחרת בשביל זה. וכ"כ הראבי"ה להדיא שם בתשובתו הובא במהרש"ל שם. ולזה אנחנו מצריכים ק' רבנים לצאת י"ח שיטת ר"א וראבי"ה ומהרש"ל הנ"ל דבאמת מפורש בתקנה רגמ"ה שהובא בשו"ת מהר"מ שבטעם מבורר יכולים להתיר ע"י ק"ר מג"ק. ועיקר מחלוקת הפוסקים אי שרי לישא ב' נשים בד"מ וכדומה הוא רק לומר דל"צ אף היתר ק"ר אבל ע"י ק"ר שפיר ברור דשרי בטעם מבורר כנ"ל. ולזה בנשתטית גמורה דהוי טעם מבורר כ"ע מודו דשרי ע"י ק"ר. וכ' בשו"ת ב"ח סי' צ"ג שענין ק"ר הוא רק חומרא שנהגו בה. ולפמ"ש הדבר מבואר בדין: אכן באסורה עליו מחמת זנות ובמומרת וכדומה דבזה לא שייך הטעם לכ"ע דליכא חשש קטטה כיון שאסורה עליו ותקנתא לרשיעי לא עבדינן כדאמרינן ביבמות פ"ז תיהוי לה איבה ואיבה. וגם א"א לנהוג עמה אישות כלל וגרע מנשתטית דאריה דאיסורא רביע עלה ולא מיקרי כלל ב' נשים. שפיר י"ל שאין זה כלל בלשון התקנה וכמש"ל בשם הד"ר בנשתטית והכא עדיף כנ"ל. ובזה מדוקדק לשון שורש קמ"א שכתב שם דפשיטא שאין זו אשתו לענין זה ואף כי היא אשתו לענין איסור אשת איש כיון שאסורה עליו עולמית עכ"ל. הכוונה כמ"ש דאין זה כלל בכלל לשון התקנה וגם משום לא פלוג לא שייך בזה דאין בזה מקום לטעות כלל וגם שלא ליתן יד לפושעים שתוציא ממנו ממון לקבל גט. וא"כ במומרת שפיר כ"ע מודו וכמו שסתם הרמ"א בסי' קט"ו דבעוברת על דת מגרשים בע"כ ורק לישא אחרת כ' הנוב"י הטעם שמא תחזור לכשרותה ודמי לנשתטית. אבל במומרת לא שייך זה. ולזה נדחק הד"מ לתת טעם אחר