דברי מלכיאל א קס

עד"מ עד שיפרש ואומדנא דמוכח הוא. אבל אם כיון גם לדבר מצוה שפיר חל. ולזה אף דסתם נזירות כולל הכל מ"מ י"ל דלא כיון על יין קידוש והבדלה ומ"מ לא בטל כל נדרו דלא בטל רק בטעות או בהתרת חכם ולא בכה"ג וכמש"ל לדעת הסמ"ק. והנה הש"א נתקשה שם על הראב"ן מהא דפותחין בכבוד שבויו"ט משמע דאף שנדר סתם כוונתו עליהם. ותמיהני שלא ראה דברי הסמ"ק ושטמ"ק הנ"ל שלדעתם א"צ התרה כלל בשבויו"ט. והא דצריך התרה היינו דווקא באומר בפירוש שכיון גם על שבויו"ט וכנ"ל. רק שלהסמ"ק י"ל דכיון שאמר שנה סתם ולא אמר חוץ הוי כמפרש וכמש"ל. ולדעת הראב"ן ושטמ"ק צ"ל דמ"ש בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה חל בכולל אף על ד"מ היינו באומר שכיון גם עד"מ ואכמ"ל בזה. ועח"מ סי' ע"ג ובקצה"ח שם וכן צ"ל בירושלמי דפ"ג דנדרים הל"ב שהזכרנו: וראיתי בח"ס חיו"ד סי' י' הביא ממהר"מ מינץ סי' ע"ט שתמה על ר"ח בס' המקצועות שכתב באחד שנדר בעת צרה להתענות בב' וה' כל השנה ולא התנה חוץ משויו"ט שיתיר נדרו משבת ויו"ט. וקשה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו [ומ"ש שבת נראה שט"ס הוא דלא שייך בב' וה'] ודחק הח"ס ע"פ דברי תשובת רמ"א סי' ק"ג דהוי כנדר לתועלת חבירו וא"א להתיר כולו. ולענ"ד פשוט דס"ל לר"ח כשיטת הפוסקים וירושלמי שהזכרנו שצריך התרה ומ"מ לא הותר כולו דהוי כאומר חוץ כדאיתא בנדרים כ"ו במעמיד דבריו ובי"ד סי' רל"ב ס"ח וס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן בנדרים כ"ו ע"ב ד"ה לרבא דאף כשכולן בכלל אסורים שאר ימים במעמיד דבריו ואומר חוץ משבת ויו"ט יע"ש ואכמ"ל בזה: ועכ"פ שמענו דעת הסמ"ק דכל שיש לפרש לשונו שלא כיון על דבר מצוה אמדינן דעתו שלא כיון לד"מ. ולדעת הראב"ן ושטמ"ק מבואר דאף שלשונו כולל הכל מ"מ אמרינן שלא כיון עד"מ אם לא שאומר שכיון בפירוש לד"מ וגם דעת הסמ"ק אפשר שהוא כן ורק הר"ן והרא"ש ומאירי ורשב"א וש"פ כתבו להדיא דכיון שנדר מבשר ויין כל השנה ודאי ידע וכיון גם לשויו"ט כיון שהוא בפירוש בכלל לשונו. ובנדרים ס"ג גבי עד שיהא הפסח או הצום אי שרי בבשר ויין בפסח ועיו"כ. הרמב"ם ורמב"ן פסקו דלא כר"י שם דכיון שהוא כנגד לשונו דמשמע אף פסח ועיו"כ בכלל לא אזלינן בתר אומדנא שלא נדר מדבר מצוה יין בפסח ובשר בעיו"כ. והרא"ה והרא"ש פסקו כר"י דשרי דאמרינן שלא כיון על ד"מ אף שהוא נגד לשונו והיינו ממש כנ"ל. ואף דהרא"ש כ' בדף כ"ה דכיון דשבויו"ט בכלל השנה צריך