דברי מלכיאל א קנו

סופרים אף דבעלמא לא מצרפינן חסרון ידיעה לס"ס. אבל בעלמא ודאי שאין עושין בדרבנן בספק ידיעה לקולא במקום שיש גדול ממנו לפשוט וכבר כתב התרומת הדשן סי' מ"ג וברדב' ח"ד סי' י"ט דהא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא בעירובין ס"ח היינו משום דאמרינן דוודאי הרב מורה כדין וקושייתו אינה קושיא ע"ש. ופשוט להם שם דבלא"ה אסור לעשות בספק אף בדרבנן וכ"כ בנוב"י מ"ת חאהע"ז סי' ל"ד וביום תרועה בר"ה כ"ט ע"ש. ויש להאריך בענין דספק חסרון ידיעה ולחלק בזה ודתלי בהא דדשיל"מ אך אכ"מ כי בלא"ה בהך דהכא אינו ספק וכמש"ל: ו) ומה שנלע"ד בזה דהנה צריך להבין הטעם שהצריכו להשליש כתובתה דהא תקנת רגמ"ה הוי משום קטטה כמש"ל וי"א הטעם משום דלפעמים א"א למיקם בסיפוקייהו וכדאיתא ביבמות ס"ה אבל לא משום חשש גביית כתובתה. וא"כ מה שייכות כתובה להיתר חרגמ"ה וכבר עמד קצת בזה בצ"צ שם וטעמו שם דחוק דכיון דהתירו לו חרגמ"ה מצד שעתה א"א לגרשה ודאי כשתשתפה יגרשנה תיכף ובפרט להסוברים שאוסרים אח"כ אשתו עליו עד שיגרשנה וכן להנוב"י שכתב בסי' ג' חאהע"ז שמשביעים אותו שיגרשנה לכשתשתפה ודאי אין חשש שישהה מלגרשה. ובתשובת מהרי"מ כתב ג"כ על טעם הצ"צ שהוא דחוק ורק שכתב שם הטעם דחיישינן שמא לכשתשתפה תתיחד עמו ויהי הגט המושלש עבורה גט ישן אבל כשהכתובה מושלשת אסור להתיחד עמה בלא כתובה. ותמיהני דהא במהר"מ וכלבו לא נזכר כלל שישליש גט עבורה וגם דהא בלא"ה אסורה לו משום חרגמ"ה ומה יוסיף לנו סילוק כתובתה וגם אין סברא לתקן ולהכביד עליו בשביל חשש רחוק כזה אשר בדיעבד גט ישן כשר. וגם דכיון דמבואר במהר"מ דסגי במשכונות וא"כ הו"ל רק כיחד לה מטלטלים לכתובתה דשפיר דמי בשעה"ד כדאיתא בכתובות דף ז' ע"א ודף נ"ה ע"א ופ"א ע"ב ע"ש בתו'. ודוחק לומר דהכא איירי שפטרו כל נכסיו מאחריות כתובתה דבכה"ג אסור דמיקרי בלא כתובה. דכל כה"ג הו"ל למהר"מ וכלבו לפרושי כיון שזה העיקר לדעת מהרי"מ: ז) והנראה בזה דהא איתא בכתובות פ"ב ע"ב שמתחילה היתה תקנת כתובה שיהיו מניחים אותה בבית אביה או שיעשו קלתות של זהב וכסף. ורק משום שלא יאמר טלי כתובתיך וצאי והרי היא קלה בעיניו להוציאה. לזה תיקן שמעון בן שטח שיהו כל נכסיו אחראין לכתובתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ע"ש. והנה כ"ז שייך באשתו גמורה אבל הכא שעומדת להתגרש ואדרבא לכשתשתפה מחויב לגרשה א"כ לא שייכא הך תקנה דשמעון בן שטח ואוקמא אקמייתא שתהא מונחת בבית אביה. דנהי דכל אשה אין יכולה לומר א"א בתקנת חכמים דשמעון בן שטח משום דאית בה דררא דאיסורא שהיו הנשים אצלם כמו זונות שחושב בכל עת לגרשה כיון שקלה בעיניו ולזה אסור להשהותה כשכתובה אצלה ואין נכסיו אחראין. אבל בנ"ד שאין שייך הך סברא שפיר אוקמא אקמייתא. וכעין זה איתא ביבמות פ"ט דאשה שנשאת בטעות אין לה כתובה מ"ט תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה וכו' הא תהא קלה בעיניו להוציאה. הרי מבואר שתקנת הכתובה הוא רק במקום ששייך הטעם ולא אמרינן לא פלוג רבנן בתקנתם רק זיל בתר טעמא וכמש"ל סי' כ"ח בס"ד דכל היכא שמצינו בש"ס באיזה תקנה שהלכו אחר הטעם של התקנה שפיר גם לנו יש רשות לחלק בזה וע"ש באורך. ואף אי נימא דלא אמרינן כן להקל אבל בנ"ד ודאי י"ל כן לענין שתאמר א"א בתק"ח ואוקמא אקמייתא. והכא לא שייך לומר שלא יהי לה כתובה כלל כהא דיבמות פ"ט דהכא לא פשעה כלל ולמה נקנוס אותה כיון שכתב לה כתובה: עכ"פ נתבאר שלזה הצריכו שיניח כתובתה דכיון שמחויב לגרשה ועדיף טפי שתהא קלה להוציאה וזה לא בא מפשיעותה לזה אוקמוה אעיקר תקנתא דכתובה שתהא מונחת בבית אביה או אצלה במעות או מטלטלין