דברי מלכיאל א קנח

שצריך לישבע מן הדין ול"צ תקנת הגאונים לזה. ולזה בנ"ד ג"כ אין בית דין מחרימים עליו רק כשיראו שיש מקום לחשוד אותו: ואף שכתב הנו"ב מ"ת חאה"ע סי' ק"ד שצריך להכביעו בכתובה גם להבא. ומדקדק כן מתשובת הרא"ש כלל מ"ב. היינו רק שם דאיירי במגרשה בעל כרחה והגט גט גמור. וא"כ הגיע זמן פרעון הכתובה. והרי דינה כדין כל בעל חוב שצריך לישבע גם על להבא וכמבואר בח"מ סי' צ"ח. אבל בנ"ד שאינו מגרשה ורק שרגמ"ה תיקן שלא להתיר לו לישא אשה כל זמן שלא ישליש כתובתה. ואם אין לו בארנו שמקילים עליו על ידי זקיפת מלוה. ומתירים לו לישא אחרת ע"י ק"ר. א"כ כיון שכבר הותר שוב אין עליו חוב פריעת הכתובה עד שתשתפה ותקבל הגט כמש"ל בס"ד. וא"כ לא שייך שישבע על להבא. וכ"נ בשו"ת מהרי"מ סי' נ' שלא הצריך להשביעו להבא: י ועדיין צריך לבאר אם כשישא אחרת תשיג ידו אם אנו כופין אותו לשלם אז המותר. או כיון שכבר נשא שוב אין מזדקקים לזה עד שתשתפה. ובבע"ח קיי"ל אחר תקנת תקנת הגאונים שמשביעים אותו גם על להבא שיתן מתי שישיג ידו. ולא ראיתי מי שיעורר בזה: והנה לפי הבנת הצ"ל ושאני אחרונים דהשלשת הכתובה הוא מתנאי היתר חרגמ"ה א"כ פשוט כיון שכבר התירו לו וכבר נשא. שוב אין נזקקין לזה עד שתשתפה ונראה שלזה לא דברו האחרונים בזה. אכן לפמש"ל בטעם הדבר דמהקנתא דכתובה נגעו בה יש מקום להחמיר בזה. ואפשר לומר דמ"מ כיון שכבר קבלנו עבורה לבטוחות על כתובתה שטרי חובות של אחרים או אף שלו. ופשוט שזמ"פ שט"ח ההם הוא מתי שיתחייב בכתובה לה והיינו כשתשתפה ותקבל גיטה וא"כ שוב אין לני רשות לתבעו עוד בתוך הזמן. וכמו באשה שנשאת לבעל עני קודם תקנת שמעון בן שטח שבוודאי לא היה נותן לה יותר רק שטר כתובה כשלא היה לו מה ליתן לה להניח בבית אביה. דאטו עני לא ישא אשה. ובכתובתה היו כותבים הזמן. כדין כל כתובות לכשתתאלמן או תתגרש ושוב לא היה לה רשות לתובעו תוך הזמן. ומה שאנו מחמירים עליו בעת התירו להשליש הכתובה אף שכבר קבלה ממנו שטר כתובה היינו מחום שהשינוי הוא מצדו שרוצה לישא אחרת ועי"ז הראשונה נאסרת עליו יכמש"ל. ולזה נראה שאין נזקקין לו עוד. אם לא כשב"ד רואין שמתרשל בהשגחתו עליה ורוצה להבריח נכסיו. דלא גרע משאר חוב המבואר בח"מ סי' ע"ג שכשרואין ב"ד שרוצה להבריח נכסיו מעכבים נכסיו אף תוך זמן פרעון: וראיתי במהרי"ס שם סס"נ שכתב שע"י שמתחייב להחזיק בניו הוי זה במקוס כתובה. דוודאי ניחא לה בהכי כי כל אשה מרחמת על בניה. והוא אינו מחויב לזונס. ותמיה לי דמה עדיפות חיובו למזונות בניו יותר מחיובו לשלם לה כתובה לכשתשתפה. וגם לענין מזון בנים הא קיי"ל בכתובות מח ח שאין זנים בניו מנכסיו בנשתטה רק כשזן אותם קודם שנשתטה ע"ש בתו' ובדף ק"ז וגם קצת פוסקים כתבו שזה רק באמיד וע"ש בשטמ"ק. משא"כ בנ"ד ודאי לא ניחא לה שיוציאו כתובתה על מזון הבנים ואותו לא יכופו ע"ז ואקצר בזה כי אין נ"מ מזה לדינא לנ"ד: יד) ובענין הששה הגט וחיובו לגרש אח"כ בגט מחדש כבר נהבאר בנוב"י מה"ק חאהע"ז סי' ג' איך להתנהג בזה. ולא אאריך בזה כי כבר האריכו האחרונים הרבה בזה בתשובותיהם ולא מסקו בה כדבסיק תעלא וכו כי סוף סוף הסכימו שישליש עכשיו גט ואח"כ יגרש בגט חדש וכ"כ בח"ס סי' י"א ע"ש: מו) ומה שעלה ברעיוני כעת בענין זה. שצריך לראות באופן שטות האשה. שאם יודעת לשמור גיטה ומתגרשת מדאורייתא ורק מדרבנן אינה מתגרשת שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא ביבמות קי"ג ע"ב ודעת רוב הפוסקים דבכה"ג אם עבר וגירש