דברי מלכיאל א קמז

דאי משום כבוד מתים ל"ל למימר אין מרעין בו בהמות הא הוי קו"ח ממה שבעצמו אסור לאכול שם ובבהמה הוי בזיון טפי. וכן קשה למה אם ליקטן שורפן וטעם דקנס דחוק דכל כה"ג הו"ל לפרושי. וגם דבמס' שמחות פי"ד איתא שאף אם ליקטן לצורך ביה"ק ג"כ שורפן במקומן ע"ש בהגהת הגר"א וכ"ה בטוש"ע סי' שס"ח ובזה לא שייך קנס. וטעם חשד דחוק מאוד כיון שבגוף הדבר אין בו איסור רק משום כבוד מתים לא שייך זה. והרא"ש והמרדכי פ' בני העיר כתבו דאיירי אף בקרקע עולם ומשום כבוד מתים. ובקבר בנין בלא"ה אסור בהנאה. אבל הרמב"ם ס"ל כמש"ל וכ"נ דהא הש"ס אינו מחלק בין קבר בנין לקבר חפירה ואדרבא סתם ביה"ק שלהם הוי של בנין וכדאיתא בעירובין ל"א ובמשנה שם כ"ו ע"ב שאסור לערב בביה"ק משום איסור הנאה. וכבר כתב המג"א ר"ס ת"ט דע"כ איירי בקבר בנין דקבר חפירה מותר בהנאה. הרי דקרי לה סתם ביה"ק ועכצ"ל כמש"ל. ורק דהכא משמע להרמב"ם דאיירי בקבר חפירה ג"כ כי בקבר בנין אין דרך שיצמחו עשבים כ"כ אם לא שיש עפר על גביו והעפר הוי כמחובר כמש"ל. ואף שלפעמים צומח קצת איזה עשב על הגגות וכמ"ש כחציר גגות. בכ"ז אין בו ממש וג"ז הוא ע"י קצת עפר שיש שם. ולזה ס"ל להרמב"ם דברייתא זו אתיא כריה"ג וריב"י דס"ל נטעו ולבסוף עבדו אסור ולזה אסור העפר שעל הקבר בהנאה מדינא כמש"ל ולזה גם העשבים אסורים. אבל לדידן דס"ל כרבנן דנטעו ולבסוף עבדו מותר שפיר שרי בהנאה וכהפוסקים החולקים על רבינו ישעיה כמש"ל ולזה מותר גם העשבים בהנאה. וא"ל דמ"מ העשבים יאסרו בהנאה דהוי כתוספת שנאסר אף במחובר. וזה צומח מן הקבר עצמו כמו באשירה וכמש"ל. ז"א דבאשירה היינו משום שעובדים גם התוספת או כשמעמיד הע"ז תחת האשירה הענפים המתוספים מגינים ג"כ על הע"ז והוי נוי לע"ז יותר. אבל במת לא שייך זה. ולא מיקרי תשמיש למת רק העפר שמכסה הקבר. אבל לא העשבים והאילנות וז"ב. ומשום גידולים אין לאסור כיון שהעפר בעצמו מותר דהוי קרקע עולם ולזה לא הביא הרמב"ם דין דאין לוקטין עשבים וששורפן. והא דאין מרעין בהמות א"צ להביא דהוי כ"ש מאין אוכלין בהן כמש"ל. ובברייתא קתני לה לאסור מדינא כנ"ל. ולא משום קלות ראש: ולפ"ז מיושב מאוד סוגיא דמגילה כ"ט דפריך מפני כבוד מתים אהייא. ומסיק דקאי ארישא. והוא תמוה דהא גם הנהו דסיפא הוי משום כבוד מתים וכמש"ל. אבל לפמש"ל א"ש דהנהו דסיפא הוי משום אה"נ ממש וכמש"ל. ונראה שלזה פירש"י ג"כ דקאי ארישא היינו על אין נוהגין קלות ראש. משום דאזיל לטעמיה דס"ל בע"ז מ"ה דבנטעו יחור כ"ע ל"פ שאסור אף בנטעו ולבסוף עבדו דהוי כתלוש ולבסוף חברו. וא"כ ה"ה בעפר שעל הקבר ע"כ ס"ל כר' ישעיה שאסור דהוי תלוש ולבסוף חיברו. וא"כ ע"כ דטעמא דאין מרעין ואינך הוא איסור מדינא ולא משום כבוד מתים. והחולקים על ר' ישעי' ס"ל כהתוס' שם דאף בנטעו יחור הוי מחובר גמור ולא דמי לבית וכמש"ל. וה"נ ס"ל בעפר שמתחבר תיכף עם הארץ והו"ל קרקע עולם דגוף אחד הוא: יב) וממילא מיושב מנהגינו לשיטת הרמב"ם וכן לשיטת רוב הפוסקים דס"ל שעפר שעל המת מותר. דקיי"ל כרבנן דריה"ג שנטעו ולבסוף עבדו מותר. ולזה שפיר העשבים והאילנות שעל הקברים מותרים. כי מן המת ודאי שאינם יונקים. כי יניקת זרעים ג' טפחים כמפורש בכמה דוכתי. ואף דאיתא בירושלמי ע"ז פ"ג הל"ה דחטים בוקעים השרשים חמישים אמה י"ל דהיינו דווקא חיטים. ועוי"ל דהיניקה הוי רק ג' טפחים רק השרשים בוקעים טפי וכן עיקר וכעין זה איתא בב"ב כ"ו ע"ב לענין חוץ לט"ז אמה שאף שיש שרשים אין שם יניקה וז"ב. ועפר שעל הקבר מותר ולזה גם גידוליו מותרים. ובמה שלוקטים העשבים אין בזה משום בזיון למתים כלל וכמש"ל דגם בביהכ"נ לא נאסר ללוקטם רק משום עגמת נפש ולא משום בזיון. ונהגו העולם כהרמב"ם בזה כיון שגם לשאר פוסקים הוא רק מדרבנן ויש לצדד קצת להיתר וכמש"ל ועי' רמ"א סי' שס"ח מתה"ד: יג) והנה במש"ל דסתם ביה"ק הוי של בנין מהא דעירובין ל"א. באמת סוגיא דשם צ"ע דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ועו"ק דקאמר שם לר"י דשרי משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו. וזה קשה דהא בעינן שיקנה שם ביתו ויוכל לאכול שם וזה אסור לאכול שם דאסור בהנאה וכמו דקיי"ל שאין מערבין באה"נ. ובחי'. רעק"א בסי' ת"ט תמה על מ"ש בש"ע שם שאין עירובו עירוב דמנ"ל זה על בדיעבד עי"ש. ולענ"ד הדבר נכון כמ"ש דכיון שאסור לאכלו שם אינו עירוב. ואדרבא קשה על הש"ס דמפרש טעמא דר"י דשרי משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכנ"ל. ועו"ק לשון הרמב"ם פי"ד מה' אבל הי"ג שכתב ביה"ק אסור בהנאה ושם איירי בקבר קרקע עולם דמייתי שם דין דאין אוכלים ואינך משום קלות ראש ולא משום איסור הנאה וגם דהו"ל לפרושי דאיירי דווקא בקבר בנין. ועו"ק דבית הפרס ע"כ הוי קבר חפירה דבקבר בנין לא שייך לומר שנחרש הקבר. וא"כ הו"ל לפלוגי בדידה בין קבר בנין לקבר חפירה: והנלע"ד דבאמת איירי בעירובין שם אף בקבר חפירה. ואיסור הנאה דהתם היינו מצד קלות ראש להשתמש שם במיני מאכל ומשתה וליהנות שם. וכמו בבתי כנסיות דאמרינן במגילה כ"ח ע"א שאין אוכלין ושותין שם ואין ניאותין שם משום דהוי קלות ראש. ומשם גם כן מקור דברי הרמב"ם שחשב בפ"ד מה' אבל ג"כ הנך גבי קלות ראש בביה"ק אף שבש"ס בדף כ"ט גבי ביה"ק לא נזכר זה. ולזה שפיר קאמר דמצות לאו ליהנות ניתנו ומותר בכה"ג להשתמש שם להניח עירוב. שאינו רק לשם מצוה ולא הוי בזיון למת. ולרבנן אסור בכל ביה"ק אף בקבר חפירה וכנ"ל. ולועג לרש ליכא בהנחת עירוב דהא אינו רק סילוק איסור תחומין ולועג לרש שייך רק בגוף המצוה כמו בציצית ותפילין ולימוד תורה וכדומה. ומיושב בזה הא דקאמרינן לר"י דשרי אף שאסור לאכול שם ובזה לא שייך מצות לאו ליהנות כדאיתא בר"ה כ"ח דבדבר הנאה גמורה לא שייך זה וגם דהוי קלות ראש גמור כמש"ל. בכ"ז הא קאמר שם מעיקרא שיכול לילך שם ע"י שידה תיבה ומגדל ולהביאו אצלו ע"י פשוטי כלי עץ. וא"כ ה"נ אין בזה קלות ראש כיון שאינו אוכל בביה"ק ממש רק בשידה והו"ל רשות בפ"ע וכמו שחוצץ בפני הטומאה דהו"ל אוהל בפ"ע כ"ש שחוצץ לענין דלא הוי קלות ראש. ורק לעשות קפנדריא מבואר במס' שמחות פי"ד דהוי קלות ראש ולא לעבור בתוכו לצורך ובפרט דהא הוי צורך מצוה. אבל אי נימא שאסור בהנאה ממש תיקשי דאף ע"י שידה תו"מ אסור לעבור שם וכמ"ש בהג"א דלרבינו ישעי' אסור לדרוס על הקבר ועי"ד סי' שס"ח ואחרונים. ורש"י שפירש בעירובין שם איסור הנאה ממש לטעמיה אזיל כמש"ל דס"ל דבאילן בנטעו יחור הוי תלוש ולבסוף חיברו ואסור אף בעבדו אח"כ כמו בית ולזה עפר שעל הקבר אסור אף בקבר חפור. וע"כ מפרש אה"נ ממש. ומה דמבואר שילך בשידה תו"מ צ"ל דס"ל לרש"י דמעיקרא ידע סברא דלאו ליהנות ניתנו. ומה שיעבור בשידה תו"מ לצורך מצוה ג"כ לא הויא הנאה. או דס"ל לרש"י שמותר לדרוס כמבואר באחרונים שם הטעם דבלאו עפר הקבר היה שם עפר אחר וא"כ אינו נהנה ממנו. וכן מוכח ממה שלא חילק הרמב"ם בפ"ו מה"ע הי"ז בין קבר יחידי לביה"ק כפירש"י בעירובין שם. הרי שעובר בשידה תו"מ על גוף הקבר ומ"מ אינו אוסר שם רק מפני דניחא ליה אח"כ והיינו משום דאיירי בקבר חפירה וכמש"ל. ורק מה דניחא ליה אח"כ הוי קלות ראש שמשתמש שם במיני מאכל וכמש"ל. אבל הרמב"ם ס"ל דעפר שעל הקבר מותר וכמש"ל ומפרש אה"נ שבש"ס משום קלות ראש כמש"ל והיינו דבפי"ד מה' אבל כתב ג"כ שאסור בהנאה היינו ג"כ משום קלות ראש דבחדא מחתא נקיט לה. וכן מוכח להדיא ברמב"ם שכתב אין אוכלים משום ק"ר. ותיפוק ליה דאסור