דברי מלכיאל א קמח

בהנאה. וע"כ צ"ל כמש"ל דאיסור הנאה הוא ג"כ משום ק"ר וז"ב לענ"ד. ולהכי לא מחלק בין קבר בנין לקבר חפירה. משום דלא איירי הכא רק בדין כבוד המתים וזה אסור בכל ביה"ק: יד) ולענין קושיית הרעק"א שהזכרנו שהיא באמת קושיא עצומה. נלע"ד בזה דבאמת הטעם דאיתא בש"ס דף ל"א משום דניחא לי' דמינטרא אחר קניית עירוב צ"ע. דמ"מ יכול לומר בפירוש דלא ניחא ליה. וכעין דאמרינן גבי חמץ דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה שלא ידע ממנה לבטלה. אבל אם ביטלה בפירוש שפיר דמי. וה"ה הכא ליהני אם יגמור בדעתו שאינו רוצה בה. ונהי דאפשר באמת דינא הכי. אבל לא שייך לומר בשביל זה בהחלט שאסור לערב בביה"ק. הול"ל שאסור לערב בדבר שמקפיד עליו אח"כ. כיון שאין האיסור על שעת העירוב רק על שעה שאחר העירוב. ולזה נראה דבאמת הא קיי"ל בר"ה כ"ח שאם נהנה בשעת המצוה כמו במעיין בימות החמה אסור. והכא נמי נהי דגוף קנין העירוב הוי לדבר מצוה ואינה הנאה. אבל יש לו הנאה במה שנשאר העירוב אח"כ. כי אם לא היה נשמר העירוב מקודם. ממילא לא הי' נשאר אח"כ. והרי נהנה מביה"ק לבד קניית שביתתו שם. ולהכי תנן שאסור לערב לפי שהאיסור הוא בשעת העירוב ג"כ: טו) והנה נראה דמי שהניח חפץ בביה"ק. אם אין שם מקום משומר יותר מבמקום אחר ואין לו שום תועלת בהנחתו שם לא מקריא הנאה ותשמיש כלל דהוי מעשה קוף בעלמא. וכעין זה איתא בסי' שכ"ה ס"י שאם הביא נכרי דרך רה"ר לא מיקרי הנאה משום שאפשר לילך שם ע"ש. ואף החולקים שם היינו משום דמ"מ נהנה שא"צ לילך. משא"כ הכא. וכ"כ הנ"י פ' נגמר הדין בשם הרמב"ן שבמקום שאפשר לקבור במקום אחר לא מיקרי הנאה במה שקובר קרובו בקבר של מת אחר דלא מיקרי הנאה בכה"ג. והיינו כמש"ל]. ורק אם צריך להניח שם לשם עירוב ומסתמא נזדמן לו המקום לפי המדה שיותר טוב לו שם שמשתמר יותר או שעומד על גבול התחום. א"כ ניחא ליה בזה ונהנה בזה. וממילא נהנה במה שמשתמר שם שעי"ז נשאר לו אח"כ כנ"ל. וא"ל דזה היה לו ג"כ אם היה מונח בביתו. ז"א דהא צריך להעירוב שיהא מונח בביה"ק. אבל אי נימא שאינו עירוב ממילא אין שם שום הנאה. דמה שמשתמר שם שישאר אח"כ אינה הנאה דבביתו משתמר טפי. והנה הרשב"א כתב בחי' יבמות ק"ד דלהכי באה"נ לא יצא. דאי נימא יצא הויא הנאה ולזה אמרינן לא יצא דממילא אינו נהנה. וכ"כ הריטב"א בר"ה כ"ח ע"א ע"ש. וא"כ ה"נ אמרינן דאין עירובו עירוב. דעי"ז שוב אינו נהנה במה שהיה משתמר שם וכנ"ל. ורק לפמש"ל דהכא איירי באה"נ משום כבוד המתים. ק"ק לומר דבכה"ג יהא אסור. ובכ"ז יש לומר כן וכמובן. כיון דמ"מ יש כאן איסור הנאה. ולפי הבנת המפרשים דאיירי באה"נ ממש ובקבר בנין כמש"ל. נלע"ד שנכון מאוד: וכ"נ לשון הריטב"א בעירובין ל"א שכתב וז"ל. ומ"ס ניחא ליה דלינטר. פי' ואע"ג שאין לו הנאה במאי דקנה תמן ביתא למיזל לד"מ. הא קא מתהני כדמנח ריפתא דעירובא התם ומינטר התם. דכי מצטריך ליה אכיל ליה עכ"ל. מבואר לשונו דניחא ליה בשעת קניית העירוב ג"כ וכן קודם זה. והיינו כמש"ל בס"ד: ועכ"פ נתבאר דאסור לערב אף בביה"ק שאין בו קבר בנין וכפשטות לשון הש"ס ורמב"ם וש"פ. ולענ"ד כן עיקר. ואין זה דוחק לפרש הא דקרי לה הש"ס אה"נ סתם. דהא עכצ"ל כן בלשון הרמב"ם פי"ד מה' אבל הי"ג שאסור בהנאה הוא רק מפני קלות ראש. וגוף דין אה"נ נתבאר אח"כ שם בהלי"ז ע"ש: טז) ובשלט"ג פ' נגמר הדין התעורר בדברי הרמב"ם הנ"ל שהשמיט דין דאין מרעין ולוקטין. וגם על מה שלא ביאר בהלי"ג דרק קבר בנין אסור בהנאה. וכתב שם לחלק בין ביה"ק של רבים. שכיון שהוקצה לביה"ק אסור בהנאה אף במקום שעדיין אין בו קבר כיון שהוקצה לכך ואף בקרקע עולם. משא"כ בקבר של יחיד. והנה לבד שתירוצו בדברי הרמב"ם עפ"ז. אין לו טעם ויסוד לחלק בדבר שלא הוזכר בש"ס. וגם הרמב"ם לא הזכיר זה. הנה הוא תמוה דכיון דילפינן דהזמנה לאו מילתא במת מג"ש מע"ז. א"כ מנ"ל לחלק בין רבים ליחיד. ופשיטא דאף משמשי ע"ז של רבים אינם אסורים עד שיעבדו. ואדרבא יש מקום לומר להיפוך. דבשל רבים אין נאסר עפר ביה"ק אף לדעת רבינו ישעיה דהוי תלוש ולבסוף חיברו. דהא איתא בע"ז נ"ט ע"א גבי מים של רבים שאין נאסרים אף דטפחינהו בידו ואף שעשה בו מעשה ע"ש. ועי"ד סי' קמ"ה ובט"ז ונה"כ שם. וע' שאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"ב כ"ג בזה ואכמ"ל בזה. עכ"פ לדעת הט"ז שם וכ"כ פר"ח דמים של רבים אין נאסרים אף בתלוש וכ"ש במחוברים. א"כ ה"ה הכא בביה"ק של רבים אינו נאסר. אבל באמת ז"א. דשם הטעם משום שאין אוסר שאינו שלו. ולא נמסר מעיין זה לרבים ע"מ לעבדו ולאסרו. אבל הכא נתייחד לזה לקבורת מתים. וכל מת קונה מקומו שם. ולזה אין שום חילוק בין של רבים לשל יחיד. והעיקר בישוב דברי הרמב"ם כמש"ל בס"ד. ושם בשלט"ג דקדק ג"כ דאיירי הא דעשבים בקרקע עולם לפי שבבנין אין דרך לצמוח עשבים כ"כ ע"ש. והיינו כמש"ל. ועכ"פ יש יסוד גדול ע"פ דין למה שנהגו להשתמש בעשבים שלקטו מעל ביה"ק לצורך מצוה: סימן סח להרב הנ"ל. ובדברי הרמב"ם ספ"ו מה' תרומות. הנה דינו מפורש בירושלמי פ' יש מותרות הל"ח. וכ"כ בנועם ירושלמי שם שמקור דברי הרמב"ם המה מירושלמי הלז. ובאמת ראשית דברי הירושלמי שם קשים ופי' הק"ע ופ"מ ונוע"י שם דחוקים מאוד לכל מעיין. ולענד"נ לפרש דבמשנה קשה למה נקיט בת כהן שנשאת לישראל וכו' ולא בת ישראל כיון שהדין אחד. ונראה כדאמרינן בעלמא דדיחוי מעיקרא חוזר ונראה אבל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. וה"נ הו"א דבת כהן שראויה לתרומה ונדחית בשביל בנה מישראל י"ל דלא הדרא ואכלה בשביל בנה מכהן. וקמ"ל דהדרא ואכלה וממילא דכ"ש בבת ישראל שלא היתה ראויה מעולם. וע"ז בעי ר' ליונטי שם ניחא בת כהן וכו' בת ישראל שנשאת לכהן הואיל והיא ראויה לוכל למה אינה אוכלת פי' דמ"מ הו"ל למיתני הך רבותא בבת ישראל שנשאת לכהן ואח"כ לישראל ואח"כ לכהן דהוי ג"כ נראה ונדחה. ול"ל תאכל היא כמו בת כהן דמשמע דממעט לה והואיל והיא ראויה קאי על של עכשיו יש לה בן מכהן. גם דמוכח זה ממשנה קמייתא בת ישראל לכהן וכו'. ומשני א"ל כן אר"ז ר"ע בשם רב מהו בת כהן מתלמדתה של כהן כמ"ד בת בבל וכו'. הכוונה דמתרץ שהאמת כן הוא דהא דקתני במתניתין בת כהן באמת הכוונה גם על בת ישראל שהיתה מקודם נשואה לכהן וקרי לה בת כהן בשביל שהיתה מורגלת אצל כהן ואכלה בתרומה ככהנת וכדקרי בת בבל בשביל שעשתה אדום מעשה בבל ע"ש. ריב"ב בשם רב שתי בנות אמורות בפרשה וכו'. נראה הכוונה ג"כ כנ"ל דמפרש קרא דובת כהן כי תהיה אלמנה וגו' דקאי בין על בת כהן ממש בין על בת ישראל שנשאת לכהן כנ"ל. ועל בת כהן הכוונה כפשוטו שנשאת לישראל ונתאלמנה חוזרת ואוכלת. ובת ישראל שנשאת לכהן ונתאלמנה מפרש ושבה אל בית אביה שלא תאכל והיינו דקאמר חוזרת ואין אוכלת. ומסיק אמור מעתה נשאת לכשר חוזרת ואוכלת לפסול חוזרת ואינה אוכלת. וי"ל שזה דבר בפ"ע וקאי על המשנה כולה