דברי מלכיאל א קנד

בחזקת רואות כי הם מד' נשים שדיין שעתן וע' שו"ת רעק"א שנדחק בזה בסי' ע"א. אבל לפמ"ש א"ש דלאו דווקא פירש"י ג' נשים רק כעין ג' נשים וכגון שמסתכנת בלידה ועיבור ומותרת לשמש במוך לכ"ע כמש"ל. וראיתי בפ"ת אהע"ז סי' כ"ג שהביא בשם חמדת שלמה סי' מ"ו שהתיר ג"כ ליתן מוך מקודם תשמיש ואין הס' פה לראות טעמו בזה. אבל כבר בררנו בס"ד יסוד הענין. ועוד יש לדון מהא דיבמות ע"ו ע"א שהתירו להוציא זרע לבדקו. ומהתוס' ביבמות ל"ד ע"ב ד"ה ולא ע"ש בסה"ד. ויש לדון ג"כ לענין מה שדורשים הרופאים מחשוכי בנים להראות להם זרעם כדי להבחין סיבת מניעת ההולדה. אבל אחרי שהש"ס בנדה י"ג והזוהר במקומות הרבה מפליגים בעונש עון זה ר"ל והוקש לשפ"ד. חלילה לחפש קולות בענין זה. וגם כפי הנודע לי אותם שלא נמלכו בחכם והראו זרעם להרופאים לא מצאו תועלת ולא אתמחי הרופאים לדבר זה. ומיבמות ע"ו יש לדחות. דשם קרוב יותר שהוא כרות שפכה ואינו בר הולדה כלל ואכמ"ל בזה. וכתבתי זה לפי שיש שאינם יודעים חומר האיסור בזה: ועכ"פ בנ"ד נלע"ד שיש להקל ליתן מוך קודם תשמיש ורק שיהא ברשות בעלה וכמו"ש בשו"ת רעק"א הנ"ל ג"כ. וגם יש לאיים עליה שתשאל בבירור דעת הרופאים בזה ויותר טוב שתשאל פי רופא ישראל שיודע חומר האיסור. וגם תשאל לרופא שאם אפשר לה שתשתה כוס של עיקרין יותר טוב וכמ"ש הח"ס חאה"ע ח"א סי' כ' שמותר לה לשתות בכה"ג. וכ"כ הדרישה באה"ע סי' ה' שפסקו כן הלכה למעשה באשה שהיתה מקשה לילד. וזה יותר טוב כי עושה רק פעם אחת. משא"כ המוך צריכה לעשות איסור השחתת זרע בכל פעם. וגם כי איסור השחתת זרע חמור מאוד בש"ס וזוהר ויותר טוב לשתות כוס של עיקרין אם אפשר כנ"ל. וכן ראיתי בשו"ת בנין ציון סי' קל"ז שכתב ג"כ שיותר טוב לשתות כוס עיקרין רק מצאתי שכתב שם ג"כ כהרעק"א והח"ס לאסור ליתן מוך קודם תשמיש. ולענד"נ כמ"ש בס"ד. וקצת דברים מצאתי בס' הנ"ל ממה שכתבנו למעלה בס"ד ע"ש. וראיתי שם אחד מטעמים שלו להחמיר בזה שאין להאמין לרופאים ע"ז בדבר איסור. ותמהני דבסכנה מפורש בש"ס ופוסקים שרופא נאמן: ונראה ראיה דאיירי במוך קודם תשמיש בהך דג' נשים לשיטת רש"י. דאחר תשמיש מה חשש יש בזה כיון דעכ"פ לא מיעברי וולד קיימא קטנה ומעוברת וא"כ לא מיקרי זה כלל השחתת זרע בכה"ג במוך אחר תשמיש ולמה אסורות לחכמים. ועכצ"ל דאיירי בשעת תשמיש והאיסור הוא דהוי כמשחית בידים. אך לפ"ז תקשי מפירש"י בנדה מה שפירש בפחות מכאן שא"צ לשמש. משמע שמותרת ולא הוי כמשחית בידים. ויש לחלק דכיון שאינה בת עיבור כלל אין חילוק בין עם מוך או בלא מוך אבל כשהיא בת עיבור ורק שלא יהא מזה וולד קיימא אז יש חילוק ודוחק. אבל פשטות פירש"י ביבמות וכתובות הוא דאיירי בשעת תשמיש וכמו שהבינו התו' שם בכתובות וכ"נ בשטמ"ק שם שכולם ס"ל כפירש"י בזה רק מפרשים דלר"מ חייבות לשמש במוך וכ"כ הרא"ש וריטב"א בהדיא. ומ"ש הרמב"ן שהבעל אינו משחית הזרע. כוונתו כמ"ש היש"ש דהוא משמש כדרכו ומה לו אם מונח מוך במקור: סימן עא בהיות פ"ק איש אחד אשר קיבץ חתומים להתיר לו לישא אשה כי אשתו נשתטית ר"ל. והאיש הלז היה עני ודל ולא יכול להשליש כתובתה. והנה אף כי לא חתמתי על היתר שלו מכמה טעמים. בכ"ז ארשום את העולה על רעיוני בענין זה לפום ריהטא בע"ה כי מטרדותי א"א להאריך. וכ"ז באופן אם ישיג רשיון מהממשלה יר"ה כי בלעדי זה אסור לישא אחרת: א) והנה ראש המדברים בזה הוא הצ"צ סי' ס"ז שדן במי שאין ידו משגת דסגי שימכרו קרוביה או ב"ד כתובתה בטובת הנאה לבעלה והטוה"נ ישליש ת"י בטוח. ואחריו כל אדם ימשוך בכמה תשובות אחרונים החזיקו בסברתו. והנה טרם נבוא לעיין בראיות הצ"צ שם תמה אני בדרך כלל על הצ"צ והנמשכים