התרה. צ"ל דהכא דחקינן בלשונו לאפוקי פסח ועיו"כ ולומר דעד שיהא כיון עד שיגיע וכן בצום כוונתו לערב הצום דהאוכל בו הוי כאלו התענה כדאיתא בש"ס ואומדנא דמוכח הוא ממה שהגביל הזמן עד הפסח והצום: ובתשובת הרא"ש כלל מ"ג וכלל ח' כתב בנשבע לפרוע בז' בסיון וחל בשבת שחייב לפרוע מקודם לפי שכוונתו לפרוע עד זמן הלז ולא דווקא באותו יום ואם לא פרע עד אותו יום יתן משכון ואם נשבע שיתן מעות ולא משכון מ"מ חלה השבועה שכיון שלא ידע שחל בשבת לא הוי כנשבע לבטל המצוה והשבועה קיימת וכהא דאיתא בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה כיון שלא הזכיר בפירוש בליל פסח שבועתו קיימת ולזה צריך לפרוע עד ז' סיון כדי שלא יעבור על שבועתו עכ"ד והובא בטוש"ע ח"מ סי' ע"ג ס"ז להלכה. ודבריו צל"ע טובא דאדרבא כיון שלא ידע שיחול בשבת הו"ל נדר טעות וכהא דאביו ואחיו וכמו"ש הרא"ש בפי' בדף כ"ה דרק בנודר לשנה שידוע שיש בכלל שנה שויו"ט ומה שייכות כולל לכאן ולהא דירושלמי שהביא. ואפשר דעת הרא"ש דכיון שנדר ע"ד חבירו ולתועלתו לזה לא בטלה השבועה מצד טעות כמו שאין להתירה ע"י פתח בלא דעת חבירו. דאי לא נדר ע"ד חבירו הו"ל להתירה. וכן מצאתי בתומים סי' ע"ג ס"ק ט' שכ' ג"כ דהוי נשבע לדעת חבירו מה"ט דהו"ל להתירו. ומ"מ צ"ע טובא דנראה דבטעות גמור שא"צ היתר חכם ודאי בטל אף שנדר ע"ד חבירו. ולדעת המבי"ט דבנדר שיש בו פתח גמור א"צ התרה מה"ת דהוי כנדרי שגגות יש להביא ראיה דבנודר ע"ד חבירו לא מהני נדר טעות דאלת"ה היה מותר להתיר ע"י פתח בלא רצון חבירו ויש לדחות דמ"מ מדרבנן אסור וע' מהרי"ט סי' י"ט. ואף שכתב הרא"ש בתשובה כלל ח' והובא בי"ד סי' רל"ב סי"א שבנשבע בטעות לא הוי שבועה אף שנשבע לתועלת חבירו וכ"ה בפוסקים בח"מ סי' י"ב ובכמה דוכתי. י"ל דהיינו דוקא שהטעות הוא בגוף הדבר שנשבע עליו שחשב שמגיע לו תועלת מחבירו עד שהסכים לשבע לו על אותו הדבר ואח"כ נודע לו שלא הי' כדאי לפניו לשבע ע"ז. אבל הכא שאין הטעות רק מצד אחר שהיום הוא שבת אפשר דלא בטל ואכמ"ל בזה. ומסתבר דאם חבירו הלוה לו ע"מ שישבע לו לפרוע באותו זמן. נראה ודאי דלא בטל כלל כיון שקיבל תועלת מחבירו י"ל שאף שהיה יודע היה נשבע כדי לקבל התועלת ממנו. ואם לא קיבל אז תועלת מחבירו ודאי אמרינן דבטל שבועתו: ובתשובת הרא"ש שם משמע שלא היתה שעת הלוואה וא"כ קשה כנ"ל. וגם על הטוש"ע שהביאו זה קשה טובא [ומ"ש הרא"ש שחל בכולל. נראה כוונתו שאם לא היה חל היה בטל לגמרי אף לענין שילום