דברי מלכיאל א יד

א והנה טרם כל שיח אודיעו אשר קושייתו אינה על הרשב"א כאשר חשב. כי מה שכתב המה"ש בשם הרשב"א שכתב דלר"א קטן הוי כבהמה. אף שגם הרעק"א בתשובה סי' כ"ח הביא ג"כ כן בשם הרשב"א. במחכתה"ק לא העתיקו יפה דברי הרשב"א. דהרשב"א כתב שם דקטן הוי ככפות ואף לר"נ חייבים עליו. כ"כ בר"פ ר"א דמילה וכ"כ ג"כ ר"פ נוטל. ומבאר שם שיש ג' דינים בקטן. נוטל אחת ומניח אחת לכ"ע דינו כגדול כהא דדף קכ"ח. ובגורר הוי כבהמה כהא דר"פ נוטל. ובבן ח' או חודש וכיוצא הוי ככפות וחייבים עליו לכ"ע וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם. והבעה"מ הוסיף שם לומר דאף בגורר הוי ככפות יע"ש. ולפ"ז לק"מ קושיית כבודו על הרשב"א. והתוס' לא ס"ל האי סברא דקטן ליהוי ככפות. דא"כ הו"ל למימר בר"פ נוטל על רבא הב"ע בגורר רגליו. ועוד דכיון דצ"ל דלא איירי רבא בכל קטנים א"כ טפי הו"ל לאוקמא בנוטל אחת ומניח אחת דהוי לכ"ע כגדול כמ"ש הרשב"א והריטב"א. וע"כ צ"ל דהש"ס מקשה שם בר"פ נוטל דליחייב אתינוק משום דמשמע להו דרבא איירי בכל גווני תינוק אף בקטן מאוד דאמורא צריך לפרש דבריו. ולזה משני דס"ל כר' נתן. ומוכח דאף בן יומו לא הוי ככפות. ושפיר הקשו ר"פ ר"א דמילה. ומ"ש בדף צ"ד דבר"פ נוטל איירי בתינוק בן יומו כפי שהגיה המהרש"ל [ואינו דברי מהרש"ל מדעתו כפי שנראה שהבין כבודו שכתב כן ליישב דברי תוס' דף ק"ל. רק הם דברי תוס' שמצא מהרש"ל כן בנוסחות ישינות וז"ב] פשוט דלאו דווקא בן יומו כמו שהבין המה"ש בשם תוספת שבת. דמה סברא הוא לחלק בין יום אחד לח' ימים. אבל כוונתם כל עוד שאינו יכול להציג רגלו על הארץ קצת. וכמו"ש הרשב"א בחידושיו בן ח' או בן חודש וכיוצא בו. וכוונת התוס' לבאר דמשמע להש"ס דרבא איירי בכל גוונא תינוק וכמש"ל. אחר כותבי כ"ז מצאתי בחי' הרמב"ן ר"פ נוטל שכתב כמ"ש הרשב"א הנ"ל. והקשה דלוקמי בתינוק גדול ותירץ דאין דרך ליתן כיס בצואר תינוק גדול. ולפ"ז א"ש ג"כ דלא איירי בבן יומו שג"כ אין דרך לתלות כיס בצוארו: ב והרמב"ם פי"ח מה' שבת העתיק מימרא דרבא ר"פ נוטל. וקשה דהא פוסק כרבנן דר"נ שם וא"כ ליחייב אתינוק. וא"ל שסמך על מש"ש מקודם דאשה מדדה רק בנוטל אחת ומניח אחת וגורר אסור. ז"א דשם אין מפורש הטעם משום דהוי כבהמה בגורר. רק י"ל כפי' רש"י והר"ן דגורר הוי נושאת ממש ואסור עכ"פ מדרבנן כדאיתא בדף צ"ד וע' בשו"ת רעק"א סי' כ"ח. וגם ידוע דדרך הרמב"ם לפרש דבריו. ונראה דעתו דהש"ס בר"פ נוטל מוקי להא דרבא אף למאי דס"ד בדף צ"ד