דברי מלכיאל א טו

א"ש דאין שבות בכה"ג וכדאיתא בש"ס ס"ו ע"ב להדיא, ובתוס' שם ד"ה הנח נתקשו בזה. ולפמ"ש א"ש דאיירי חוץ לירושלים וגם יש חילוק בין שבות לשבות כמו"ש התוס' בתירוצם שם וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' ק"פ הי"ט (ודברי הלח"מ שם הי"ח תמוהים מאוד. דפשוט היכא שאין שבות במקדש שרי אף היכא שאפשר לעשות מאתמול ואקצר) ובתוס' שם הקשו דהא ירושלים לאו רה"י היא. וקשה דהא מ"מ כרמלית היא. ועי' במהרש"א שהרגיש בזה מהא דחשיכה יצאו וצלו פסחיהם. ופשוט לפמ"ש לקמן דלענין צלי לא נדחה שבות דאפשר משחשיכה. וצ"ל ג"כ כוונתם דאין שבות במקדש כנ"ל. ואף דהרכבה בר"ה ג"כ הוי שבות לר"נ וכדאיתא בעירובין ק"ג. הא כבר כתבו התוס' בעירובין ק"ב ע"ב ששבות חמור לא התירו במקדש וה"ה הכא. וכ"ה בירושלמי פ"י דעירובין הי"א שלא כל שבות התירו במקדש. ומשמע להתוס' דהוצאה לחצר שאינה מעורבת התירו טפי כמו שמצינו שהתירו בשבת קט"ז גבי ספרים להציל לחצר שא"מ. ובעירובין ק"ג ע"א מדמה ספר למקדש יעו"ש. אבל הירושלמי ס"ל דבאמת ס"ל כרבנן דר"נ ואיירי בכרמלית וחוץ לירושלים או דס"ל דכמו שהותר כלאחר יד כן הותר לר"נ במשא בע"ח שנושא א"ע ולזה אוקמא חוץ לירושלים. וא"כ אין ראי' מכאן למש"ל שהשבות הוא משום כרמלית: אבל מ"מ בלא"ה י"ל כן דהשבות הוא לאו משום חי נושא א"ע רק משום כרמלית כנ"ל. ואף אי נימא דאיירי חוץ לירושלים מ"מ איירי גם שם בכרמלית ואף דבעירובין ק"ג משמע דלא נחית לזה, י"ל משום דהא חי נושא א"ע פשוט יותר דא"צ לחלק בין חוץ לפנים כמש"ל. וגם בין קודם שנפרצו פרצות לאחר שנפרצו. אבל מ"מ אין כאן הוכחה דר"א ס"ל כר' נתן. ושפיר כתבו הא"ר ומחה"ש שי"ל דר"א ס"ל כרבנן דר"נ. לבד מה שי"ל דר"א דקאמר משום שבות. היינו לבר הרכבה כמש"ל לדעת הש"ק. וכעין זה איתא בירושלמי שם גבי חתיכת יבלתו בשם ריב"ח ע"ש. ובש"ק שם ד"ה אר"א נתקשה דהא ריב"ח לעיל לא תני חתיכת יבלתו. והבין שאינו גורס כלל וז"א. רק הכוונה דס"ל דשבות שמזכיר ר"א לא קאי על חתיכת יבלתו. וזה ברור: ו ובירושלמי הלז בלא"ה פי' הק"ע ופ"מ תמוה מאוד ודחוק. ובפרט מה שפירשו שם שמקשה דאם נטל אחר הוי שבות אף בכלי הוא תמוה. דרק ביד יש חילוק אבל לא בכלי כדאיתא ברש"י שבת צ"ד ע"ב. וכ"נ ברמב"ם פ"ט מה"ש ובמג"א ר"ס ש"מ [וגם מש"ש הק"ע בקושיא דהבאתו חוץ לתחום שבות והא אין שבות במקדש תמוה. דהא כבר אוקי לה חוץ לירושלים. ולדבריו צ"ל דמקודם לא משני רק אהרכבו. ועיקר כפי' הפ"מ שם ע"ש]: ונראה פירוש הירושלמי. וז"ל לשון הירושלמי שם. חתיכת יבלתו בכלי שבות. א"ר אבהו לא תני ריב"ח אלא הרכבתו והבאתו הא חתיכת יבלתו לא מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות לא כן אר"א בשם ריב"ח מה פליגין כשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא אר"י שנייא היא הכא דכתיב זבח ע"כ. והפירוש דמקשה היכי קרי חתיכה בכלי שבות דהא הוי מלאכה גמורה. וקשה לריב"ח דמוק' לה לעיל בכלי. ומשני דריב"ח באמת לא תני אלא הרכבה והבאה. פי' כמש"ל דאלו משום שבות דר"א לא קאי על חתיכת יבלתו. ופריך על המקשן. מן בגין דו סבר בכלי הא אין לא סבר בכלי שבות. פי' בתמיה אטו אם לא נוקים למשנתינו בכלי א"ש דהוי שבות. הא ר"א גופיה ס"ל בשבת צ"ד דאף נוטל בידו חייב. ויותר נראה דבניחותא קאמר לה ומפרש דריב"ח אזיל לטעמיה דמפרש לה בכלי. אבל אי לא נוקמא בכלי שפיר הוי רק שבות. ואף דר"א ס"ל דנוטל בידיו חייב. לא כן אר"א בשם ריב"ח מה פליגין כשנטלן הוא אבל אם נטלן אחר מאוסין הן והדין זבח כאחר הוא. פי' כדאיתא בש"ס דילן ג"כ צ"ד ע"ב דלאחרים ר"א מודה שפטור בנוטל ביד. שאין יכול לאמן ידו שמאוס הוא לו. ולזה דווקא אי נוקמא בכלי צ"ל דלא קאי ר"א אחתיכת יבלתו. אבל ביד הוי שבות אף לר"א. ומדחה ר' יוסי שנייא היא הכא דכתיב זבח. פירש דהכא כיון שדבר מצוה הוא להביא זבח כשר ותמים שראוי להקרבה אינו מאוס לו ומאמן היטיב ידו כדי שלא ישאר כלום מן היבלת ומחביבות המצוה וזהירותה שכתובה בתורה אינו מאוס אצלו וא"כ אף למ"ד ביד צ"ל דלא קאי ר"א על חתיכת יבלת: ז ושם בירושלמי מקודם דקאמר רשב"ל כב"ק וריב"ח כר' יוחנן נדחקו הק"ע ופ"מ כאן ובעירובין פ"י הי"ב. ונראה הכוונה דמשמע לירושלמי דאף דלר"א י"ל דשבות לא קאי אכולהו. אבל ת"ק איירי רק בשבות דכולהו דמו אהדדי. וכמפורש ג"כ בש"ס דילן בעירובין ק"ג דכולהו איירי בחד גוונא. ולזה קאמר דריב"ח ס"ל כר' יוחנן דבעי צריך לדם. ולזה בא"צ לדם אף בחותך בכלי הוי שבות דהו"ל מלאכה שאצל"ג. ושפיר מוקי לה בכלי ושבות כזה לא הותר במקדש כדאיתא בירושלמי וברש"י ותוס' עירובין ק"ב שלא כל שבות הותר במקדש. ומ"מ אח"כ קאמר דשבות דר"א לא קאי על יבלת משום דר"א ס"ל שחייב במשאצל"ג וכמו"ש התוס' בשבת צ"ד ע"ב ד"ה אבל. ורשב"ל ס"ל כבר קפרא שחייב אף בא"צ לדם. ולהכי לא מוקי לה בכלי דא"כ הוי דאורייתא. והכא איירי בשבות דומיא