דברי מלכיאל א קנב

והא דאם קילוסם שוה מוציאים ב' מתים במטה אחת. הרמב"ן בתה"א הביאה אבל ברמב"ם וש"ע סי' שנ"ד לא נזכר זה וגם בטור נראה שהוגה זה אח"כ ע"ש. ונראה שלא היתה גירסתם כן בשמחות וכ"כ בפרישה שם דאדרבא אין מוציאין בב"א אף שקילוסם שוה. ונראה דהרמב"ן ס"ל דכיון שנזדמנו יחד לא הוי כעושה חבילות וכמש"ל. וגם כי עיקר המצוה היא הקבורה וההוצאה היא רק הכנה לזה וההכנה שרי לעשות לשני מצות כאחד. ושאר פוסקים ס"ל דמ"מ מיחזי כמשוי עליו ולא שייך בזה נזדמנו כיון שאינה מצוה נמשכת ותלויה בזמן רק שצריך לקברו ואפשר לאחר אחד קצת. וזה מיקרי לכבודו שלא יהא נראה כמשא. ומיושב מה שלא נתבאר דין אחד להספיד ב' מתים כיון דז"י להספד הו"ל כאבילות וכמש"ל ומותר להספיד שניהם יחד: אבל כ"ז לא שייך בהספד צדיקים שאין נוהגים להספידם הרבה רק בעת השמועה מספידים פעם אחד. וא"כ עדיין קשה איך מספידין שנים ביחד ובפרט אם אין קילוסן שוה. ומצינו ביערת הדבש ובכמה חיבורי גאונים שהספידו שנים ושלשה ביחד: ונראה דבאמת מש"ל בישוב דברי הרמב"ם בהא דמייתי טעם דאין מערבין שב"ש וקרא דבחגך דחוק קצת. והנראה לומר דבאמת היה מקום לומר דדווקא בב' שמחות שוות אמרינן אין מערבין שמחה בשמחה כיון דבלא"ה ישמח שפיר. אבל ברגל שהיא שמחה רגילה ואין דרך לשמוח כ"כ. נימא דאדרבא מצוה לישא ברגל כדי להגדיל שמחת הרגל. וכדאר"ז בסוכה כ"ה כ"ש דחדינא טפי ולזה צריך קרא דבחגך ולא באשתך. אבל באמת גם הרמב"ם ס"ל סברא דא"מ שב"ש. כדילפינן בירושלמי ממלא שבוע זאת ומקרא דשלמה. רק דבחגך גלי לן דגם ברגל שייך זה. וגם נלמד מבחגך דרק יומא קמא אסור שאז יש חשש שיניח שמחת הרגל לגמרי וכמש"ל. אבל ערב הרגל שפיר שרי. ואולי עוד עדיף טפי שמגדיל עי"ז שמחת הרגל וכנ"ל. ומיושב הכל בס"ד ועפ"ז מיושב שפיר הערתינו דהספד לא דמי לשאר מצות. דשאר מצות כשעושה שניהם יחד הוי כמשוי אבל בהספד אין נראה כמשוי. דאדרבא מעורר יותר לב השומעים שכיון שנפטרו שני צדיקים ומציע שבחם וגדלם הכאב גדול מאוד ומתעוררים יותר אל הבכי ואל הרהור תשובה שזה תכלית ההספד ואגרא דהספדא דלויי. וכל עוד שמוצא ענין להגדיל ההספד ביתרון הכשר נעשית מצות ההספד בעילוי ויתרון ולא מחזי כמשוי כלל. ואף שאין קילוסן שוה הנה חילוק זה נזכר רק בפני המת וקרוביו דהוי כבזיון שיקלס את זה יותר מזה. אבל בהספד שלא בפני המת ובפרט בצדיקים לא שייך זה כיון שהם בעולם האמת יודעים האמת ואין בזה חשש בזיון ובפרט שעושה זה לכבודם להגדיל המספד. ה' יגדיל שמחתינו ובלע המות לנצח בבי"א: חלק אבן העזר סימן ע ע"ד אשר עוררני כג"א באשה שמסתכנת בלידתה ואמרו הרופאים שסכנה רבה היא לה אם תתעבר ולזה רוצית לשמש במוך. ושפיר חזי כג"א בשו"ת רעק"א סי' ע"א שלא התיר רק לתת אחר תשמיש ורק מעט. וכ"ג רוצה להקל עפ"י דברי היש"ש פ"ק דיבמות שמתיר שם אף בשעת תשמיש לכל הנשים. ואבאר דין זה מה שנלע"ד בזה: והנה ע"ד מהרש"ל לכאורה קשה לסמוך כי ראייתו שם מתוס' כתובות ל"ט בשם ר"י שמפרש בדעת רש"י דקאי על קודם תשמיש תמוה דהא כתב שם הר"י דהוי כמטיל על עצים ואבנים. ומה שצירף לזה מהרש"ל שיטת ר"ת שפי' שחייבות לשמש ושאר נשים מותרות. ג"כ צ"ע דהיכן מצינו שנתפוס תרתי קולי כיון שבין לרש"י ובין לר"ת אסור לשמש במוך שקודם תשמיש. ומ"ש מפי' הרא"ש נדרים ל"ה ע"ב שכתב שצריכות ליתן מוך לקלוט הזרע שלא תתעבר משמע דמפרש קודם תשמיש ורק ג' נשים צריכות אבל כל הנשים מותרות. לענ"ד לא מוכח מידי דלקלוט הזרע יש לפרש גם על אחר תשמיש וכעין זה פירש"י בכתובות ל"ז ע"א שנותנת מוך אחר תשמיש לשאוב הזרע ע"ש. וגם מדמפרשינן צריכות אין ראיה שכל הנשים מותרות. די"ל דג' נשים חייבות ושאר נשים אסורות וכעין זה הביא הרעק"א שם בשם חי' ריטב"א יבמות. וגם לרש"י נראה דאף שפי' מותרות מ"מ מודה שחייבות לר"מ דבודאי צריכה לשמש במוך להשמר מן הסכנה ושאר נשים אסורות. וכ"נ להדיא בפירש"י נדה מ"ה ע"א ע"ש. עכ"פ אין די בדברי מהרש"ל להקל נגד שיטת רש"י ור"ת ובפרט לפמ"ש היש"ש שם שהמרדכי בשם ריב"ן והנ"י כתבו כר"ת דקאי על אחר תשמיש וקודם תשמיש אסור. ולפ"ז יש לאסור בנ"ד לפני תשמיש כמ"ש הרעק"א כנ"ל. וכן החמיר בח"ס חיו"ד סי' קע"ב יעו"ש ובב"א בבית הנשים סי' ל"ז ולא התירו רק אחר תשמיש. אף שלאחר תשמיש ספק אם יועיל כמו"ש הרעק"א סי' ע"ב: אבל באמת נראה דעת רוב הראשונים להקל דהא בשטמ"ק כתובות ל"ט הביא בשם הרמב"ן ורא"ה ותלמיד רשב"א וריטב"א להקשות על פירש"י למה אסור לחכמים כיון דלא מיעברא וגם דיש להתיר משום סכנה. ולזה פירשו דלר"מ חייבות ולחכמים מותרות לעשות כרצונן ופי' הרא"ה שאין איסור לבעליהן שהם אין משחיתין וגם משום מצות עונה מותר. וכ"כ הרשב"א בחי' שם ופ"ק דיבמות והנ"י שם להקשות על פירש"י ופירשו דחייבות לשמש במוך. ומשמע מכל הני ראשונים דמפרשים כפירש"י דאיירי שהמוך מונח בשעת תשמיש ומ"מ ס"ל שמותר אף לחכמים מדלא פירשו להדיא דאיירי אחר תשמיש וכמו"ש ר"ת בתו' שם וכ"כ הריטב"א שם הובא בשטמ"ק דקודם תשמיש קיל טפי מפני שאינה עושה מעשה בידים להשחית הזרע. ע"ש שכ"כ בשם רבו הרמב"ן ומבואר דקאי שם על קודם תשמיש כרש"י ומ"מ מותרות לחכמים ונראה דבעלמא מודו כ"ע שאסור לשמש במוך קודם תשמיש ורק בג' נשים שיש חשש סכנה ס"ל לחכמים שמותרות לשמש במוך אם אינן רוצות לסמוך על הא דשומר פתאים וכ"מ בלשון הרא"ה והריטב"א שם בשטמ"ק ע"ש. וא"כ ממילא בנ"ד שהסכנה קרובה ודאי דמותרת לשמש במוך: והרעק"א בתשובה סי' ע"א כתב להוכיח מדברי כל הראשונים הנ"ל שהקשו על פירש"י מפחות מכאן למה אסור במוך הא בלא"ה לא מעברא ופירשו דמשמשות היינו חייבות והקשה הרעק"א דלהיפוך הו"ל להקשות למה מותר לבעול קטנה וכקושיית התו' בכתובות ל"ט. ותירץ דס"ל שהאיסור על האשה משום השחתת זרע ואף קודם תשמיש ולזה הקשו שפיר דבקטנה שאין ראויה להתעבר תשתרי במוך לכ"ע. והוכיח מזה דס"ל להנהו פוסקים שאסור במוך אף אחר תשמיש דהוי השחתת זרע. ותמהני דהא מפורש בדבריהם בשטמ"ק דאף לחכמים אין איסור ומותרת לשמש במוך אם חוששת לסכנה. וא"כ כ"ש בנ"ד שהסכנה יותר קרובה שמותרת. וכן בח"ס חיו"ד סי' קע"ב החליט שאסור משום דהלכה כחכמים נגד ר"מ. והוא נפלא כנ"ל דבחשש סכנה מודו חכמים דשרי. וגם עיקר דקדוק הרעק"א יש לדחות כמובן דהיינו קושית הנ"י וש"מ: