דברי מלכיאל א קמה

נלקטו. ורק משום קנס או חשד כמ"ש המרדכי. וקושיית הש"ס נראה משום דהשריפה על הביה"ק באמת אינו דרך כבוד כ"כ רק החמירו כן כדי שלא יבואו ללקוט: אכן באמת צדקו דברי הב"ח דעיקר איסור הנאה בעשבים הוא משום כבוד מתים. ומ"ש המרדכי הטעם משום קנס וחשד. הוא על מה שצריך לשרוף במקומו ולא במקום אחר. וכ"כ בתה"ד סי' רפ"ד ואף שכתב שם ג"כ לפרש שעיקר האיסור הוא ג"כ משום קנס וחשד אבל העיקר כפירושו הקודם כנ"ל. וכן קושיית הש"ס י"ל דפריך דהא שדווקא במקומן אין בזה כבוד למתים אבל עיקר איסור לקיטה והנאה הוא משום כבוד מתים כמ"ש הב"ח וכמש"ל ג"כ. וכ"כ בשיבת ציון סי' ס"ב שכוונת המרדכי ליתן טעם על מה שצריך לשרוף דווקא במקומו. ואף שלפ"ז טעם הקנס דחוק דמה קנס הוא זה בכ"ז ברור שזהו כוונת המרדכי: וא"כ נסתר ההיתר שבארנו משום דברבים ליכא חשדא ואין שום היתר. וכ"כ הב"ח באמת והסכים הש"ך לדבריו שאין מותר ליתן לצדקה ולשומר ביה"ק רק מה שאינו על הקברים יעו"ש ונראה דאף שמבואר ברמ"א סי' שס"ח בשם מהרי"ו שאם אין יד הציבור משגת להציל בה"ק שלא ירעו שם מותרים למכור עשבים ופירות שעל ביה"ק לצורך הצלת ביה"ק. ומייתי ראיה מחזקיה שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור. מ"מ לא התיר רק כשאין ידם משגת. אבל לא ליתנם לשומר ביה"ק כשאפשר לשכרו גם בלעדי זה. וכן החליט בשיבת ציון סי' ס"ב שאסור אף לרפואה רק כשא"א להתרפא בעשבים אחרים ע"ש. וראיית המהרי"ו קצ"ע דשם הוי פיקוח נפשות שלא יבוא מלך אשור ויחריב א"י. ולא בשביל כבוד ביהמ"ק בלבד. מ"מ הסברא נכונה כמו שמותר להלין המת לכבודו. וכן מצינו בברכות י"ח שלא ירכב על ס"ת ועל עצמות המת מפני שנוהג מנהג בזיון. ואם מתירא מפני לסטים מותר. אלמא שמותר לבזותם קצת כדי להצילם מבזיון מרובה וזהו כבודם. וכ"ז שייך כשא"א בענין אחר וכהא דאין ידם משגת כנ"ל. אבל בעלמא לא: ה) וגוף דין דמהרי"ו ותה"ד סי' רפ"ד אי חייבים כלל להוציא הוצאות שלא יבזו הנכרים את ביה"ק צל"ע טובא דנראה עיקר כמ"ש התה"ד שכיון שהם אנוסים פטורים. והשיבת ציון סי' ס"ב חולק על התה"ד וס"ל שצריך להוציא כפי יכולתם להציל ביה"ק מבזיון. ותמהני עליו שחולק על התה"ד בלי שום ראיה והיכן מצינו שיהיו חייבים להרבות בהוצאה להציל איש חי או מת מבזיון [ואף דבסנהדרין ע"ג מבואר דמצילין בנפשו הרודף אחר נערה המאורסה משום פגמא ע"ש. לא דמי לזה. וגם בכ"ז לא מצאנו שיוציאו הרבה הוצאות. והא דאיתא שם שחייב למיגר אגורי היינו רק בהצלת נפשות וע' בנין ציון סי' קס"ז] ורק מצינו שהתורה חייבה במצות קבורה ובטורח לכבוד החיים והמתים אבל לא בכספו. ואף אם נכנס זה בכלל צדקה ג"כ אין שייך להכביד על הציבור. ואי נימא שזה בכלל מצות קבורה. לבד דלא מצינו כן דהא קבור תקברנו דרשינן לה בסנהדרין מ"ו ע"ב לארון וקבורה ולא דריש לה לקבורה אף מאה פעמים כהא דב"מ ל"א. ולבד זה גם בקבורה לא מצינו שיהיו חייבים להוציא הרבה ע"ז והיא רק מצוה שבגופו וטרחתו. ונראה שעיקר דברי התה"ד שם וכן השיבת ציון הם רק בההוא עובדא שרצו לעשות דרך הרבים על הביה"ק שהיו הולכים שם גם ישראלים. ולזה שפיר קאמר שם התה"ד דהוי כהצלת ממון רבים ובאונס ושרי. והשי"צ חולק דמ"מ אסור שילכו רבים שם. ומחויבים להוציא ע"ז כסף כדי יכולתם להנצל מהאיסור. ועמג"א סי' תרנ"ו ואכמ"ל בזה. ונראה הטעם כהא דקדושין י"ח שכופין המשפחה לפדות משום פגם משפחה וה"ה בנ"ד. ועמ"ש בס' צ"ו באורך בזה בס"ד: ו) והח"ס סי' שכ"ז כתב היתר מצד דבהקדש אין מעילה בגידולים. וזה צ"ע דמ"מ איסור איכא. ובכל הנאה קיי"ל שגידולים אסורים. וגם דהא מדמינן לע"ז שאסור שאסור גידולים שלה. וגם דהא פסק הרמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ו שמועלים בגידולים. וראיתי שביאר טעם ההיתר מצד שספק אם העשבים על הקבר ממש. והו"ל ספק דרבנן ועוד סברות בזה מצד ס"ס וכ"כ איזה אחרונים. ותמיהני שהרי הוא ודאי שהעשבים צומחים על הקברים ממש בלי שום ספק ובכ"ז לוקטים אותם ובלי ספק כיון שנהגו היתר יש לזה יסוד נכון בש"ס ופוסקים. וגם ראיתי שכתבו מצד ביטול ברוב וע' שו"ת רעק"א סי' מ"ה. ולענ"ד כיון דיליף בג"ש מע"ז א"כ ניליף ג"כ שאינו בטל ברוב כמו ע"ז דהוי בכל שהוא. וצ"ל דמסברא ע"ז חמיר טפי בזה והוא דוחק כיון דג"ש גמיר וע' ע"ז ע"ד ע"א ובתו' שם. ואפשר דכיון דגוף איסור מת גמרינן מע"ע כמו"ש התו' בסנהדרין מ"ח ע"א ע"ש ממילא בטל ברוב כמו ע"ע. וממילא גם משמשי המת בטילים דלא יהא טפל חמור מן העיקר ואכמ"ל בזה: עכ"פ כיון שבארנו דמשום דליכא חשדא אין היתר. וגם היתר הח"ס אינו מבורר. א"כ קשה טובא איך נהגו היתר בדבר המפורש בש"ס ופוסקים לאיסור: ז) והנראה בזה דהנה הרמב"ם כתב בפי"ד מה"א הי"ג בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהם ואין עושין בהם מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש עכ"ל. והוא נפלא שלא הביא כלל הא דאין מרעין בהמות ואין מלקטין ואם לקטן שורפן במקומן וכבר תמה עליו בכ"מ שם ע"ז. והב"ח סי' שס"ח כתב ליישב זה דמ"ש אסור בהנאה הוא ג"כ משום כבוד המתים ולהכי לא הזכיר אין מרעין דהוי כ"ש מאין אוכלין ואינך. והנה לבד שהוא דחוק תמיהני טובא למה השמיט הא דשורפן במקומן שמפורש בש"ס דלא הוי משום כבוד מתים. ועוד קשה טובא לכל הפירושים כיון שכל הברייתא הטעם משום כבוד מתים וכן הא דשורפן דווקא במקומן יש לו טעם משום קנסא וחשדא א"כ מה מקשה הש"ס אי קאי אסיפא מאי כבוד מתים איכא דשפיר קאי אכולה ברייתא וקנס דבמקומן הוא ג"כ נצמח מדין כבוד מתים והכל אחד. וגם מאי משני אלא ארישא הול"ל. אשארא כיון דכל הברייתא הוא מטעם זה לבד הא דבמקומן. ורש"י פי' באמת ארישא אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי עכ"ל. משמע דרק אהא לחודיה קאי. אבל פירש"י גופא צריך מובן דהא גם אין מרעין ומלקטין הוא ג"כ משום כבוד מתים. ודוחק לומר דכיון דהנהו הוו פירושא דאין נוהגין קלות ראש להכי נקיט רש"י רק רישא וכן הש"ס לא נקיט אשארא: ונראה דעת הרמב"ם בזה דס"ל דהא דאין מרעין ומלקטין אינו משום קלות ראש דהא חזינן גבי ביהכ"נ איתא בדף כ"ח ע"א שלא יתלוש העשבים משום עגנ"פ. משמע דבלא"ה שרי ללקט ולא הוי קלות ראש אף שיש לחלק בין ביהכ"נ לביה"ק דבביה"ק הוי ליקוט עשבים טפי קלות ראש. וגם יש לפרש שם דלא יתלוש אף לשרוף ולא להאכיל לבהמתו. מ"מ קשה ל"ל חשיב גבי ביהכ"נ האי קלות ראש דהכא כמו ליקוט עשבים וע"כ דלא הוי קלות ראש: ח) והנראה דהנה דעת ה"ר ישעיה הובא בטוש"ע י"ד שס"ד דעפר שע"ג הקבר אסור בהנאה דהוי תלוש ולבסוף חיברו ושאר פוסקים חולקים עליו וס"ל דרק קבר בנין אסור כדאיתא בסנהדרין מ"ז. ונראה סברתם כמו"ש התו' בע"ז מ"ח ע"א דבאילן אף שהיתה בו מקודם תפיסת יד אדם מ"מ כיון שהוא מחובר ממש בטלה תפיסתו משא"כ בבית ע"ש. וה"ה הכא ס"ל דכיון שהעפר מתחבר ממש עם האדמה שם בטלה תפיסתו משא"כ בקבר בנין. אבל עדיין צ"ע דהא קיי"ל בע"ז מ"ח דהמשתחוה לאילן תוספתו אסור אף שהוא מחובר. וא"כ ה"ק הכא אף אי נימא דהעפר שעל הקבר הוי כמחובר מ"מ הרי הניחו על הקבר אחר קבורת המת והו"ל כתוספת באילן אחר השתחואה כנ"ל. וא"ל דרק במשתחוה אסור ולא במשמשי ע"ז. ז"א דנראה דמשמשי ע"ז וע"ז עצמה דין אחד להם לענין זה וגם דהא תנן בע"ז מ"ח שאילן שהעמיד תחתי' ע"ז אסורה. וקשה