דהרכבה והבאה חוץ לתחום כמוש"ל. לזה מוקי ביד וזה נכון: ולפמש"ל דירושלים כרמלית ולהירושלמי הותר שבות זה לצורך מקדש. לא תיקשי מהא דס"פ תמיד נשחט שבשבת לא נשאו פסחיהם לביתם. י"ל דשאני התם שיש שהות משחשיכה להוליכו לביתם ולצלותו. ויש מקום לפרש עפ"ז קושית הירושלמי דתני חשיכה יצאו וצלו ולא יצאו מקודם. אלמא שלא הותר שבות בצלי. והכא בשלשול הותר שבות. ומשני בפ"ק דשבת בני חבורה זריזין הן ול"ג שמא יחתה. אבל כרמלית אין שייך זריזות. ושבות לא הותר רק לצורך הקרבת קרבן שהוא במקדש. ולא לצורך אכילתו ששוב א"צ למקדש. ובפסחים חסר התירוץ דב"ח זריזין וכמ"ש הק"ע יע"ש. ומפרש אח"כ דגבי הרכבתו שהוא צורך הקרבתו שפיר הותר איסור כרמלית ורק לצלי נאסר. או שהכל בכלל הקושיא דבשלמא מהרכבה והבאה ל"ק לשלשול בתנור דשם איירי חוץ לירושלים. אבל מהא דיצאו וצלו קשה דדוקא משחשיכה יצאו. ואף דברישא במשנה שם מפורש דעמדו בהר הבית וכו' מ"מ מדקדק מסיפא דאיירי בצלי. וכעין זה כתבו התוס' בשבת מ"ו ע"ב ד"ה כבתה שכן דרך הש"ס לדקדק לפעמים מסיפא אף שמפורש ברישא. והתירוץ דב"ח זריזין לא מסיק שסומן א"ע על הא דפ"ק דשבת. וכידוע דרך הירושלמי בכמה דוכתי שסומך על סוגיא אחרת. ועיקר כפירוש הקודם שכתבתי: ח ובעברי בזה ראיתי בחי' ריטב"א שבת צ"ד שהביא פירש"י סוס מיוחד לעופות הניצודין שקושרין אותם. ותמה דבכפות אף ר"נ מודה. ובאמת ברש"י לפנינו אינו מפורש כן. ואולי לפניו היתה כן הגירסא ברש"י. ובכ"מ מצינו שהראשונים היתה לפניהם גירסא אחרת ברש"י. ונראה בישוב פירש"י דאיתא בחולין נ"ג דאף שנדבקו רגלי העוף מ"מ נושאת א"ע בכנפי'. ושפיר פירש"י דאף בקשורים פליג ר"נ. ולדעת רש"י שלפנינו ותוס' וריטב"א צ"ל דרק שם שהעוף נופל מתחזק בכנפיו. אבל כאן שמונח על הסוס אינו מתחזק כלל. וגם דמשמע בע"ז י"ט ע"א שדרך הציידים לשבר כנפיהם ע"ש. עוד נראה דהא אסור לטלטל בע"ח בשבת משום מוקצה כדאיתא בשבת קכ"ח. ואף דמקריבים אותו בשבת א"כ אינו מוקצה. נראה שזה רק הקרבנות שהקדישו או הכינו מאתמול ולא הקצה דעתו מהם. אבל מי ששכח ולא הקדיש והכין או שאירע לו שנפסל קרבנו וכדומה. וודאי הוו כל הכבשים מוקצה. ואף ביו"ט שצריך לשחוט לשמחת יו"ט בעי בביצה י' ע"א שיאמר זה וזה אני נוטל. ומכ"ש הכא דלא שכיח והוי כמי שיש לו חולה שנחלה בשבת דהוי מוקצה כדאיתא בחולין ט"י ע"ב. ומ"מ שרי להקריב בפסח כי בירושלים א"צ לטלטלו רק להקדישו דשרי כדאיתא בשבת