דברי מלכיאל א קנג

ונראה לע"ד דאף לשיטת רש"י מוכח דשרי לכ"ע במקום חשש סכנה. דבאמת קשה טובא לר"מ שמתיר לשמש במוך משום חשש סכנה למה התיר להם האיסור. לא תשמש ולא תסתכן. ואם נפרש שנותנת מוך אחר תשמיש י"ל דדמי למפליג בספינה קודם שבת או הולך במדבר בשיירא שכתבו הפוסקים שמותר אף שיודע שיצטרך אח"כ לחלל שבת מפני חשש סכנה מ"מ מותר להביא עצמו לידי כך ע' בעה"מ פ"ק דשבת וריב"ש סי' י"ז י"ח בזה. וה"נ שרי לשמש עמה אף שתצטרך אח"כ ליתן מוך מפני חשש סכנה. אבל לפירש"י שפי' שנותנת קודם תשמיש קשה. ולז"נ דבאמת משום מצות עונה שרי אף בביאה שאינה ראויה לעיבור וכמו בקטנה ואיילונית וכמו"ש החמ"ח סי' כ"ג סק"ד לחלק בין כבר נשא הקטנה ובין לישא לכתחילה ע"ש. וכ"כ הרא"ה בשטמ"ק בכתובות ל"ט שמשום מצות עונה אין איסור על הבעל משום השחתת זרע כשנותנת מוך והיינו כמ"ש דדמי לקטנה. ולזה הכא לר"מ דס"ל שאסור לג' נשים לשמש בלא מוך משום חשש סכנה ממילא מותרות לשמש במוך משום מצות עונה כיון דלא סגי בלא"ה. ומיושב ג"כ מה שהותר למינקת ג"כ אף שהסכנה רחוקה מאוד ואף אם תצטרך לגמול בנה אינו ודאי שימות. אבל לפמ"ש א"ש שכיון שאסרו לה לשמש בלא מוך ממילא מותרת לשמש במוך: וחכמים ס"ל משמשת כדרכה ומן השמים ירחמו שנ' שומר פתאים ד'. ולכאורה תמוה האיך התירו ליכנס בחשש סכנתא וסכנתא חמירא מאיסורא. אבל באמת כ"מ שהזכירו הך דשומר פתאים הכוונה שבדרך הטבע רחוק מאוד שיבוא לידי סכנה עי"ז ואין שייך להתיר איסור בשביל זה כלל. וכמו לעבור בספינה בים ודאי יש חשש סכנה יותר מביבשה כידוע ומ"מ מותר לעבור ארחות ימים ואין זה בכלל מסכן עצמו כי בדרך הטבע הוא רחוק מאוד שתטבע הספינה. ובמקרה רחוק יוכל אדם להסתכן אף בלעדי זאת. וכמה שלוחים למקום ביבשה ובים ולזה ס"ל לחכמים שאסור לשמש במוך. וכעין זה איתא ביבמות ע"ב שמוהלין ביומא דעיבא משום שומר פתאים ד' וממילא האידנא ודאי אסור לימנע למול ביומא דעיבא וגם בשבת מלין אף ביומא דעיבא. ואף שהנ"י בשם הריטב"א כתב ביבמות פ' הערל שמותר לימנע בשביל זה כבר חלק עליו המהרש"ל שם ביש"ש ע"ש והיינו כמ"ש כי האידנא דדשו בה רבים ונתברר כי רחוק מאוד עפ"י דרך הטבע שיזיק זה למילה ואין לחוש לחששא רחוקה כיון שאינו מיעוט המצוי. וקרוב לומר דר"מ לטעמיה שחושש למיעוטא לזה החמיר הכא בג' נשים לחוש לסכנה אף שהוא מיעוט שאינו מצוי כ"כ. ולחכמים אסור ליתן מוך דלא חיישינן לסיבה רחוקה אף בסכנתא: ובזה מבואר דביבמות ל"ד ע"ב איתא רא"א כל כד"ח דש בפנים וזורה מבחוץ וחכ"א זה מעשה ער ואונן. ואיתא בתוספתא פ"ב דנדה בתר פלוגתא דר"מ ורבנן להגהת הגר"א שם. וקשה ל"ל אמרו ג"כ התם טעמא דשומר פתאים. או גם הכא לימרו דאסור להשחית זרע במוך. אבל לפמ"ש א"ש דדש בפנים וזורה בחוץ הוא איסור חמור ואף בסכנה גמורה ס"ל לחכמים שאסור דלא ישמשו ולא תתעבר. ולזה השיבו חכמים לר"א שהוא מעשה ער ואונן. אבל במשמשת במוך דהוי דרך תשמיש והיכא דא"א באופן אחר שרי משום מצות עונה כמו בקטנה ואיילונית שפיר הוצרכו חכמים לטעם דשומר פתאים שאין כאן חשש סכנה כלל ולזה אסור ליתן מוך. אבל במקום דאיכא חשש סכנה ידועה כמו בנ"ד שפיר מודו דשרי משום מצות עונה וכנ"ל: ולפ"ז מוכח מדברי הראשונים שבשטמ"ק כתובות ל"ט שכתבו דגם הכא בג' נשים אם חוששת מותר לשמש במוך ולא לסמוך על שומר פתאים דס"ל כהנ"י בשם ריטב"א הנ"ל גבי מילה שמותר לימנע מלמול ביומא דעיבא ודלא כיש"ש הנ"ל שחולק עליו. וצ"ע שלא הביאוהו הפוסקים להלכה גבי מילה. ואפשר לומר דגבי מילה כ"ע מודו כמ"ש הרש"ל דכיון שעתה הכל רואים שאין סכנה ביומא דעיבא אסור לימנע למול. והכא שאני. דמשמע בשטמ"ק שם דס"ל דכיון דלא מיעברא אין כאן השחתת זרע כלל ע"ש. ובדברי הריטב"א שם שמפורש שאף שאסור לשמש במוך שרי בג' נשים אם אינה רוצה לסמוך על הא דשומר פתאים. הריטב"א אזיל לטעמיה שכתב הנ"י בשמו שמותר שלא למול ביומא דעיבא וכמש"ל. וע' תה"ד סי' רי"א שנסתפק בדבר שסומכין על שומר פתאים אם מותר לת"ח לסמוך ע"ז ויש לחלק ע"ש: עכ"פ נתבאר שלשיטת רש"י מוכח דבמקום שיש חשש סכנה קרובה ע"י עיבור ולידה מודים גם חכמים דשרי לשמש במוך וגם חייבת בכך שלא תבוא לידד סכנה. ולשטת רמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א ותלמיד הרשב"א והנ"י ומרדכי בשם ריב"ן והרא"ש שמפרשים דלר"מ חייבות ולחכמים הרשות בידן אם משום שאין כאן איסור השחתת זרע דבלא"ה לא מיעברא אי משום חשש סכנה. א"כ ה"נ מותרת אי משום חשש סכנה וממילא מותר לשמש במוך משום מצות עונה כמש"ל או דבלא"ה אינו ראוי להזריע כיון שהרופאים אומרים שאם תתעבר תסתכן. וא"כ גם הולד בסכנה. ולפלא שהיש"ש כתב שהנ"י כתב כר"ת ולא נזכר זה בנ"י. וגם במרדכי בשם ריב"ן אין ראיה דמפרש כר"ת דקאי על אחר תשמיש ע"ש. וכ"נ בתשובת הרא"ש כלל ל"ג סי' ג' הובא בב"י אהע"ז סי' כ"ג שמותר לשמש במוך אף בכל הנשים מידי דהוי אקטנה ואיילונית. והיינו כפירושו בנדרים ל"ה ע"ב דלר"מ חייבות ולחכמים הרשות בידן ועשטמ"ק כתובות בשם הרא"ש: והרמב"ם לא הביא כלל דין זה וכן בטוש"ע ורק הרי"ף והרא"ש הביאו זה פ"ק דיבמות וג"ז י"ל שהביאו דרך אגב לבאר ענין קטנה מתי יכולה להתעבר וגם לפרושי מתניתין דחמותו ממאנת ע"ש. ונראה דעת הרמב"ם דכיון דהלכה כחכמים הרי הם ככל הנשים ואין שום חילוק ביניהם ולזה לא הזכיר זה כלל. ונראה דס"ל שאסור ליתן מוך דהא עיקר טעם המתירים הוא משום דלא גרע מקטנה והרמב"ם ס"ל בפכ"א מהא"ב שאסור לישא קטנה והיינו משום הוז"ל דאיירי בה ע"ש בהי"ח. ובמל"מ שם בהכ"ו תמה על שלא הזכיר הרמב"ם קטנה ולפלא שלא הביא הך דהי"ח. ומוכח מזה דס"ל דהיכא דאמרו חז"ל הא דשומר פתאים אין רשאים לחוש כלל לסכנה וכדעת מהרש"ל שהזכרנו. ולפמ"ש החמ"ח סי' כ"ג סק"ד לחלק בין לכתחילה לדיעבד אם כבר נשא קטנה שמותר לשמש עמה. א"כ ה"נ י"ל דהיכא שיש סכנה ידועה בעיבורה שפיר שרי לתת מוך משום מצות עונה וכהא דר"מ וכמש"ל להוכיח כן וס"ל להרמב"ם כפירש"י. ולא הזכיר הרמב"ם איסור מוך לפי שאינו מפורש בש"ס האיסור. דמשמשת כדרכה י"ל שרשות בידה לשמש בלא מוך: עכ"פ לדינא בנ"ד דאיכא חשש סכנה קרובה מותר בין לדעת רש"י ור"י בין לדעת שאר ראשונים שהזכרנו ורק לר"ת לא מצינו היתר ליתן קודם תשמיש אבל לכל הפוסקים מותר כנ"ל. ואף דבעלמא פלפלו הפוסקים אי סמכינן על עדות הרופאים. היינו לענין איסור נדה וכדומה אבל לענין סכנה קיי"ל בפ' בתרא דיומא ובכל הפוסקים שסומכים על רופא נכרי אף לחלל שבת. ובפרט בנ"ד שכבר ראתה שקשתה ונסתכנה בלידתה כמה פעמים. ועכ"פ הסכנה קרובה יותר מהני ג' נשים שרחוק שתתעבר ובמינקת אף אם תתעבר החשש רחוק שתגמול בנה וימות עי"ז משא"כ הכא: וליתן מוך אחר תשמיש כבר כתב הרעק"א סי' ע"ב שאין תועלת ודאי שלא תתעבר וחייבת לעשות באופן שבודאי לא תסתכן. והרי ר"א ס"ל ביבמות ל"ד ע"ב להתיר לזרות בחוץ והיינו משום דבמוך אף בשעת תשמיש יש חשש שתתעבר והיינו כדאמרינן בנדה ג' ע"א דמכויץ כויץ ורק חכמים פליגי דהוי מעשה ער ואונן. אבל במוך ודאי צריכה ליתן קודם תשמיש. ובפרט לפמ"ש הריטב"א בכתובות ל"ט שי"ל דקודם תשמיש קיל טפי שאינה משחתת הזרע בידים. ותעשה המוך דחוק כדאיתא בנדה ג': ועפ"ז מבואר סוגיא דנדה ג' משמשת במוך ופירש"י דקאי על ג' נשים. וקשה דהיינו רק לר"מ. ועו"ק דשם אינם