דברי מלכיאל א קמו

דהא מחובר אינו נאסר והתו' כתבו בדף מ"ז ע"ב דהוי רק מדרבנן והוא דוחק. ולענ"ד י"ל דהכוונה שאסורה בהנאה מה שניתוסף בה וכדשמואל וא"כ מבואר דה"ה במשמשין. והא דלא מייתי לה לסיועי לשמואל היינו משום דאיכא לאוקמא שנטעה מתחילה לכך וכ"כ הר"ן ובתו' רי"ד דאיירי שנטעו מתחילה לכך ע"ש. ובחי' ריטב"א מ"ז ע"ב כתב דהא איכא שם שני גירסות גירסא שלפנינו נטלה ה"ז מותרת ויש גירסא בטלה ה"ז מותרת. ולזה כתב שם דלגירסא נטלה מפרש לה שלא נטעה מתחילה לכך וא"כ אין נאסר האילן בלא מעשה ורק משום מראית העין אסור בהנאה כ"ז שהע"ז תחת האילן וכמ"ש התו' ג"כ. ולגירסא בטלה צ"ל דאיירי שנטעה מתחילה לכך או שגדעה ופיסלה לכך ולזה צריך ביטול. ולכאורה ק' דמ"מ היכי סתים לה דנטלה מותרת דהא מ"מ אסור מה שניתוסף. אבל כבר נתבאר בחי' הריטב"א שם דהיכא שהעמידו הע"ז שם דרך עראי אז האיסור אינו רק מדרבנן מפני מראית העין. ואם הוציאה אף ע"י ישראל הותר האילן ואם העמידו שם דרך קבע אסורה מן התורה. רק אם הוציאה נכרי ע"מ שלא להחזיר ה"ז ביטול גמור והותר האילן וא"כ א"ש שמותר גם התוספת וכ"נ דעת רש"י מ"ז ע"ב כמ"ש הריטב"א וכ"כ הטוש"ע סי' קמ"ה ס"ג. עכ"פ קשה למה מותר העפר שעל הקבר ובפרט דהא הוי כנוטעו מתחילה לכך: ט) והנה מכבר הקשיתי דהא קיי"ל בע"ז נ"ד דאם חפר בורות שיחין ומערות לע"ז אסרה. וא"כ למה מותר קבר הא חפרה לשם מת. ומצאתי בחי' ריטב"א ע"ז נ"ד שהתעורר בזה וכתב דהא הוי הל"מ בע"ז. ולהכי לא ילפינן זה לקבר ולא נלמד רק הכתוב בתורה. וכוונתו נראה כדאיתא בנזיר נ"ו שאין דנין מהל"מ [וע' מכות י"א ע"א ואף דשם קיי"ל דפסול ס"ת שתפרו בפשתן דאיתקש אף להל"מ מ"מ י"ל דרק שם דקרי לתפילין תורת ה' משמע שדין אחד להם בכל דבר משא"כ בעלמא אין דנין ג"ש מהלכה וע' רש"י שבת קל"ב ע"א וע' קדושין י"ז גבי ג"ש דריקם ויש לדחות ואקצר. וע' תוס' שבת כ"ח ע"א שכתבו בד"ה אלא שלא נלמד בג"ש רק דבר המפורש וכעין זה איתא בתוס' ב"ק כ"ד ע"ב ויש להאריך בזה]. וכן מוכח ממה דקיי"ל שקבר הנעשה בקרקע גזולה מפנים אותו והקבר מותר בהנאה. וקשה דהא בע"ז קיי"ל דע"י מעשה אוסר אף דבר שאינו שלו. ולפ"ז א"ש דג"ז הוי הל"מ וכ"נ דעת הריטב"א שם ע"ש. והיינו משום דיליף מקרא דהכנו. ואמרינן עד דאתא יחזקאל גמרא גמירי לה וכדאיתא בכמה דוכתי בש"ס כעין זה ע' סנהדרין כ"ב ע"ב: וראיתי כעת בבאר יצחק סי' כ"ט שהקשה לו זה רב אחד. ולא ראה דברי ריטב"א הנ"ל. והגאון המחבר תירץ לו עפמ"ש הרמב"ן בחי' ע"ז דאילן שנטעו מתחילה לע"ז דאסור היינו בשל נכרי. אבל של ישראל כיון שאין אסור עד שתיעבד והעבודה היא כשהוא כבר מחובר שוב אינו נאסר ולא משכחת לה רק כשנעבדה קודם השרשה. ולזה הכא בחפר בה בורות ג"כ ע"כ איירי בשל נכרי שנאסר מיד ע"י החפירה דבשל ישראל דבעי עד שתיעבד א"כ העבודה היא לקרקע עולם ושוב אינו נאסר. וממילא מיושב קושיא הנ"ל דהא קבר הוא כמשמשים שאינו נאסר עד שתיעבד וכדאיתא בסנהדרין מ"ז ע"ב שא"נ עד שיקברו מת שם וכשקוברים המת הרי הוא קרקע עולם ואינו נאסר: והנה חי' הרמב"ן על ע"ז אינו ת"י אבל לענ"ד תירוצו צ"ע דבחי' הריטב"א בע"ז נ"ד מייתי בשם הרמב"ן גבי ניסך לה בין קרניה דבחקק בין קרניה אסרה שעשה בה מעשה. אף שאינה רק בימוס דהוי משמשי ע"ז שאין נאסרים עד שיעבדו ע"ש שמפורש כן בדבריו. הרי להדיא בדבריו שאף שנעבד אחר שכבר עשה המעשה מ"מ נאסרה הבהמה וה"ה לקרקע [ובלא"ה כבר הרגיש שם בבא"י דלהטור וש"פ שמצריכים בחפר בורות השתחוה הקושיא במקומה. ומש"ש לתרץ דס"ל דהוי דרבנן הוא דוחק וכמפורש בריטב"א ושאר ראשונים וע' שו"ת רעק"א סי' מ"ה מ"ש בזה בדעת רש"י. ונראה טעם הדבר דהכא כיון שהל"מ או גזה"כ שבמעשה אוסר אף קרקע ובע"ח ושאינו שלו. א"כ אף שעובד אחר המעשה נאסר ג"כ דמאי שנא. ורק גבי אילן כתב שפיר הרמב"ן דאין עבודה שאחר ההשרשה אוסרת משום שמעשה הנטיעה אף שנטעו לכך היה בתלוש ועתה הוא מחובר ופנים חדשות באו לכאן שנעשה כקרקע וכמ"ש התוס' מ"ח ע"א משא"כ הכא [ואולי הטעם בחפר בורות דמיקרי לענין זה תפיסת יד אדם]: י) ולפ"ז נראה שאם נטעה ישראל מתחילה לכך ועבדה בשעת השרשה ממש כגון שאמר שעובדה בגמר השרשה וכעין הא דב"ק ע"א בגמר זביחה עובדה. מ"מ לא נאסר לשיטת הרמב"ן הנ"ל כיון שבשעה שיחול האיסור נעשה מחובר. ומחובר אינו נאסר ואף דבא בבת אחת. וכן מוכח מלשון הרמב"ן שהובא בבא"י שם סי' ל' שכתב שאין נאסר עד שיעבדנה קודם השרשה. משמע ולא בשעת השרשה: ועפ"ז מבואר שפיר שיטת הפוסקים דס"ל שעפר שעל הקבר אינו נאסר דס"ל דכל עפר תיכף כשמניחים אותו על האדמה הוי תיכף כמחובר וכמובן. והעפר אין שייך לומר שיאסר רק כשמונח כבר על הקבר שבזה מיקרי ששימשו בה למת וכדאיתא בסנהדרין מ"ח דבעי עד שיעבדו ואז שוב אינו נאסר דהוי מחובר כיון שבא בבת אחת האיסור והחיבור כמש"ל. וכן מוכח מרבינו ישעיה בעצמו שכתב הטעם דאסור העפר משום דהוי תלוש ולבסוף חיברו. וקשה דתיפוק ליה דהוי כנטעו מתחילה לכך ועכצ"ל כמש"ל דהכא לא שייך זה משום שהאיסור בא בשעה שנעשה מחובר. ולזה הוצרך לסברא דתלוש ולבסוף חיברו. וש"פ ס"ל דלא דמי לבית רק לאילן כמש"ל מהתוס' דף מ"ח. ומה שהקשיתי מהא דתוספת אסור. נראה דג"כ לק"מ דרק גבי ע"ז שייך איסור תוספת לפי שהעבודה הוא לכל האילן ולהתוספת ג"כ ותיכף צומח התוספת באיסור. ובהעמיד תחתיו ע"ז ג"כ משתמש בכל האילן יחד והתוספת הוא נצמח מגוף האילן. משא"כ הכא שהעפר הניתוסף הוא בפ"ע רק שחיברו לארץ שהמת קבור בה. ואין להוכיח מהא דתוספת אסור שאם בא החיבור ואיסור נעבד בבת אחת אסור. ז"א דשם גזה"כ הוא מהא דאשיריהם תגדעון וראיה דהא אין עובדים לאילן בכל רגע ורגע וא"כ למה אסור מה שצמח בשעה שלא עבדה. וע"כ צ"ל שגזה"כ הוא שמה שצומח ממחובר נעבד אחר שנעבדה אסור. וא"כ אין לך בו אלא חידושו מה שצומח אבל לא מה שניתוסף ונתחבר בפ"ע. ואטו אם יטע אילן אחר סמוך לו ויתחברו השרשים בארץ יחד יאסר האילן השני. ובענין הא דבא האיסור והחיבור בבת אחת יש להאריך בהרבה שיטות בש"ס דאיכא כה"ג ובהא דכל שאינו בזא"ז אף בב"א אינו אך מטרדותי ההכרח לקצר: עכ"פ לפ"ז נתבאר דלריה"ג ולר' יוסי בר"י דס"ל בע"ז מ"ה דאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור ואפשר דאף ר"ע ס"ל הכי ועתוס' מ"ו ע"א ובמפרשים שם ודאי דאסור העפר שמשימים אח"כ על הקבר כיון שנלמד מע"ז. וכן לפירש"י בסנהדרין מ"ח ע"ב דרשב"ג ס"ל הזמנה מילתא היא וכאביי דאסור במשמשי מת אף בהזמנה א"כ ודאי שנאסר העפר שמשים על הקבר כי בשעה שמרים העפר להשים על הקבר הרי הוא מזמינו בתלוש ונאסר וכדאיתא בע"ז נ"ט דטפחינהו בידו הוי תלוש בתפיסת יד אדם ורק דשם במים דמי לבית דלא הוי חיבור גמור ובעפר דמי לאילן וכמש"ל ועכ"פ ודאי שנאסר העפר למ"ד הזמנה מילתא במת [ובסוגיא דסנהדרין שם צריך ביאור דמדמה הש"ס הזמנה דתפילין למת דהא במת יליף לה מקרא שם לאביי ורבא ואכמ"ל בזה. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' שם על רש"י בד"ה אע"פ וע' במלחמות בפ"ק דסוכה]: יא) ולפ"ז נראה דס"ל להרמב"ם דהא דאין מרעין בו בהמות ואין לוקטין בו עשבים ואם ליקטן שורפן במקומן היינו משום איסור הנאה ממש כמ"ש הר"ן ולא משום כבוד מתים