דברי מלכיאל א קנה

שייך זה דהרי מצד האיש אנו מתירים לו. ורק השלשת הכתובה שהוא לטובתה יכולים לומר א"א בתק"ח: ואף דסברא דא"א בתק"ח בזה צ"ע טובא וגם דברי הר"ן הנ"ל נראה ג"כ דלא מסיק כן לדינא דא"כ יכול האיש לישא על אשתו ברשותה דגם הוא יאמר א"א בתק"ח. ודברי הר"ן תמוהים לכאורה מה דמסיק שלזה לא יוכל לישא מדעתה משום שנעשה לתקנת האנשים ג"כ. וצ"ל דהך קטטא הוי דררא דאיסורא ולא שייך שהאיש יאמר א"א בתק"ח וענין זה דורש אריכות ואכ"מ. וכבר כתבו כמה אחרונים דלא מהני רשותה להתיר חרגמ"ה ורק הכנה"ג אהע"ז סי' א' סקי"ז בהגהות ב"י הביא בשם תשובת רש"ך להתיר ואין הספר הזה ת"י אבל כל האחרונים אוסרים וכן הביא שם בסק"כ כמה אחרונים לאיסור. עכ"פ בנ"ד שפיר מצינן למימר עבורה כאלו התקבלתי דלא גרע מנדר ועמש"ל סי' ע"ב בס"ד באורך שכל יסוד החילוקים בחרגמ"ה הוא מדיני נדרים. ואף דקיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סל"ט דנשבע לפרוע לזמן אין יכול המלוה להאריך הזמן ורק הריני כאלו התקבלתי לגמרי. ובנ"ד נשאר עליו חוב. מ"מ הרי כתב הב"י שם סי' רכ"ח תקנה לזה שיאמר הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע שתפרעני סך כזה ביום פלוני ע"ש. והכוונה דהוי כחיוב חדש וענוב"י מ"ק חיו"ד סי' ס"ז בזה וכעין זה איתא בב"מ ע"ז ע"ב שכשזוקף עליו במלוה שוב אין זה דמי המכירה כלל. וכאלו פרע לו דמי המכר וזה חוב חדש. וכן איתא בב"ק ק"ט ע"א לריה"ג דזקיפה במלוה מפיק לה מתורת גזל הגר ע"ש. ואף ר"ע דפליג שם היינו רק בגזל שנשבע עליו שהחמירה תורה עליו עד שיגיע ליד הנגזל משא"כ בשאר דברים מודה ר"ע ג"כ וע' כתובות מ"ב ע"א בענין זה [ונראה דאף לר"ע אם אמר הגר הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתתחייב לפרוע לי סך כזה לזמן פלוני שפיר לא מיקרי תו גזל הגר דהא מחילה מהני בגזל שנשבע עליו וכדתנן בב"ק ק"ג ע"א להדיא] וכ"כ בשטמ"ק בב"ק שם דרק בגזל שנשבע ס"ל לר"ע הכי דלא מהני זקיפה במלוה ודלא מצי מחיל לנפשיה ע"ש וע' ח"מ סי' שס"ז ס"ו ומל"מ פ"ג מה' גזילה ה"ה בזה ואכמ"ל בזה. ויש להאריך בזה ולבאר דברי הרמב"ם פ"ח מה' גזילה ה"ד שכתב דבזקף במלוה הוי שלו. וא"צ ליתן לכהנים רק שמוציאה מתחת ידו. וע"ש במ"מ ובמל"מ אך אכ"מ. וכן מצינו בב"מ קט"ו לענין משכון ובגיטין י"ח גבי כתובה לענין שמיטה דמהני זקיפה. וכן בפ"י דשביעית ע"ש. וכ"נ דעת הפוסקים דשט"ח הוי ככסף בח"מ סי' ק"צ וכפשטות הש"ס קדושין ט"ז דכתב ליה שטר אדמיה היינו כסף ע"ש וע' שו"ת ר"ב אשכנזי סל"ו שכתב להדיא