דברי מלכיאל א קמט

דבכ"מ דנין על שעה של עכשיו אם נשואה לכהן אוכלת ואם לאו אינה אוכלת. וכידוע דרך הירושלמי שאין בו ציונים על המשנה. או דקאי על הא דשתי בנות וכל הסוגיא דמכ"ז מוכח שהכל תלוי בזה. וכעין זה פי' בנועם ירושלמי שם דכשר היינו כהן ופסול הוא ישראל: ויותר נראה הכוונה כדאמרינן ביבמות ס"ח ע"ב דממעט מאלמנה וגרושה מי שאין לו אלמנות וגירושין שפוסל לכהונה. ומרבה מובת כהן אף לויה וישראלית יע"ש. וכן מרבינן מובת כהן לויה וישראלית לענין שחוזרת לאכול בשביל בנה בדף פ"ז ע"א. והקשו התוס' בדף ס"ט דהא בעי קרא לזה. ותירצו דלכל מילי אתרבי ישראלית יע"ש. וה"נ קאמר הירושלמי דכיון דמפרש רב דאיירי קרא כי תהיה אלמנה גם בבת ישראל [ורב לטעמיה בדף ס"ח ס"ט פ"ז בבבלי] א"כ מוכח ממילא דמיפסיל לכהונה במי שאין לו אלמנות וגירושין כבת כהן וכמ"ש התוס' בדף ס"ט דלכל מילי איתרביא. והיינו דקאמר אמור מעתה וכו' ופסול ממש קאמר. שכיון שנבעלה לפסול לה שוב אסורה לכהונה. וא"א עוד שתשוב ותנשא לכהן שתאכל בתרומה: אכן מדברי הרמב"ם שכתב שנשאת לישראל תחילה ולא כתב שנשאת לכהן ואח"כ לישראל ואח"כ לכהן. נראה שלא פי' בירושלמי כמ"ש כיון שלא העתיק זה. ואפשר היה מפרש הירושלמי בת ישראל שנשאת לכהן. היינו אחר שכבר נשאת לישראל. הואיל והיא ראויה לאכול עכשיו כשנשואה לכהן למה אינה אוכלת. ומשנה דבת כהן כולל גם בת ישראל שהיתה כבר נשואה לכהן וכמש"ל. והכוונה דקאי על משנה הקודמת דאיירי בבת ישראל שנשאת גם לכהן יע"ש. ועלה קתני סתם בת כהן היינו או בת כהן ממש או בת ישראל שהיתה נשואה לכהן וכנ"ל. ומיושב שפיר שהביא הרמב"ם דין נשאת לישראל תחילה שמפורש בקושיית הירושלמי ושנשאת לכהן תחילה לא כתב כיון שאינו מפורש רק שנכלל בלשון בת כהן. וה"נ כתב הוא בת כהן סתמא וכדרכו לכתוב כלשון המשנה וסוגיית הש"ס. ואם נגרוס בקושיית הירושלמי בת ישראל סתמא או שנשאת לישראל הוי א"ש טפי. אך א"צ להגיה כי יש לפרש כנ"ל. עכ"פ נתבארו דברי הירושלמי בס"ד וגם דברי הרמב"ם מפורשים. ואף כי בלא"ה נדע זה מסברא ונלמד ממשנה דבת ישראל שנשאת לכהן וכו' מת בנה מלוי תאכל בתרומה אך דרכו שלא להביא רק מה שמפורש בש"ס: ואגב אזכיר מה שנתחדש לי בשבת ק"י ע"א דאיכא שם גבי זיתום המצרי רב יוסף אמר תילתא שערי ור"פ אמר תילתא חיטי וסימנך סיסני. ופירש"י כלי שנותנים בו תמרים. והסימן הוא שיש בו שני סמכין. וה"נ רי"א שערי. והתו' הקשו ל"ל אמר סמך סמך כמו בשבת ס"ו. ותרצו דשערי בשין. ולכאורה תמוה דמה סימן הוא מסיסני וערבך ערבא צריך לזכור הסימן. וגם למה נקט תיבה זו הלא יש במקרא תיבה סס. ונראה דהנה סגולת זיתום המצרי איתא בש"ס דרפי קמיט ודקמיט מרפי. ובגיטין ס"ט ע"ב איתא למיסר סיסין רטיבא במיא למישרי יבשתא במיא. הרי שסיסין יש לו הסגולה כמו זיתום המצרי ע"ש בפירש"י. והיינו דקאמר וסימנך סיסני. פירוש העשב ששמו סיסין שיש לו סגולת זיתים. ומיושב שפיר קושיית התוס' דהכא הוי סימן יותר טוב ונקל לזכרו. משא"כ בשבת ס"ו לא מצא סימן כזה: סימן סט נתעוררתי למעשה שאירע בעוה"ר להספיד שני צדיקים כאחד שלא בפניהם. והוקשה לי דהא קיי"ל אין עושין מצות חבילות חבילות. ובשמחות פי"א תניא אין מנחמין שני אבלים כאחד אלא אם כן כבודם וקילוסן שוה. אין מוציאין שני מתים במטה אחת אלא אם כן כבודם וקילוסן שוה אין עושין שני הספדים בעיר אחת אא"כ יש כדי קילוס לזה ולזה וכן בשני כלות ע"ש והובא למעשה בשו"ע סי' שד"מ. ומזה נראה שאם אדם אחד מספיד שני מתים כאחד. צריך שיהא קילוסן שוה וקשה טובא שלא נתבאר זה במס' שמחות ובש"ע שם דאיירי רק בשני בני אדם שמספידים ע"ש. וצ"ל הטעם דזה אסור בלא"ה משום א"ע מצות חבילות. וקשה מזה על מה שנהגו כמה גדולים להספיד שני צדיקים כאחד דהא ע"פ רוב אין קילוסן שוה. ועל הא דשמחות הנ"ל קשה טובא דאף אם קילוסן שוה הא א"ע מצות חבילות כנ"ל. וכדאיתא במ"ק ח' דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם ד"ה לפי. הטעם משום אע"מ חבילות: והנראה דהנה במ"ק שם איתא דשמואל אמר טעם שאין נושאים במועד משום א"מ שמחה בשמחה ורב אמר משום ושמחת בחגך ולא באשתך והוא מניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. נראה דרב לא ס"ל הטעם דא"מ שמחה בשמחה רק ס"ל הטעם משום שאין השמחות שוות. לפי שבטבע יומשך האדם אחר שמחת אשתו יותר וה"ז דומה להא דאין קילוסן שוה שהזכרנו. ולזה א"ש דקיי"ל כרב באיסורי. ולזה קיי"ל דאסור להספיד רק כשאין קילוסן שוה. אבל עדיין קשה דהא בעלמא קיי"ל דאע"מ חבילות. ועו"ק טובא על הרמב"ם שבפ"ז מה' יו"ט הביא טעם דבחגך ולא באשתך ובפ"י מה' אישות הביא טעם דא"מ שמחה בשמחה. ובלח"מ בהל' יו"ט נתקשה בזה ונשאר בצ"ע ובמק"א הארכתי בזה: ובסוטה ח' איתא דאין משקין שתי סוטות כאחת כדי שלא יהא לבה גס בחברתה. רי"א א"ק אותה לבדה. ות"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. ואיכא בינייהו רותתת. פירש"י שרואים שרותתת ואין לבה גס בה משקין שתיהם לר"ש. ופריך ורותתת מי משקין והא אע"מ חבילות. דתניא א"מ שתי סוטות כאחת ואין מטהרים שני מצורעים כאחת וכו' לפי שא"ע מצות חבילות. אמר אביי ואיתימא ר"כ כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים. ופירש"י דבכהן אחד הוי חבילות. והנה הרמב"ם פ"ד דסוטה הביא דרשא דאותה. ולא הביא טעם דלבה גס ולא הא דרותתת. ומבואר דפוסק כר"י דלא דריש טעמא דקרא. ובנדרים ע"ג מבואר בש"ס דמ"ד הכא כר"י דדריש אותה לבדה ס"ל אין מפירין לשתי נשיו בב"א. והרמב"ם פוסק בפי"ב מה' נדרים שמיפר לב' נשיו בב"א. והיינו כמ"ד טעמא שלא יהא לבה גס בה כמבואר בנדרים שם. וכן הקשה בלח"מ שם ונדחק בזה. ועו"ק דביומא מ"ב פליגי ר"ש ורבי בהא דאין מוציאין פרה אחרת עם פרה האדומה. דרבי ס"ל משום אותה לבדה ור"ש דריש טד"ק שלא יאמרו שתים שחטו. והרמב"ם בפ"ד מה' פרה הל"ב כתב הטעם שלא יאמרו וכר"ש. וכבר הרגיש בזה התוי"ט פ"ג דפרה ופ"ב דיבמות ונשאר בקושיא. [והא דאין שוחטין ב' פרות לא הביא כלל. והוא מפורש בתוספתא דפרה הובאה בתוס' סוטה ח'. רק הביא בהי"ז דילפינן מושחט אותה שלא יעשה מלאכה. ונראה דעתו דס"ל הטעם משום מלאכה וכ"ה בספרי דיליף מושחט אותה שלא לשחוט ב' פרות ושלא לעשות מלאכה בעת השחיטה. והיינו דדריש טעד"ק וס"ל דטעם שחיטה משום מלאכה וסתם ספרי ר"ש ועתו' חולין ל"ב ע"א שכתבו שאין בזה משום מלאכה. וצ"ל דהרמב"ם לא ס"ל הכי וההכרח לקצר]. וגם הקשה דבפ"ב מה' אישות ופ"א מה' יבום מבואר דס"ל כר"ש דדריש טד"ק גבי לא תתחתן. ובפ"ג מה' מלוה פסק דבין עניה בין עשירה אין ממשכנים והיינו דלא כר"ש בב"מ קט"ו. וכן בפ"ג מה' מלכים פוסק שלא יקח יותר מי"ח נשים והיינו דלא כר"ש בסנהדרין כ"א ונשאר בקושיא. וגם הלח"מ רפ"ג מה' מלוה התעורר קצת מזה. ועו"ק דהרמב"ם לא הביא כלל חילוק בין כהן אחד לשני כהנים. והמג"א סי' קמ"ז כתב דהרמב"ם מפרש להיפוך דבשני כהנים אסור דהוי בב"א. אבל בכהן אחד שרי דע"כ ישקה זאח"ז וס"ל דהעמדה שרי בב"א רק השקאה אסור. אבל עדיין קשה דא"כ הו"ל לרמב"ם לבאר דבכהן אחד שרי. וגם למה מייתי הרמב"ם