קודם הזמן כדין נדר שבטל מקצתו. ומזה יש לפשוט ספק של השעה"מ פי"ב מה' נדרים בשם ס' קול יהודא ע"ש ואכמ"ל בזה] וגוף דין זה צ"ע טובא דכיון שנשבע בפירוש לשלם באותו יום איך נאמר כוונתו גם על קודם הזמן ואדרבא אמרו חז"ל הלואי שיפרע אדם בזמנו ורק לענין זה נכלל שאם פרע מקודם נפטר משבועתו דהמעות שביד חבירו ביום המוגבל הוי כפרעון וכמקדש אשה אחר ל' יום שמקודשת אף שנתאכלו המעות. וגם דהא מהני לומר הריני כאלו התקבלתי והכא א"צ אמירתו כיון שידוע לכל שקיבל חובו. ואף שכתבו התוס' בב"ק ס"א ע"א ד"ה והתניא וחולין נ"ד ע"ב ד"ה כסלע שיש מקומות דאף דלא תני עד מתפרש בלשון עד ע"ש ועתוס' ב"מ נ"ב ע"א. מ"מ בלשון בנ"א ודאי לא שייך זה ורק במשנה וברייתא י"ל שסמכו על המבין. ובתשובת רמב"ן סי' רמ"ג הביא באמת עובדא כזו שאמר בפירוש בלשון עד ע"ש ובזה א"ש דין זה. ולפלא שלא הרגיש הב"י שהביא שניהם בחילוק הלשון שביניהם. ואף שכתב שם דאף בנשבע לפרוע בסוף ו' חדשים ג"כ הכוונה שלא לאחר היינו לענין שמותר לשלם קודם אבל לא שיהא זה כענין כולל השבת עם ימי החול. וראיה מדלא הזכיר הרמב"ן שם כלל טעם דכולל רק כ' שחל על דרבנן ע"ש. ואפשר דעת הרא"ש וש"פ דהוי אומדנא שכוונתו הוא על כל הזמן וכדמצינו אומדנא בדוכתא טובא ואכמ"ל בזה: ונראה דעת הרמב"ן והרא"ש דאף שלא ידע שהוא שבת מ"מ כיון שפירש בלשונו היום ההוא לא אמרינן דהוי אומדנא שלא נדר על דבר מצוה רק מדלא אסיק אדעתיה לחשוב ע"ז ודאי גמר ונדר עכ"פ. וכעין זה אמרינן גבי אלמנה לכה"ג ושאר נשים האסורות שאם לא הכיר בה ונשאה שקידושיו קידושין גמורים ולא אמרינן דליהוי קידושי טעות משום דכיון שלא חקר היטיב בשעת קידושין עליה אמרינן דסביר וקביל אף באיסור ובענין זה יש להאריך מהא דקיי"ל דמוכר לחבירו דבר איסור הוי מקח טעות ואכ"מ. וכהא דנודר להתענות בבה"ב שכתבו הרמב"ן והרא"ש שצריך התרה אם קיבל בל' נדר. דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיארע באיזה י"ט ג"כ וה"ה הכא. ובפרט לדעתם שכתבו דגם אם ישלם מקודם קיים שבועתו א"כ לא הוי דבר מצוה כלל. ולדעת הסמ"ק וראב"ן שהזכרנו נראה ודאי דכיון שנדר לשלם באותו יום הו"ל כמפרש בכל גוונא אף בשבת ורק להשטמ"ק שהזכרנו נראה דהוי נדר טעות. אך י"ל דהכא שנשבע לתועלת חבירו אינו נאמן כלל לומר דלא אסיק אדעתיה שיחול בשבת וכמו"ש הפוסקים בכגון זה: ובר"ה כ"ח ע"א כתבו התוס' דלהכי איצטריך לאשמועינן מודר משופר וממעין. דבמודר מחבירו הו"א דלהכי שרי