דרבנן פליגי אר"נ אף באדם אבל אליבא דמסקנא שפיר אתיא דרבא ככ"ע. ושוב מצאתי במאירי בשבת דצ"ד שכ"כ ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. וכ"נ מדמקשה בפשיטות וליחייב אתינוק ולא נזכר כלל עדיין מפורש דקטן ליהוי כבהמה דמהא דדף קכ"ח יש לדחות כמש"ל דמדרבנן אסור [והב"י ס"ס ש"ח הביא דעת הר"ן שכתב דגורר הוי כבהמה וע"ז כתב וכ"כ רבינו ירוחם. משמע שהר"ן והרי"ו שיטה אחת להם. ותמוה דהא מסיק הרי"ו שם והביאו הב"י שם דבגורר אף דחי נושא א"ע מ"מ אסור מדרבנן כיון שנושאתו בגרירה יעו"ש והר"ן ס"ל דאסור מה"ת] ולפמ"ש א"ש דהמקשן ס"ל דאדם הוי כבהמה וכדס"ד בדף צ"ד. ובתו' רי"ד וגי' הר"ן בשם הרא"ה כתבו דמשום דסברא דחי נושא א"ע לא נזכר רק בדברי ר"נ נקיט הש"ס דס"ל כר"נ אבל באמת גם רבנן מודו באדם. ולזה גם הרמב"ם ס"ל הכי ואין חילוק כלל בין קטן לגדול כנלע"ד בדעת הרמב"ם. אחר כותבי מצאתי בשעה"מ פכ"א מה' שבת ה"ט שכ"כ בדעת הרמב"ם ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ודברינו מבוארים יותר קצת. ומש"ש להקשות למה פסקו כרבנן דר"נ. כיון דרבא ס"ל כר"נ וכן בן בתירא. גם אני נתקשיתי בזה וישבתי משום דסתם משנה כרבנן ד"צ ע"ב במוציא חגב חי וצפורת כרמים חיה שחייב. והיינו כרבנן דר"נ דוודאי לא איירי בחגב כפות. וזה נכון בס"ד: ועכ"פ נתבאר דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם דגם קטן נושא א"ע לכ"ע. ורק מדרבנן אסור. ונראה שזהו שיטת רש"י ג"כ שנתקשו התוס' בדף צ"ד וס"ל לרש"י כמש"ל לדעת הרמב"ם דבר"פ נוטל נקט לה לפום ס"ד. כמ"ש המאירי ובשעה"מ בשם ריטב"א כ"י. או כמש"ל בשם תוס' רי"ד ורא"ה. ונראה שגם התוס' דף ק"ל לזה לא תירצו דר"א ס"ל כרבנן דר"נ דאכתי תקשה לשיטת רש"י כנ"ל. [וכ"נ דעת ר"י בשבת צ"ד בתוד"ה שהחי שכתב שבמשכן לא נשאו חי והחלזון פוצעין אותו מיד וכו'. וקשה דהא חלזון הוי מין דג כדאיתא במנחות מ"ד. וע' רש"י מגילה ו' ולא עדיף דג מקטן. ועכצ"ל דכמו לר"נ הוי דג כשאר בע"ח ה"ה לרבנן הוי קטן כגדול ויש לדחות]. ולפלא על המג"א שלא הביא דעת פוסקים הנ"ל: ג ומה שהקשה על הא"ר ומה"ש שכתבו ליישב קושית תוס' דר"א ס"ל כרבנן דר' נתן מפסחים ס"ה. יפה הקשה ואף שא"צ לבקש תירוצים גדולים ע"ז. כיון שעי"ז דברי התוס' על מכונם. בכ"ז כדי דלא לישווי' להגאונים הללו כטועים אמינא בה מילתא דלק"מ. דהא איתא בעירובין ו' ע"ב וק"א דירושלים אינה ר"ה רק כרמלית קודם שנפרצו בה פרצות. והכא איירי בירושלים דהוי כרמלית והוי רק שבות. וכ"נ מדסתם במשנה ואמר הרכבתו ול"א דרך ר"ה. וכן מפורש בירושלמי פ' אלו דברים הרכבתו והבאתו חוץ לתחום לא אמר אלא חוץ לירושלים הא חוץ לעזרה מותר משום שבות שהתירו במקדש. ופירשו הק"ע והפ"מ משום דירושלים כרמלית הוא. רק דש"ס דילן ס"ל שלא התירו שבות בירושלים אף שהוא צורך מקדש. והירושלמי ס"ל דירושלים מיקרי מקדש ג"כ לענין זה כהא דרפ"ד דר"ה כ"ט ע"ב. ועתוי"ט שם ופ"ק דשקלים מ"ג בענין זה אי ירושלים מיקרי מקדש. ולזה ס"ל דאיירי חוץ לירושלים: ד ובאמת לדעתי שגו שם הק"ע והפ"מ במחכ"ת בפירוש הירושלמי שכתבו שחוץ לירושלים הוי מה"ת דהא ר"א קאמר שהם שבות כדאיתא בדף ק"ג בעירובין. ובש"ק שם הרגיש בזה ונדחק הרבה ואין לו טעם ע"ש. (ובמה"פ שם פי' ג"כ דהרכבתו הוא מה"ת. ולא ראה הש"ס דעירובין ק"ג. ומה שתמה על מ"ש רש"י דקיי"ל חי נושא א"ע. ואנן פסקינן כרבנן דר"נ. נראה דרש"י ס"ל דהלכה כר"נ דרבא ס"ל כוותיה בר"פ נוטל וגם סתם סוגיא דיומא ס"ו ע"ב כוותיה. וכ"כ המאירי בשבת פ' המצניע ופ' נוטל דיש פוסקים כר' נתן יעו"ש) וצ"ל דאלו משום שבות דקאמר ר"א לאו דווקא ולבר מהרכבתו קאמר. אבל פי' הירושלמי נראה. שמקודם איתא שם אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. תנינן חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשילשולו לתנור להרכבתו וכו'. ופירושו דמקשה מדתנן שצלייתו אינו דוחה שבת. ובשבת תנן משלשלין את הפסח עם חשיכה. ומשני שע"כ לא אסרו הרכבה והבאה רק חוץ לירושלים אבל בירושלים מותר דאין שבות במקדש וס"ל דמקדש הוא ירושלים כמש"ל. וה"נ הותר שלשול הפסח בשביל זה. ויותר נכון היה לגרוס. לשלשולו של תנור משום שבות שהתירו במקדש. והוא תירוץ על קושייתו. ואח"כ אמר להרכבתו והבאתו מחוץ לתחום לא אמר אלא חוץ לירושלים אבל חוץ לעזרה מותר. והיינו דמקשה מהרכבה שאסרו שבות בירושלים ומשני דאיירי חוץ לירושלים וסבירא ליה להירושלמי הכא כדס"ד בש"ס בבלי עירובין ק"ג שלזה משלשלין הפסח משום שאין שבות במקדש ורק דשם נדחק רב יוסף לומר בני חבורה זריזין משום שהוצרך שם לומר דיש שבות בירושלים כדי לתרץ קושיית הש"ס שם מחתיכת יבלת. אבל הירושלמי משני הכא הך קושיא בתירוצים אחרים לזה ס"ל כפשוטו שאין שבות דמקדש בירושלים וכדמוכיח הש"ס בעירובין שם ג"כ מכמה דוכתי. ולפ"ז א"צ לומר משום דירושלים הוי כרמלית רק כפשוטו כפירש"י משום חי נושא א"ע: ה וכן מוכח בפסחים ס"ו שהתיר ליתן הסכין בצמרו דהוי כלאחר יד וקשה דמ"מ אסור מדרבנן. אבל לפמ"ש