דברי מלכיאל א קמד

אחד ע"ש ובטוש"ע י"ד סי' קנ"א בזה. וגם מסתבר כן דכיון שהטעם כאן משום פרסום הצריכו ג' בנ"א דע"י רבים מתפרסם ואיתא בגיטין מ"ו ע"א כמה רבים שלשה וכה"ג איתא בערכין ט"ז וב"ב ל"ט דכל בי תלתא מתפרסם ביותר. וצריך ג' לכל צד כדי שבכל צד יתפרסם הדבר ובאמת הוא חומרא יתירא דכיון ששיעור שכונה ג' בנ"א א"כ לא הוצרכו רק הבית שהמת בו ואחד מכאן ואחד מכאן. וכ"כ הנה"כ ת בסי' של"ט שכן נוהגין שרק השכן ממש שופך. ונראה. שגם המנהג כמש"ל ורק אצלינו תפסו להחמיר כהט"ז והיינו שני בתים מכל צד כמבואר באחרונים. לזאת נראה בודאי שיש להקל בג' בנ"א כי לטעם פרסום בודאי סגי בזה דהפרסום הוא מריבוי בנ"א ולא מהבתים. ואף לטעם סכנה נראה ג"כ דוחק לומר שתלוי בבתים ובפרט דבע"ז שם מפורש ג' בנ"א. ולזה לענ"ד צריך למנות שלשה דיורים בכל צד ואף מלמעלה ומלמטה כגון אם הבית בעל ארבע קומות והמת במדור התחתון א"צ לשפוך במדור הרביעי וכן אם המת במדור העליון לא ישפכו במדור התחתון ולצדדים ג"כ ימנו שני דיורים לכל צד לבד מדור המת והיינו אותם שבשורה אחת בשוה. וכתבתי זה באשר ראיתי בברכ"י סי' של"ט שהביא בשם שו"ת בית דוד שכל בית מונים אחת אף שיש בה כמה דיורים ואין ס' ב"ד ת"י לידע טעמו. והעיקר לענ"ד כמש"ל. ועי' ספר זכור לאברהם ח"ג בה' אבל אות מים שהביא בשם ספר ירך אברהם דטעם סכנה אין שייך רק בבית שהמת בו ע"ש והיינו כמש"ל. וכ"ז לענין שפיכות מים. אבל לענין דין גרושה אין להקל כ"כ. ובפרט דאנן מחמירים כדעת הסוברים דשכונה דגבי גרושה גדולה ממבוי. ויש להאריך שם בזה ואכ"מ. וע' ט"ז אה"ע סי' קי"ט ס"ק ט"ז שכתב דשכונה לדעת הרמב"ם מיקרי רק אותו חצר. ובגיטין ו' ע"א פירש"י דשכונה הוי ג' בתים כהא דע"ז וזה מוכח שם מדמפרש ערסא שורה אחת של בתים ושכונה קטנה ממנו ע"ש. ומזה קשה על הפוסקים שכתבו בדעת רש"י בהא דכתובות כ"ח דשכונה גדולה ממבוי ועב"י סי' קי"ט וההכרח לקצר: סימן סז כבוד הרב הגדול וכו' מהו' זאב נ"י וואלפזאן אבן יקרה פ"ק באדקי. א מה שעוררני כת"ר בדבר העשבים שבביה"ק שהמנהג ללקטם ולתתם לשומר ביה"ק. וכבודו רוצה ליחד דמיהם לביהמ"ד וכתב דכיון דהוי מחובר שרי בהנאה מדינא ורק הטעם שאסור משום קנסא. ופה כיון שבלא"ה צריך ללקטם שלא ירעו הנכרים הדרים אצל ביה"ק את בהמותיהם שם ויהיה גנאי יותר גדול. וא"כ שוב לא שייך לקנסם עבור הלקיטה ושפיר שרי בהנאה עכ"ד: ואין זה מספיק ללמד זכות על המנהג. כי המרדכי פ' בני העיר כתב שני טעמים אהא דאם ליקט שורפן במקומם. אחד משום קנס ואחד משום חשד שיחשדו שליקט לבהמתו. ונראה שהוצרך לטעם דחשדא מפני שהי' גורס באבל רבתי פי"ד אם בשביל ביה"ק עצמן מלקטן שורפן במקומן כמו שהעתיק הרמב"ן בתורת האדם סוף ענין הקבורה וכ"ה בטוש"ע יו"ד סי' שס"ח שאף שליקט לצורך ביה"ק שורפן. והב"י ובאה"ג לא הראו מקור הדין דלצורך ביה"ק. ומקורו מהרמב"ן בשם אבל רבתי. ובזה לא שייך טעם קנס וכן אם ליקט אחר לא שייך קנסא לזה הוצרך המרדכי לטעם דחשדא. וממילא מבואר דבנ"ד אף שצריך ללקטם שלא ירעו הנכרים מ"מ צריך לשורפן משום חשדא: ב) והח"ס כתב בחי"ד סי' שכ"ז טעם למנהגינו להשתמש בעשבים שכיון שטעם האיסור משום כבוד המתים ואצלינו החיים יודעים שמשתמשים בעשבים וקמחלי ע"ז. ולדבריו צ"ל שהתחילו מנהג זה בעיר חדשה כשעשו ביה"ק התנו שישתמשו בעשבים. וזה לא מצינו. ועו"ק דמה יענה בקברי קטנים דלאו בני מחילה נינהו וא"ל דקטנים לאו בני בושת נינהו כדאיתא בב"ק פ"ו ז"א דודאי אף בביה"ק של קטנים איכא משום כבוד מתים ולא דמי לבושת בחיים. ועוד לדבריו יוכלו להתיר כל קלות ראש בביה"ק וכן לועג לרש ע"י מחילה בחיים. וא"כ מה נתקשו התו' בנדה ס"א ובכמה דוכתי בעושה מכלאים תכריכים למת דהוי לועג לרש. נימא דאיירי שמחל בחייו ע"ז וכן לענין ציצית בתו' מנחות מ"א: ולזה נראה ברור דלא שייך כלל מחילה בכגון זה כי אחר שמת כבר אין לו דעת ולא רשות שיהא נמשך מחילתו הקודמת ועיקר הטעם משום כבוד הבריות. ואף דאמרינן בסנהדרין מ"ו ע"ב שאם הספד יקרא דשכבי אם אמר אל תספדוני שומעים לו. נראה דהיינו דוקא דבר שהוא מניעת הכיבוד. אבל בזיון אין בידו למחול וכעין מ"ש הרא"ש בפ"ב דב"מ שת"ח יכול למחול על כבודו אבל לא לבזות א"ע והובא בח"מ ס"ס רס"ג. ואף הסוברים שם דשרי היינו לצורך מצוה שאין גבהות לפני המקום ע"ש ולא בעלמא. והכא נראה ברור שהטעם משום כבוד הבריות שכדי בזיון הוא שהעשבים שינקו מלחלוחית גוף האדם יאכילו לבהמה. ואף ששיעור יניקת ירק לא הוי כ"כ בעומק. בכ"ז ידוע שהקרקע מלא מלחלוחית המתים ויונקים העשבים מזה וזה דומה לקבורה דהוי יקרא דחיי. וכתב הרמב"ן בתוה"א והטור סי' שמ"ח ובכ"מ רפי"ב מה' אבל דקבורה הוא משום בזיון דכולהו חיי ולאו דווקא של משפחה יעו"ש וה"ה הכא בנ"ד. וא"כ לא שייך כלל דין מחילה בזה דאפשר אחד בסוף העולם אינו מוחל וכדאיתא כה"ג בכתובות מ"א ע"א גבי פגם משפחה. ודמי לביהכ"נ של כרכים שחוששים שאחד בסוף העולם אין מוחל חלקו. וכל דבר שהוא משום כבוד הבריות לא שייך שעיר אחת או כמה עיירות ביחד יסכימו למחול ע"ז כי הוא כבוד האדם באשר הוא אדם ולא שייך מחילה בזה: ג) והנה אצלינו יש ללמד זכות על המנהג דכיון דבלא"ה צריך ללקט העשבים שלא ירעו נכרים שסמוכים שם וזהו כבודם ורק שצריך לשרפם במקומם משום חשדא שלקטום ליתן לבהמתו כמ"ש המרדכי שם. ובנ"ד שלוקחים העשבים לצרכי רבים ולצדקה וכדומה. אין כאן חשדא כדאיתא בר"ה כ"ד דבשל רבים ליכא חשדא. וכ"כ האחרונים לענין בנין בשבת בקבולת נכרי להקל בביהכ"נ משום דבשל רבים ליכא חשדא. וכן אם עושה זאת הגבאי ועומד בשעת ליקוט ומכירת העשבים ג"כ הוי כרבים כדאיתא בר"ה שם דר"ג הוי כרבים דליכא חשדא. והא דבש"ס הדין שורפן במקומן איירי בשל יחיד כידוע דרכם שהי' ביה"ק מיוחד לכל בית אב. ע' ס"פ המוכר פירות ובכורות נ"ב ע"ב: ולפ"ז מבואר שיותר נכון למוכרם לצדקה וכדומה מלתתם לשומר ביה"ק יהודי. דאף שמבואר ברמ"א סי' שס"ח דשרי ליתן לצורך שימור ביה"ק היינו רק ע"י מעשה רבים ומוכרים לנכרי. אבל כאן ששומר ביה"ק לוקטם ונותנם לבהמתו הוא בעצמו איסורא קעביד שהוא יחיד. וגם דמ"מ בזיון הוא שנותנם לפני בהמתו. וצריך לדחוק דמ"מ כיון שהוא מושכר מרבים מיקרי הכל לצורך רבים וע"י רבים. אבל ע"י הגבאי למכרם לצורך צדקה שפיר ליכא חשדא כנ"ל. ויותר טוב למכרם לנכרי כדי שיחיד לא יעשה האיסור ליתנם לבהמתו: ד) והב"ח כתב סי' שס"ח דהא דשורפם במקומם הוא משום כבוד מתים ולזה כתב שם שמה שנוהגים הגבאים ללקוט הפירות ולמכור לצדקה וקצת לצורך א"י השומר בה"ק וגם הא"י השומר עושה גן בביה"ק יזהרו שלא יהיה זה על מקום קבר או ספק קבר. ותמהני דהא מפורש בש"ס במגילה כ"ט דפריך אהא דקתני מפני כבוד מתים אהייא אילימא אסיפא כיון ששורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא אלא ארישא. הרי מפורש דהא ששורפן אינו משום כבוד מתים ומבואר מזה ג"כ דלא כמש"ל. וגוף הנתינה לבהמתו אינו בזיון כ"כ כיון שכבר