אחריו כיון שהצ"צ מודה שאם ידו משגת מחויב להשליש כל הכתובה שלה וכמפורש בצ"צ שם מפני דאפשר שרק ע"מ כן נתן רשות רגמ"ה להתיר בק' רבנים א"כ מה טובה הוא לה מה שימכרו בטוה"נ הלא יותר טוב לה שכמה שיוכל יתן כעת והמותר ישאר עליו חוב כי במכירה בטוה"נ ג"כ לא יתן יותר מיכולתו וגם לא ישאר עליו חוב כלל. וכל הטעמים שכתב שם הצ"צ מצד שיש כח ביד ב"ד לוותר לטובת חש"ו וכן מצד שעי"ז תהא בטוחה שלא יטעון הבעל קים לי שפטור מרפואתה ע"ש. כל זה לא שייך אם נאמר ג"כ שכמה שיש לו ישליש והמותר ישאר חוב עליו ואיזה טובה אנו עושים עמה במה שמוותרים לו על המותר. ורק מש"ש הצ"צ שיורשיה יירשו טוה"נ שלה ונ"מ בזה לענין ירושה. אבל בשביל זה ודאי לא שייך שנוותר נכסי חש"ו בשביל טובת יורשיו ורק בשביל טובתו התירו וכבר אמרו חז"ל בפ' חלק בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער: ועו"ק דלשיטת הצ"צ שמכירת הכתובה לבעלה הוא לטובתה ועושים זה ב"ד ע"י אפוטרופוס ע"ש א"כ צריך זה לב"ד לעשות לכל נשתטית גם כשאין הבעל מבקש היתר ק' רבנים. וע"כ צ"ל שבאופן כזה יותר טוב לה שלא נמכור כתובתה כיון שהיא מוטלת על בעלה ככל הנשים ומספיק לה צרכיה ואין לך אפוטרופוס טוב מזה. א"כ גם בנ"ד כיון דלדעת הצ"צ משמע שכ"ז שלא נמכור כתובתה וישאר עליו חוב לא נוכל להתיר לו לישא אשה דדילמא כך היתה התקנה שלא יתירו לו כ"ז שיש עליו חוב הכתובה כמש"ש הצ"צ. א"כ כשלא נמכור כתובתה לא נתיר לו לישא אחרת ותשאר היא תחתיו כבראשונה וזה יותר טוב לה וכמו שהוכחנו וא"כ הוי מכירת הכתובה לטובתו ולא לטובתה. וזה בודאי אין ביד ב"ד. ומצינו בב"ק ל"ט גבי שור יתומים שנגח שמעמידים אפוטרופוס להם לשלם כשיזיק. עוד כתבו התוס' שם ד"ה דאי שתקנו חז"ל זה לתקנת העולם שישמרו השור שלא יגח יותר. וא"כ רק בזה תקנו אבל במילתא אחריתי אין לנו להעמיד אפוטרופוס או לעשות דבר בנכסי חש"ו בשביל טובת אחרים ואין לנו לדמות ולתקן תקנות מדעתינו. ובפרט לפמ"ש דעדיף לה טפי כשלא ימכרו. ואף דמצינו בגיטין מ' ע"ב במי שהקנה חצי שיש לו בעבדו לבנו קטן שמעמידים אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא. אף שאין זה טובה לקטן כלל דהא בעלמא קיי"ל שאין אפוטרופוס יכול להוציא עבדים לחירות. כבר כתבו התוס' שם הטעם משום הפקר ב"ד בשביל שאביו עשה שלא כהוגן. ור"ת כתב שם משום דהוי מכירה וזה מותר לאפוטרופוס. ונראה הטעם משום דסוף סוף יכפוהו כשיגדל שישחררו א"כ הוי טובה לו כשימכרנו האפוטרופוס עתה. וגם די"ל דהוי כאפוטרופסים שתורמין ומעשרין שאין מאכילין דבר האסור להם וה"נ כיון דמדינא צריך לשחררו תקנו שגם האפוטרופוס ישחררו כדין. וכ"ז ג"כ רק כשעשה אביו שלא כהוגן וכדקיי"ל ביו"ד סימן רס"ז וכמו"ש התוס' להדיא בגיטין מ"ב ע"א ד"ה נגחו וברא"ש שם. משא"כ בנ"ד איך נעשה לה דבר שאין שום טובה לה וגם אין עליה שום חיוב בזה: ב) ובגוף הדבר אין זה סברא לומר דתקנת רגמ"ה הוי שלא יתירו לו עד שיופטר מחוב הכתובה ולזה נמכרנה בטוה"נ ונפטור אותו. דהא זה שהצריכו להשליש הכתובה הוא לטובתה ובכה"ג דעדיף לה שישאר המותר חוב עליו כמש"ל ודאי דבכה"ג לא תיקן רגמ"ה. וגם דהא יוכלו לטעון עבורה אי אפשי בתקנת חכמים או שמקבלת שט"ח שלו בתורת פרעון דלא גרע מהריני כאלו התקבלתי דסגי גבי נדרים כדאיתא בנדרים כ"ג. וכן כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ח בחרגמ"ה שלא לישא שתי נשים שיכולה האשה לומר א"א בתקנת חכמים ומייתי ג"כ הא דנדרים כלום אמרת מפני כבודי זהו כבודי רק שסיים דשמא נעשתה התקנה גם בשביל האנשים שלא יכניסו מריבה בתוך ביתם. וכ"כ בהג"מ כתובות סי' ק"ז הטעם משום קטטה. ובנ"ד לא