דברי מלכיאל א קמב

ט) ולפמ"ש בתירוצנו השני על דברי התו' לפרש דקושיית הש"ס בנזיר הוא רק לרבה דבעי עד שיפרוש ממש. ולרב יוסף באמת חייב על טו"ב בכל גוונא כמש"ל. א"כ מיושב בפשיטות דנקיט לאו דלא יבוא משום דשפיר חייב על לא יבוא דס"ל לרש"י דהעיקר כרב יוסף בזה משום דרב אשי בעי אליביה בשבועות ורבא בנזיר י"ז כמש"ל. ואף דיקשה דא"כ איכא תלתא לאוי חד דכהן ותרתי דנזיר. צ"ל כמש"ל דלא יטמא דנזיר אינו חל על כהן רק לא יבוא שהוא חידוש ומקרא מלא דבר הכתוב שחל על לא יטמא דנזיר חל נמי על כהן דגלי קרא. וכדאמרינן בחולין ק"ג גבי לאו נבילה וטריפה דגלי קרא שחל על חלב וה"ה על שאר איסורים יעו"ש. ואף דלא יבוא ולא יטמא דנזיר באו בבת אחת מ"מ י"ל דרש"י לטעמיה בחולין ק"א ע"א דמאן דאית ליה איסור ב"א אית ליה איסור כולל יעו"ש וא"כ ה"ה הכא כיון דגלי קרא חל גם על כהן ושפיר הוי רק תרי לאוי. ומה שקשה על רש"י דחולין הנ"ל מיבמות כבר הקשו התו' שם: והמל"מ פ"ג מה' טו"מ כתב דלרב יוסף לא ס"ל כלל דינא דמחולל ועומד וס"ל דברייתא משבשתא וכולה סוגיא דטו"ב הוא לרבה יעו"ש. ולפ"ז א"ש פירש"י הנ"ל בפשיטות דנקיט אליבא דרב יוסף. ובאמת לפי דבריו י"ל דל"צ לומר דמשבשתא היא רק דפלוגתא דתנאי היא דעיקר הלימוד הוא מלהחלו ולא מלא יחלל כמש"ל. ובדף מ"ג איכא פלוגתא לענין גוסס דת"ק יליף מלהחלו. וקאמרינן שם שמחולל ועומד יליף מדלא כתיב להחל וכן קאמר שם גבי במותם יעו"ש. וקשה אכתי לאידך וצ"ל או דכל חד לא ס"ל דיוקא דאידך קרא או דס"ל דאצטריך לדרשא אחרת וכן מצינו דמלהחלו דרשינן לאשה פסולה. ע' יבמות דף כ"ב ודף צ' ובתו"כ פ' אמור דאיכא עוד דרש ע"ז יעו"ש ומבמותם ג"כ דריש בספרי למעט הספד ושורה והובא בתו' בנזיר [וט"ס מש"ש בת"כ]. וגם י"ל דפלוגתא דתנאי היא אי דרשינן במות במותם ע' חולין קכ"ח ע"ב פלוגתא דריה"ג ור"ע ותו' חולין ע"ד ע"א ד"ה תרי ועתו' נדה נ"ו וחגיגה י"א ויתבאר זה ואכמ"ל בזה. ויש כעין פלוגתא זו בש"ס בכמה דוכתי ע' בכורות נ"ד ע"ב ותמורה ה' ע"א תוד"ה שאני ואקצר. ועכ"פ י"ל שפיר דתנא דברייתא ס"ל דלהחלו אתי לגוסס כת"ק דרבי. ולהחל להחלו או דלא דריש כרבי או דדריש ליה לדרשא אחריתא שבתו"כ וכנ"ל. וכ"ז כתבנו לפלפולא בעלמא אבל פשטות הש"ס משמע דליכא דפליג בסברא דמחולל ועומד. ודברי המל"מ דחוקים וכמש"ל לפרש באופן מרווח בס"ד: י) ולענין קושית השעה"מ וש"א שהזכרנו איך חל איסור נזיר על כהן. נראה דאפשר דאיירי שנגע או האהיל על מת קרוב ורחוק וכשנגע בקרוב לא הוי מחולל ועומד לגבי כהן כיון שמותר ליטמא לו וכמו בשוגג שכתב הרמב"ם דלא הוי מחו"ע בפ"ה מה"נ. וכ"כ הרמב"ם ספ"ב מה' אבל שלא יטמא לאחרים בשעה שמיטמא לקרוביו דכתיב לה יטמא ולא לאחרים עמה והוא ת"כ מפורש פ' אמור ולפלא על הכ"מ שלא הראה מקומו. ואף דבפ"ד דשמחות משמע שמותר ליטמא נראה שדחאה הרמב"ם מהך דת"כ הנ"ל. וכן בירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה מפורש שאסור ליטמא לאחרים בשעה שמיטמא לקרובים ודריש לה שם מלא יטמא בעל בעמיו יעו"ש. ולפ"ז י"ל דאיירי בנגע בקרוב ואח"כ תיכף נגע ברחוק דאז שפיר חייב אתרווייהו כהן ונזיר ויש להאריך בסברא זו. וכן יש להוכיח מסוגיא דנזיר מ"ג דלא ס"ל כהך דשמחות דאי כהך דשמחות שמותר לכתחילה א"כ מאי דחיק לאשכוחי טו"ב. הומ"ל כגון שנכנס לבית שיש שם מת מצוה ומת אחר ועוד איכא לאשכוחי. ועכצ"ל דאסור אף שיש מת מצוה ליטמא לאחר. אבל באמת כ"ז אינו דבירושלמי שם מפורש דרק איסורא איכא אבל מחו"ע הוי בנטמא לקרובים. וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם ואף דממעט לה ולא לאחרים עמה מ"מ לא אמרינן אהדרי' לאיסורא כמו גבי פסה"מ תזבח ולא גיזה בבכורות ט"ו משום דגלי קרא דלהחלו דמחו"ע פטור. ובהך דנזיר מ"ג בלא"ה נראה דהא קשה ל"ל מוקי כשנכנס בשוגג כמ"ש הרמב"ם דלא הוי מחו"ע. וצ"ל דבשוגג בעי שהיה כמ"ש הרמב"ם שם. ובש"ס שם בעי לאשכוחי בלא שהיה וכדמשמע ברמב"ם פ"ה מה"נ ופ"ג מה"א דבגוסס ובנכנס בשידה חייב בלא שהיה. וצ"ל להרמב"ם דאף דבנטמא בהיתר מיקרי מחו"ע מ"מ בנטמא באיסור בשוגג לא הוי מחו"ע. ויותר נראה דס"ל להרמב"ם דבאמת גם בנטמא לקרובים ונגע במת אחר ושהה כדי השתחוואה ג"כ לוקה והא דירושלמי איירי תוך שיעור פרישה וכמש"ל בזה. ובש"ס דילן בעי רב אשי דנילף ממקדש דלא סגי בשיעור פרישה רק בעינן שיעור השתחוואה. וא"כ הדר אצטמיד תירוצנו הנ"ל דאפשר בכה"ג. אך הוא דוחק לאוקמא ששהה שיעור שהיה דכבר כתבו התו' בפסחים מ"ז דלא נקיט מילתא שצריך שיעור: סימן סו כתב בס' אדני פז סי' כ"ו ובברכ"י סי' של"ט הביא כן בשם שו"ת בית דוד. שמים שבשכונת מת אסור לכבס בהם ולרחוץ מפני טעם סכנה דהוי כמים מגולים. ומשמע דהיכא שאין טעם סכנה וכגון בשבת שכתבו האחרונים בשם שו"ת צדקה שאין חשש סכנה מותר באמת לכבס ולרחוץ במו"ש. כי טעם שפיכת המים במו"ש הוא רק מפני הטעם שהובא בב"י ס"ס של"ט בשם הכלבו לפרסם הדבר וכ"נ דעת הפ"ת ס"ס של"ט ע"ש. ולענ"ד ז"א דבאמת משום טעם סכנה לא איריא דמי הגיד לנו שהארס דומה לארס נחש שמפעפע אף כשנוגע בבשר אדם וכדאיתא בירושלמי פ"ח דתרומות. אולי אינו מזיק רק בשתיה ואין לך בו אלא חידושו שלא נזכר זה בשום מקום רק ממעשה שהובא בתשב"ץ ששתה אחד ומת. ולענ"ד אף לטעם דכדי לפרסם אסור לכבס ולרחוץ. דאל"כ מה היכר ופרסום יהא בזה. ואין לומר שישפכו רק קצת מים להיכרא דהא סתם מבואר בפוסקים שמנהג לשפוך כל המים אף לטעם דפרסום. והענין כי מקצת מים יארע ששופכים בלא"ה ואין בזה היכר רק כששופכים כולם. ונראה קצת ראיה לזה דהרד"א הביא רמז למנהג ששופכים המים דכתיב תיכף למיתת מרים שלא היה מים לעדה והיינו ששפכו מימיהם והובא בבאה"ג סי' של"ט. והנה במרים לא שייך טעם סכנה דהא לא שלט בה מה"מ רק מתה בנשיקה כדאיתא בב"ב י"ז וא"כ ליכא רק טעמא דפרסום ומ"מ משמע ששפכו כל מימות שלהם ולא השקום לבהמתם כדאיתא בקרא שלא היה מים להם ולבהמתם. עכ"פ נראה לכאורה שצריך לשפוך כל המים אף במו"ש ואסור להשתמש בהם לכביסה ולרחיצה: ובשו"ת כתונת יוסף חי"ד סי' ח' הביא מנהג שמוציאים המים לחוץ קודם מיתה ואין שופכים אותם. וביאר שם שהוא לטעמא דפרסום והיכר וג"ז היכר שמוציאים לחוץ. וזה דחוק דמה היכר הוא כיון שעושים זה בעודו בחיים וגם דא"כ אם עמדו המים בחוץ מכבר צריך לשפוך כיון שאין היכר. ונראה טעם המנהג דס"ל שבשביל פרסום לא נהגו רק לשפוך המים שבבתים ולא שברחוב או בחצר והוי כאלו אין לו מים כלל ואין לך אלא מה שנהגו. אבל בלא"ה כבר הביא הברכי יוסף סי' של"ט מנהג זה וחלק עליו דאנן מחמירין גם כטעם דסכנה. ולפלא שלא הביא שם דברי הכתונת יוסף הנ"ל שכתב שאין לבטל מנהג זה במקום שנהגו. ועכ"פ נתבאר דבמקום דליכא טעם דסכנה כמו בשבת ויו"ט. ש"ד להוציא המים לחצר וסגי בהכי. ולהכתונת יוסף הנ"ל לכאו' סגי כשיוציאו המים אף אחר מיתה. אבל לפמש"ל הטעם שלא נהגו רק בבית. צריך להוציא דווקא קודם מיתה. ונראה דאף להכתו"י צריך דווקא קודם מיתה דאלת"ה א"כ ל"ל כלל דין דשפיכה נימא שיוציאו לחוץ. וכ"נ לשון הברכ"י סי' של"ט שכתב יש שנהגו שלא לשפוך מים שתחת אויר השמים. משמע שהקולא הוא מצד שאינם בבית ואף שעומדים שם מכבר. אבל דבריו תמוהים דמה חילוק יש בזה ואדרבה אחר מיתה הוי היכר טפי וכמש"ל וכן הרגיש בעצמו שם בזה דהוי רק היכר שיש גוסס אבל לא שמת. וכן מש"ש ראיה מהא דקיי"ל בא"ח סי' תנ"ה שאין לשפוך מים שלנו ואי