מגורשת וכבר כתב הבית מאיר סי' קי"ט דאף להפוסקים שהביא רמ"א שם דאינה מגורשת מ"מ אם ניסה לא תצא ע"ש. ולזה בכה"ג נראה דלכ"ע הוי הגט והשליחות כשרים וא"צ כלל להשביעו שיתן גט אחר כשתשתפה. דאיהו לא מצי עביד לא מיקרי רק כשאינה בת גירושין מדינא אבל בכה"ג שהיא בת גירושין רק שאסרו לגרשה מדרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר שפיר מיקרי דאיהי מצי עביד. וראיה דהא הש"ס בקידוכין מ"ב ובכ"מ בעי קרא דאין שליח לד"ע ולא אמרינן דלא הוי שליח משום דאיהו לא מצי עביד. וכן אמרינן בב"מ י"א דבשליח דלחו בר חיובא יש שלד"ע ולא אמרינן דאיהו לא מצי עביד וע"כ הטעם כמ"ש כיון שהמעשה יכול לעשות ורק שיש איסור על זה מצד אחר שפיר מיקרי מצי עביד וממילא ה"ה בנ"ד ובפרט דבדיעבד מגורם כמש"ל. וגדולה מזו כתב המל"מ פ"ט מה"א ה"ו דאף בספק מקודשת מהני שליחות לקדשה לאחר דמיקרי מצי עביד מה שיכול לקדשה בספק ע"ש. וכן החשש השני שהתעוררו האחרונים דלא מיקרי כתיבה לשמה כיון שאינה בת גירושין ע"ש בח"ס סי' י"א. זה ג"כ שייך רק כשאינה בת גירושין מדאורייתא אבל אי רק מדרבנן אסור לגרשה שפיר מיקריא בת גירושין ורק שאסרו לגרשה מפני תקנתה ושפיר הוי לשמה. ולזה בכה"ג א"צ כלל להחמיר להשביעו שיגרשנה לכשתשתפה בגט אחר וז"ב לדעתי. ואף אם יתחזק שטותה בין כתיבה לנתינה בכ"ז לא יובטל הגט והשליחות דהעיקר בעינן בשעת עשיית השליחות ובשעת כתיבה. והרי אף בבעל המגרש לא איכפת לן אם נשתטה בין כתיבה לנתינה כיון שהוא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה כדקיי"ל בפ' מי שאחזו ובאהע"ז סי' קכ"א ומכ"ש באשה. ונזה נראה ברור כמ"ש בס"ד ומטרדותי ההכרח לקצר. אחר כותבי כ"ז מצאתי בח"ס חאהע"ז סס"ג שכתב ג"כ דבאשה שאסור לגרשה רק מדרבנן אין שייך חשש דהמל"מ משום דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי ע"ש. ולפלא שלא ביאר זה הח"ס בסימן י"א שפלפל שם בענין זה. ות"ל שכוונתי לדעתו הקדושה: סימן עם במדינה אשר לפי חיקי הממשלה מותר להתנייר אירע אשר אחד נשא אשה בחזקה ישראלית ובאיזה משך יצא קיל שהיא נכרית ורק למדה לדבר עברית. ובכל המשך נהנה כראוי וטכלה לנדותה. ואח"כ נזדמן שהתערבה בנוים ואמרה שבאמת היא נכריה. והבעל נשא אחרת ואינו רוצה לזכות גט לראשונה. ואמרתי לברר אם צריך לכופו בזה. ומקודם נברר בע"ה יסוד דין זיכוי גט למומרת וגם יתברר בזה דין הרנמ"ה במקום מצוה בס"ד: הנה המהרי"ק שורש קמ"א כ' דבמקום שלא נהגו לזכות גט למומרת א"צ לזה דלא היה כוונת המתקנים רק בנוהגת מנהג ישראל. וכבר כתב הראב"ן במרדכי פ' אע"פ דמורדת שרינן ליה לישא אחרת לקנסה וכ"ש מומרת וגם דלא מיקרי נושא ב' נשים רק כשהראשונה מותרת ולא כשאסורה עליו כגון זו שכיון שהמירה זינתה כוכ"פ. ואף שהיא עדיין א"א מ"מ כיון שאסורה עליו עולמית אינה אשתו לענין זה. ועוד דלהרי"ף פ"ק דגיטין שבזכיה אינה מתגרשת עד שיגיע לידה א"כ לא נתקן האיסיר דאכתי היא א"א עכת"ד. ובתה"ד סי' רנ"ו מייתי שני המנהגים ולא הכריע. ובד"מ אה"ע סס"א כ' שבסי' רל"ז משמע שדעתו שצריך לזכות. ולענ"ד אין שם כן כי לא הביא שם רק לראיה שמועיל זיכוי יעו"ש. ובד"מ כתב עוד טעם משום חשש צרת סוטה ביבום במקוס שנוהגים ביבום והוא מנהג יפה במקום שנוהגים ביבום. וברמ"א בש"ע שם סס"י כתב דבמקום שאין מנהג אין להחמיר נראה דפתו שאין בזה משום חרגמ"ה. ואף שבמקום מצוה הביא שם מחלוקת אי תיקן רגמ"ה. הנה כבר הביאו הנוב"י סי' א' והח"ס ס"ג בשם השב יעקב שהקשה מהא דסי'