דזקיפת מלוה הו"ל כחוב אחר לגמרי ומייתי ג"כ מהא דגיטין י"ח וע"ש שביאר דאף להרמב"ם דקודם גירושין אין משמט אף בזקף היינו משום דהוי כמלוה לזמן. וכן מפורש באה"ע סי' צ"ו ס"א ברמ"א דזקיפה במלוה משוי כתובה כפרוע: ג) ובגוף הדין דהארכת זמן חולק הרא"ש בתשובה וס"ל דשפיר יכול להאריך כמ"ש הב"י שם ובשם הא"ח. רק להא"ח בטלה השבועה לגמרי ע"ש. ואף בדעת הרשב"א כתבנו בסי' נ"ח בס"ד שכוונתו שאין יכול המלוה להאריך הזמן וישאר חיוב השבועה עליו אבל שפיר פטור משבועתו. וכ"נ לשון הרשב"א בתשובה סי' תשצ"ב שכתב שא"י להאריך הזמן כשיעמוד בחיוב שבועתו. משמע שאם מסכים המלוה שיופטר משבועתו שפיר מצי להאריך הזמן. אכן בסי' תשי"ג כתב הרשב"א שהמנדה א"ע אם לא יפרע ליום פלוני אין מועיל אם יאריך לו המלוה הזמן לפוטרו מנידוי. הרי מפורש שאינו נפטר כלל וכ"כ הב"י סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א שאם נשבע שיתן שטר לחמיו בתוך חודש א"י חמיו להאריך הזמן כיון שעדיין חפץ בגוף השטר. ואף שי"ל דבכל הני איירי הרשב"א שאינו מאריך לו זמן רק באופן שתשאר שבועתו או נידויו עליו וכיון דס"ל להרשב"א שם שאין נשאר שבועתו עליו לזה לא מהני רשות המלוה ע"ז אבל הוא דוחק. ועכ"פ הרי עיקר טעם הרשב"א בזה משום שאינו פוטרו לגמרי וכמש"ש הב"י בשמו גבי הא דשטר שהזכרנו דבשבועה בעינן שיאמר כאלו התקבלתי אבל אי יאמר התקבלתי ויתחייב מחדש ש"ד לכ"ע וכמש"ל בשם הב"י וה"ה בנ"ד: ולזה לענ"ד צ"ע טובא דברי הצ"צ. ולדעתי היה צריך שישליש עכ"פ שט"ח על המותר אף אם נחפוץ להקל באין ידו משגת כל הכתובה: ד) ובגוף הדבר שנראה בצ"צ שם כאלו מסופק אם השלשת הכתובה הוא מתנאי היתר חרגמ"ה ושארי אחרונים תפסו זה לספק בהחלט ובשו"ת מהרי"מ סי' נ' פלפל בזה אי הוי ספיקא לקולא בזה. ולדידי צ"ע טובא דהא בסוף שו"ת מהר"מ מרוטנבורג שהועתק שם כל התקנות רגמ"ה מפורש שם שההיתר הוא בק' רבנים כשיש טעם מבורר וצריך שתהא כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן מעות או משכנות. מבואר שכ"ז מתקנת רגמ"ה. והם הביאו זה בשם הכלבו. ואפשר שלזה נסתפקו בזה לפי שבכלבו שם הזכיר באמצע דין ח' שידוכים ואח"כ הזכיר הא דהשלשת כתובה. ועלה ע"ד שאולי זה הוספה וחומרא מהכלבו אבל במהר"מ שם מבואר שכולם מרועה אחד נאמרו ונתן רגמ"ה רשות להתיר ע"י ק' רבנים באופן זה: ולכאורה י"ל מדנקיט במהר"מ שם לשון צריך דאינו מעכב וכפירש"י בברכות ט"ו דכל צריך אין מעכב וברדב"ז סי' ב' אלפים נ"ז כתב דאיכא צריך דהוי רק למצוה מן המובחר ואיכא דהוי לעיכובא ע"ש ולזה נסתפקו דשמא אין זה לעיכובא בגוף ההיתר. אבל ז"א. דהא הצ"צ ושארי אחרונים הביאו רק מכלבו ובכלבו ליתא כלל תיבת צריך. וגם שלא הזכירו כלל מזה. ועוד דהכא שמפרש אופן ההיתר אין שייך כלל לומר דלא מעכב. ובאמת תיבת וצריך היא שם כמיותרת דאי מעכב הול"ל וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר ושתהא כתובתה צרורה וכו'. ומלשון וצריך משמע שהוא ענין בפ"ע ואין המתירים צריכים להמתין בהסכמתם עד שיניח הכתובה. ויותר נראה הגירסא שבכלבו דליכא תיבת וצריך. ואפשר לומר דלהכי נקט לשון וצריך לפי דלא שייך למינקט שלא יסכימו להתיר בל"ז כל עוד שלא ביאר לנו עיקר הדין שצריך להשליש ומדהשמיט הכלבו תיבת וצריך מבואר מזה דאין נ"מ לדינא מזה. שוב עיינתי בצ"צ סי' ס"ז וראיתי שהביא ממהר"מ וכלבו והעתיק לשונם ובעינן שישליש כתובתה וכו' נראה שלא דקדק כ"כ בלשונו וכוונתו ללשון וצריך שבמהר"מ. ואולי גם בכלבו היתה כן גירסתו אבל בכ"ז קשה לעשות ספק זה מצד לשון וצריך וכמש"ל. והרי הצ"צ ושארי אחרונים לא הזכירו זה. וגם נראה דכיון דהתקנה ברורה ורק שיש ספק באופן ההיתר אם מותר להתיר בלא כתובה י"ל שאין להתיר לכתחילה: ה) וראיתי מי שנשתמש בספק זה למעשה והכריע שמותר לעשות לכתחילה בלא השלשה מעירובין ס"ה ע"ב שנסתפקו אם לשכור מהמשכיר. ואמר ר"ל נשכור ולכשנגיע לרבותינו שבדרום נשאל להם. הרי שסמך על הספק אף דהוי חסרון ידיעה. ולדעתי פשוט שם דר"ל ס"ל ששוכרין ורק מפני שלהם היה ספק אמר להם שישאלו אח"כ ובשל סופרים ובפרט בעירוב הלך אחר המיקל. וכן מצינו שהקילו בעירובי חצירות לערב לכתחילה בין השמשות אף שהוא ספק. וכתבו הפוסקים משום דע"ח קיל טפי וע"ל סי' כ"ג אות י"ב וס"ס ז' מ"ש בזה. וכן בעובדא שאח"ז ארחב"א לסמוך על דברי זקן ולא מצד ספק לקולא ע"ש. ובירושלמי פ' הדר איתא באמת שלא עשו עד ששאלו. ולולא פירש"י שם הייתי מפרש דהא איירי שלא היה השוכר כדאיתא שם וידעו ג"כ שלא יבוא בשבת רק נסתפקו אם צריך לשכור מהמשכיר ואם הוא אוסר עליהם כיון שיכול לסלק השוכר או הוי כאכסנאי ולזה אמר ר"ל שישכרו לחומרא. ועוד נראה דשם הוי ספק ספיקא דהא עיקר חשש שלהם שם היה לפירש"י שמא יבוא השוכר בשבת. והיינו דכיון שלא הלך על כל השבת חוששים תיכף. דאף לר' יהודה בדף פ"ו שם בעי שהלך לשבות כל השבת בעיר אחרת ע"ש. אבל אם היו יודעים בבירור שלא יבוא בשבת היה מותר וא"כ הו"ל ס"ס שמא לא יבוא ואף אם יבוא שמא מותר לשכור. ואף דבספק שמא יבוא החמירו משום דעכו"ם רגיל לבוא מ"מ מצטרף לזה ספק זה דניזיל לקולא בדברי