ופשוט דלאו דווקא בבית אביה רק בבית נאמן עבורה. ובזה מובן מה שכתב זה מהר"מ בלשון וצריך ולא כלל זה ביחד עם תנאי ההיתר וכמש"ל וכן הכלבו הפסיק באמצע בדין אחר. דבאמת אין בזה שייכות לגוף היתר חרגמ"ה ורק שמסתעף מזה צורך ההשלשה וכאמור: וכיון שזכינו לדין ממילא נשמע דהיכא דאין לו להשליש לא מעות ולא משכונות אין זה מעכב כלל התירו ולא גרע מכל בע"ח שאין לו לשלם ואף בכתובה אף קודם תקנת שמעון בן שטח ודאי אם היה הבעל רוצה היה משעבד נכסיו לה ומכ"ש אם לא היה לו מה ליתן לה בוודאי דהוי סגי במה שמשעבד עצמו לה לכתובתה וה"ה הכא. ומכ"ש כשמחייבין אותו ליתן שט"ח על כתובתה דהוי זה כפרעון וכמש"ל באורך בזה. ואף להסוברים דהוי זה מתנאי היתר חרגמ"ה שלא ישאר עליו חוב כתובה כבר בארנו בס"ד דבכה"ג כשזוקפין עליו במלוה הוי כחיוב חדש והכתובה כבר נפרעה. ולא עדיפא חרגמ"ה משמיטה בכתובות נ"ה וגיטין י"ח דסגי בזקיפה בכתובה וכמש"ל: ח) והמהרי"מ שם כתב ראיה דסגי בשט"ח מהא דגיטין מ' בחצי עבד וחב"ח שכופין רבו להוציאו לחירות וכותב שטר על דמיו הרי דסגי בשטר. ולענ"ד אינה ראיה דאדרבא הא אמרינן שם דף מ' גבי קטן דרק כשהקנה לו אביו העבד כדי שלא יכפוהו אז אמרינן דמוקמינן אפוטרופוס לשחררו כיון שעשה שלא כהוגן. אבל בקטן בעלמא שנזדמן לו ששותפו בעבד שחרר חציו אין כופין אותו להוציא וכמש"ש התוס' והרא"ש וכ"פ להלכה בש"ע י"ד סי' רס"ז סס"ג. וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"ע שהביא דין דמוקמינן אפוטרופוס רק באופן שהקנה לו אביו להבריחו ע"ש. הרי דקטן אין כופין אותו לשחרר עבדו בלא דמים בשביל מצות פו"ר דעבד. וגם בהקנה לו אביו אמרינן שם דמקרקש לו בזוזי כדי שלא יצא העבד של קטן בלא כסף. וע' ברמב"ם שם שכתב זה כשהקטן אינו רוצה לשחררו ע"ש ולא סגי אף בכה"ג בשטר לחוד. וא"כ ה"ה הכא בנשתטית אין כח ביד ב"ד להפקיע זכותה בשביל מצות פו"ר או חשש הרהור של בעלה: ואף שיש לחלק בין קטן לשוטה דהא חזינן דקטנים אין פוסקין עליהם צדקה כדאיתא בב"ב ח' ובנשתטה איתא בכתובות מ"ח שנותנים צדקה מנכסיו לחד מ"ד וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' נחלות ובחו"מ סי' ר"צ סט"ו וע"ש בכ"מ מ"ש בישוב דעת הרמב"ם ובקצה"ח האריך שם בזה. וא"כ גם בנ"ד י"ל דרק בקטן שלא בא עדיין כלל לכלל חיוב מצות אין זה זכות לו כלל אבל נשתטה שכבר בא לכלל מצות וידענו דעתו והנהגתו ליתן צדקה וכהא דהיה זן בניו ובנותיו בכתובות מ"ח ע"ש בתו' שפיר הוי זכות לו לעשות מצוה מנכסיו. ושפיר נימא בחציו עבד וחב"ח של שוטה מעמידים אפוטרופוס ומשחררין אותו וכותב שטר בדמיו. וה"ה בנ"ד סגי בכתיבת שטר על כתובתה כדי שיוכל לעסוק בעלה בפו"ר. וכעין סברא זו איתא בכתובות י"א ע"א דגדול דטעם טעמא דאיסורא הוי חוב לו לשחררו דבהפקירא ניחא ליה אבל קטן דלא טעם טעמא דאיסורא זכות הוא לו ע"ש וה"ה הכא להיפוך עדיף גדול מקטן כנ"ל. ולזה אמרו רק בנשתטה שפוסקין צדקה עליו אבל לא בשוטה מעיקרו אף שהגדיל: ט) אבל באמת נראה דז"א. לא מיבעיא למ"ש הר"ן פ' נערה שנתפתתה בטעם הדבר שפוסקין הצדקה בשנשתטה משום דבצדקה איכא שיעבוד נכסי וכמ"ש המח"א ריש ה' צדקה ובקצה"ח סי' ר"צ באורך בזה א"כ ודאי בעבד וכן בנ"ד לא שייך כלל שעבוד נכסי לזה. אלא אף לשאר פוסקים שהטעם משום דניחא ליה כמש"ל וכמ"ש המח"א שם ושכן עיקר. נראה ג"כ דאין לוותר על זכותה בשבילו דאף שנתפוס דמצוה רבה היא להתירו לישא אשה וכמו בעבד ח"ע וחב"ח מ"מ לא רמיא עלה כל המצוה ויתנדבו כל אנשי העיר לצורך מצוה זו. וגם היא תסבול קצת לפי ערכה ולא להטיל הכל עליה. וגם הא דנשתטה כתבו הפוסקים דאיירי באמיד ליתן הצדקה שפוסקין עליו: