דברי מלכיאל א קנא

כמפורש במשנה דף כ' ע"א וז"ב. וגם ביתר דבריו שם יש לדבר ואקצר] והמל"מ כתב בפ"ג מה"ע דרציעת ב' עבדים אסור בב"ד אחד אף שאינם של אדון אחד. ותמיהני דהא הרציעה הוא בבית האדון ולא בב"ד כלל והאדון רוצע בעצמו בביתו וכמ"ש הרמב"ם שם. ואי משום ב"ד אחד וכי מה יעשו ב"ד כשבאים אליהם כמה בעלי דינים בב"א וכי לא יענו אותם. ויש בזה דין סדר קדימת בע"ד כמבואר ברמב"ם פכ"א מה"ס ובח"מ סי' ט"ו. ועיקר האיסור הוא הרציעה לשני עבדים בב"א והיינו אדון אחד. ומ"ש רש"י בסוטה בב"ד אחד צ"ע טובא דמה נ"מ אם היו בב"ד אחד או לא. וקרוב לומר שצ"ל ברש"י ובע"ע ובעבד בב"ד אחד ואדון אחד. וב"ד אחד קאי על ע"ע דלא נימא דדווקא כשעורף אחד שניהם בבת אחת אף שהם משני עיירות משני ב"ד רק שהביאו אותם אל נחל אחד. לזה פירש"י שאף אם שנים עורפים אותם אם הוא בב"ד אחד הוי ג"כ חבילות לפי שב"ד הם המביאים אותה ועומדים עליה בעת עריפתה ומבקשים כפרה ולזה צריך להביא כל אחת לבדה: ועפ"ז נראה ליישב דברי הרמב"ם בהא דא"מ שמחה בשמחה. דהנה נראה פשוט דהא דאע"מ חבילות הוא דווקא כשרואים שעושה שני מצות יחד במכוון לפטור א"ע בטורח אחד. אבל אם עושה מצוה אחרת וממנה נמשך עוד מצוה דומה לה ודאי לא חיישינן כיון שאח"כ יהא מוכרח לזה. וכעין דקיי"ל שמותר להפליג בספינה אף שיודע שבשבת יצטרך לחלל מפני פקונ"פ וכמבואר בש"ע סי' רמ"ח. והנה בנישואים עיקר המצוה היא משום פו"ר או שלא לישב פנוי להנצל מהרהור ואין זה שייכות לשמחת י"ט כלל. רק שממילא נמשך מזה שצריך לשמוח עם אשתו. ולזה אין שייך לאסור זה משום אע"מ חבילות כיון שהשמחה באה מאליה. ולהכי צריך קרא דבחגך ולא באשתך דהכא אף בכה"ג אסור. ומאן דדריש טד"ק פירש הטעם במ"ק מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. והנ"מ בזה שמותר לישא ערב הרגל משום שעיקר השמחה רק חד יומא כדאיתא במ"ק שם [והרמב"ם לא כתב זה מפורש לפי שנכלל בדבריו בפ"י מה"א הי"ד שכתב שם דרק בע"ש וחה"מ אסור ושאר הימים מותר וכ"מ ממ"ש בפ"ז מהי"ט הט"ז דאסור לעשות סעודת נישואין בי"ט וע"כ היינו כשנשא בערב הרגל וכ"כ שם המ"מ וע"ש בלח"מ]. דאי לאו האי טעמא הוי אסור. דהא מ"מ הוא שמח בחגו ואשתו ביחד. אבל לפי טעם זה לא אסור רק לישא ברגל שהחשש שיניח שמחת הרגל הוא רק ביומא קמא שהוא עיקר שמחתו. וגם דוודאי ששמחת ז' ימים בנושא אשה אינה מה"ת רק מדרבנן מדברי קבלה וכמבואר בירושלמי וע' ברא"ש פ"ג דמ"ק וע' מה"פ פ"ק דמ"ק בזה. וע"כ דלא ממעיט רק גוף הנישואין וכן מבואר בירושלמי פ"ק דמ"ק דקאמר דלהכי למ"ד א"מ שמחה בשמחה שרי לישא ערב הרגל דעלת כלה נפקא טרחותא. ופי' הק"ע שכיון שיצאה הכלה מחופתה נגמרה עיקר השמחה: והנה לישא נשים הרבה יחד כתב הרמב"ם בפ"י מה"א דשרי דלא שייך חבילות דהמצוה הוא רק באחת והאחרות רשות ואח"כ השמחה היא מצוה חיובית ולא שייך בזה חבילות כיון שנזדמנו לו בב"א ומחויב לקיימם תיכף ואיך יעשה. ואדרבא הו"א שאין לדחות כלל השמחה לאחר ז' כי עיקר השמחה בז"י ראשונים. ולזה יליף הירושלמי מקרא דמלא שבוע זאת שאין מערבין שב"ש והובא ברמב"ם פ"י מה"א דרש זה ומייתי ראיה שיכול לשמוח אחר ז' עם השנית. והטעם דעיקר השמחה הוא לשמח אשתו ולחבב אותה עליו וזה לא שייך בשתי נשים ביחד ואדרבא כשצרתה בצדה צעורי מצער לה ולזה צריך לשמוח עם כל אחת לבד. אבל ברגל לא שייך זה דיכול לשמח אשתו ולקיים שמחת הרגל ג"כ שאין מתנגדים זל"ז. ורק ביומא קמא יניח שמחת הרגל לגמרי וכמש"ל ואסור משום ושמחת בחגך ולא באשתך: ועפ"ז מיושב מה שק"ל טובא דברגל מותר לישא ערב הרגל ולא הצריכו לשמוח עם אשתו אחר הרגל ז"י. ובנושא הרבה נשים כתב הרמב"ם שישמח עם כל אחת ז"י. ומצאתי שכבר תמה בזה הבית מאיר סי' ס"ב ונשאר בצ"ע. ולפמ"ש א"ש בס"ד דהכא א"א כלל שישמח שתי נשיו כאחד משא"כ ברגל כמש"ל. וכדאיתא כעין זה בסוכה כ"ה ע"ב כ"ש דחדינא טפי דעבדינא תרתי. והנה עדיין קשה דהרמב"ם בה' יו"ט פ"ז הט"ז כתב שלא יעשה סעודת אירוסין ונשואין ביו"ט שלא יערב שמחה אחרת בשמחת י"ט. וקשה דהא הכא לא שייך הא דאין מערבין וכן הקשה הלח"מ שם וצ"ל שכוונתו ג"כ שלא יניח שמחת הרגל כנ"ל. אבל הנראה בזה דמשמעות הירושלמי כיון דעלת כלתא שאחר החופה שוב אין חשש שיניח שמחת הרגל ואף שיעשה הסעודה ברגל [ועמג"א סי' תקמ"ו סק"ד בזה. ומש"ש בט"ז שלא לעשות בלילה של י"ט הסעודה צ"ע דהא ליל ראשון אין בו שמחה כדאיתא בפסחים ע"א וכ"כ הט"א בחגיגה ח' ע"ב ובש"א סי' ס"ח ע"ש] וכן קשה מהא דאסור לעשות סעודת אירוסין ברגל. ונראה דנהי שסתם שמחה שנזדמנה ברגל שרי כיון שאפשר לשמוח ביחד ברגל ובאשתו. בכ"ז כיון שדרך ומצוה לעשות סעודה מיוחדת לנשואין ואירוסין ועושה אותה בפירוש לשם כך לא מינכרא עי"ז שמחת הרגל באותה סעודה ואדרבא ניכר שעושה עיקר הסעודה בשביל הנשואים ולא בשביל הרגל. רק שקשה מ"ש הרמב"ם בה' אישות הטעם משום אין מערבין שמחה בשמחה ומייתי קרא דמלא שבוע זאת: ונראה שעיקר סברת אין מערבין שב"ש הוא מצד שאפשר שישמח באחת ולא בשנית ולא יקיים מצותה. רק דמשמע להש"ס דזה שייך רק ביומא קמא ולא בשאר ימים וכמש"ל וגם אין לחוש ששמחת הרגל יבטל שמחת נשואים כי זהו שמחת הרגל ג"כ לשמח אשתו כמ"ש ושמחת אתה וביתך. ולזה הא דאין מערבין שב"ש היינו טעמא דקרא דבחגך ולא באשתך והכל אחד ואין זה שייך למצות חבילות כיון שממילא נזדמנו יחד וכמש"ל. ורק מ"ד במ"ק ח' מהא דאין מערבין שב"ש ולא קאמר מבחגך. היינו משום דלא ס"ל טעמא דקרא וא"כ יש למעט מזה כל ז' כמש"ל. לזה אמר טעם זה ויליף לה שם משלמה. וקרא דחגך איצטריך לדרשא דבחגיגה ח' ע"ש בתד"ה בחגך. והרמב"ם שכתב הטעם דאין מערבין שב"ש בה' אישות. היינו משום דחד טעמא הוא כמש"ל דהיינו טד"ק דבחגך. דקיי"ל דרשינן טעמא דקרא וסמך על עיקר הדרש שהביא כבר בה' יו"ט. ומה שהביא דרשא דמלא שבוע זאת היינו משום הדין שכתב שם מקודם בנושא הרבה נשים שצריך לתת לכל אחת ז"י משתה דאין מערבין שב"ש להכי מייתי לפסוק זה. אבל עיקר דין דאין נושאין במועד הוא מבחגך כנ"ל. ועכ"פ לא שייך בזה דין דאין עושין מצות חבילות. כיון שנזדמנו לידו יחד כמש"ל: ועפ"ז מבואר דין דהספד ב' מתים יחד. דכיון שנזדמנו שניהם כאחד אין שייך בזה אע"מ חבילות. ודווקא אם הוא גורם לזה בכוונה ועושה שניהם יחד ואין בזה גירעון למצוה אחת אם יאחר אותה קצת. אבל לא כשמחויב תיכף בשניהם בהזדמן שלא היה בידו כלל לאחר אחת מהם והרי תיכף מחויב להצטער על פטירת הצדיק וגם ההספד אין סותר זא"ז. ולא דמי לנושא כמה נשים וכמש"ל. והרי מי שמתו לו שני מתים א"צ ליתן שבעה לכל אחד ואחד והיינו כמש"ל דלא דמי לנשואין. ואין עושין מצות חבילות לא שייך בנזדמנו לו יחד בלא כוונה מכוונת כי עיקר הטעם שלא יהא כמשא וכיון שנזדמנו יחד אינו כמשאוי ובפסחים ק"ב ע"ב גבי בהמ"ז וקידוש על כוס אחד קרי שם חבילות. היינו מפני שהם דברים נפרדים שאינם מסוג אחד כלל והוא מכנסם על כוס אחד מיחזי שפיר כמשאוי וכן חילקו התו' שם ד"ה שאין. ועוד דנהי דמצות קידוש חלה עליו אבל אינו מחויב תיכף דקידוש שייך לסעודת שבת ומצוה להסמיך הקידוש לסעודה אף שאוכל באיחור זמן ואינה מצוה נמשכת. אבל שמחה והספד היא מצוה נמשכת זמן מוגבל ז' ימים כדאיתא במ"ק כ"ז ע"ב. ונזדמנו ביחד א"צ לדחות אחד מפני חבירו. ורק בשמחה בב' נשים שהשמחות סותרות זא"ז כמש"ל ס"ל להרמב"ם שנותנים לכ"א ז' ימים: