דברי מלכיאל א קמא

עוד דלהראב"ד ס"ל דלרבה חייב על ביאה אף שנטמא קודם כיון שלא הותרה על ביאה עדיין. לא מיקרי מחולל ועומד לגבי ביאה. ודעת המאירי שם וכן דעת הכ"מ שגם הרמב"ם מפרש כן רק שפוסק כרב יוסף. וכן דעת המ"מ שם. והלח"מ כתב שרש"י בנזיר מפרש כהראב"ד ואין בדבריו הכרע לענ"ד יעו"ש. והנה פי' הראב"ד וסייעתו דחוק מאוד לענ"ד לומר דהא דרב הונא דמייתי ר"י מינה סייעתא אידחיא לה למסקנא לרב יוסף בעצמו וכל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי. ומכ"ש שאין לומר שהרמב"ם מפרש כן ויפסוק כר"י כיון שעיקר ראייתו נדחתה. ועו"ק דמנ"ל להש"ס דרבה דקאמר אבל טו"ט לא. איירי שלא בחיבורין דילמא איהו נמי איירי בחיבורין. וגם דלדבריהם קשה דר"י דקאמר מעיקרא אפילו טו"ט ע"כ איירי אף בחיבורין דבהכי איירי ר"ה דמייתי מיניה סייעתא ולבסוף הדר ביה ומוקי לה שלא בחיבורים. וגם מ"ש המאירי דקושיית הש"ס מטו"ב ג"כ רק לר"י. ולרבה חייב משום שלא הותרה על ביאה. צע"ג לענ"ד דהא מפורש בש"ס אבל טו"ט לא דהא מיטמא וקאי טו"ב נמי וכו'. הרי דלרבה פריך דקאמר האי לישנא אבל טו"ט לא. ודוחק לומר שהכוונה על שינויא דבחיבורין פטור. ועו"ק טובא כיון דלרבה אמרינן סברא דחייב על ביאה אחר טומאה א"כ גם לר"י נימא הכי דהא ר"י מחמיר טפי ומאי מקשה ודחיק לאוקמא באופן רחוק. ועוק"ל לשיטת הראב"ד וסייעתו כיון דרבה ור"י פליגי בפירש וחזר ונטמא א"כ היינו פלוגתא דר"ט ור"ע בפ"ד דשמחות ובירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה דפליגי בהכי והו"ל להש"ס לאתויי דפלוגתא דתנאי היא. ולפי' התוס' ולהרמב"ם לדעת הלח"מ ג"כ קשה דאיתותב ר"י מברייתא דלהחלו. וכל כה"ג הו"ל לפרושי. ופשטות לשון הש"ס משמע דשנויא קאי לר"י. ועו"ק ל"ל משני באמת לחלק בין הי' לו פנאי לפרוש או לא כסברת ר"י בירושלמי והתוס' בשבועות ומכות כנ"ל. וא"ש גם לרב יוסף. וזה קשה ביותר על תוס' הנ"ל: ז) ולזה נלע"ד לפרש הסוגיא באופן מרווח בס"ד. דרבה ס"ל כר"א בירושלמי דאין חייב עד שיפרוש ויחזור ויגע. ור"י ס"ל כר' יוחנן בירושלמי שם על כל שיעור פרישה. ואף למאי דבעי ר"א בשבועות למימר דבעי שיעור השתחוואה היינו כשלא עשה שום מעשה שכבר עומד בביה"ק. לזה שהיה הויא כמעשה. אבל כשנוגע במת ואחר כדי פרישה נגע במת אחר שעשה מעשה ודאי דלא בעי שהיה ודמי למשתחוה כלפי פנים דסגי בכריעה בעלמא כמש"ל. ואם לא נגע במת אחר רק מחזיק במת אחד אזי חייב על כל שיעור השתחוואה. ומייתי מרב הונא דאמר נזיר שעומד בביה"ק והושיטו לו מת ונגע בו חייב. ואביי לא הבין דעתו והיה סבור דקאמר דכל טו"ט חייב אף שלא שהה כדי פרישה ולזה הקשה לו מברייתא דכהן שהיה מונח מת על כתיפו והושיטו לו מת אחר ונגע בו פטור. וע"ז השיב לו ר"י דא"כ תיקשי לך משנה דאל תטמא אל תטמא. ואף דאפשר לאוקמא שפירש וחזר ונגע מ"מ פשטות לשון המשנה משמע שלא פירש. ועוי"ל דכיון דאביי לא נחית לשום חילוק מקשה ליה שפיר ומוכיח שיש חילוק. ומשני כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. דהמקשן ס"ד דכיון דטעם פטור טו"ט משום מחולל ועומד א"כ לרבה גם בפירש פטור. להכי משני דשלא בחיבורין חייב דמוסיף חילול בנגיעתו. וממילא גם לר"י יש לחלק בין כדי שיעור פרישה לפחות וכמ"ש התוס' בשבועות שם דאיירי שלא היה פנאי להשליך המת מעל כתיפו. או אפשר דשינויא דבחיבורין יש ליישב גם לר"י. ובחיבורין הכוונה שהיתה נגיעה שניה תכופה לראשונה תוך שיעור פרישה. ובירושלמי מקשה ג"כ על ר"י מברייתא דלהחלו ומשני שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות בידי וכו' יע"ש ונדחקו המפרשים שם ובפרט מ"ש הפ"מ שכיון שנטמא בהיתר פטור אף שיכול לפרוש הוא תמוה. אבל הכוונה דמוקי שהוא בעת קבורת אביו תוך שיעור פרישה. ובזה מיושב ג"כ הא דר"ה דאמר בהושיטו מת שחייב דאיירי לאחר שיעור פרישה ונקיט הושיטו דליהוי מעשה דלא ליבעי שיעור השתחוואה כמש"ל. וגם די"א דהוי לאו שאין בו מעשה ע' רמב"ם פ"ו מה"נ וסמ"ג ל"ת רל"ד וחינוך. ולרבה דס"ל דאף לאחר שיעור פרישה פטור פריך שפיר הש"ס היכי משכחת לה ביאה. ומוקי לה בנכנס בשידה וגוסס. אבל לרב יוסף א"ש כפשוטו שחייב על כל מה שנכנס יותר לאוהל כמש"ל. ולזה התוס' בשבועות מפרשים דס"ל לרב אשי כרב יוסף בנזיר שחייב על שיעור פרישה. וצ"ל דגם בנזיר י"ז גרסי ר"א דלגירסא שלפנינו שם רבא יקשה דרבא משני בדף מ"ג על קושיא דטו"ב. אך י"ל דאליבא דרבה משני לה והכא בעי אליבא דר"י. והרמב"ם נראה שמפרש נמי כן רק שפוסק כרבה דקיי"ל כוותיה לגבי ר"י וגם דסוגיא כוותיה אזלא שם: ולפ"ז צ"ל דאף דבירושלמי ס"ל לר' יוחנן שחייב על שיעור פרישה מ"מ בש"ס דילן מחלפא שיטתיה דהא משני בדף מ"ב ע"ב על קושיית הש"ס טו"ב היכי משכחת לה כאן בבית כאן בשדה ע"ש. וכ"כ התו' בכתובות ק"ב ע"א סד"ה אליבא שאין לחוש אם קשה דר"י אדר"י מבבלי לירושלמי [ועוד אפשר לומר דבאמת דחוק מאוד לומר דר' יוחנן ור"א יתרצו על קושיית הש"ס על רבה ורק שכתבו התו' בכ"מ שלפעמים מתרץ אמורא קדמון על קושיית אחרון משום שכבר הקשו קושיא זו בימי אמוראים הקדמונים. וא"כ ה"נ צ"ל דסתמא דש"ס מקשה על גוף הדין למה טו"ט פטור וטו"ב מצינו בקרא דחייב. ומשני ר"י כאן בבית כאן בשדה. פי' בבית שנכנס בכל פעם יותר חייב כמש"ל על שמרבה בכניסה ועל ביאה. אבל טו"ט איירי בשדה שנוגע בב' מתים בב"א ובזה פטור כנ"ל ואזיל לטעמיה בירושלמי כנ"ל. ורק הש"ס עדיין מקשה כיון דעאל אסתאב. דאכתי קשה לרבה דס"ל כר"א שפטור עד שיפרוש. ולהכי משני ר"א שצירף גופו וכו' והיינו ר"א לטעמיה ודוחק]. ועפמ"ש מיושבים כל הקושיות שהזכרנו. והא דלא מייתי פלוגתא דר"ט ור"ע דמס' שמחות. היינו משום דכולהו ס"ל כר"ע דמחייב בנטמא בו ביום וכמ"ש התו' בשבועות י"ז להדיא. וכבר הוכיח הרא"ש בה' טומאה והרשב"א בחי' בשבועות שם דהכי קיי"ל. וגם דבירושלמי פ"ג דנזיר מפורש שהודה ר"ט לר"ע בזה: ח) וכיון שישבנו דברי התו' נבוא לישב פירש"י דפסחים ומכות הנ"ל. דהנה השעה"מ פ"ח מה' מ"א והש"א סי' ס' הקשו היכי חשיב במכות כ"א כהן ונזיר הא אמרינן שם כ"ב ע"א דהאי תנא לית ליה אחע"א אף באיסור כולל וא"כ היכי חייל איסור נזיר על כהן והשעה"מ נשאר בקושיא שם. והט"א בראש השנה ד' הקשה ל"ל חשיב ג"כ לאו דלא יבוא בנזיר היכי דטו"ב בהדדי קאתי. ונראה לומר דרש"י בא ליישב הקושיות הללו וס"ל כמש"ל בתירוצי הראשון על התו' דחייב על ביאה אף שהוא מחולל ועומד מטומאה רק הש"ס דחיק לאשכוחי דליהוי טו"ב בהדדי. או דס"ל לרש"י כהמאירי דאף שהוא מחולל מכל מקום לקי על ביאה שלא התרו בו עדיין משום ביאה ולהכי כיון שהכניס אצבעו באוהל הטומאה נטמא דעל כרחך איירי הכא באוהל הטומאה. וחרש תחת האוהל דשייכא בה ביאה. וכעין זה פי' בשטמ"ק נזיר מ"ב דבשדה היה אוהל גם כן. ואז עבר על לא יטמא דכהונה אבל על לא יטמא דנזיר לא נתחייב דלא חלה נזירות על כהונה כנ"ל. ואח"כ כשהכניס גופו לאוהל חייב משום לא יבוא דמשום טומאת כהן ליכא הכא שכבר הוא מחולל ועומד וממילא חל איסור לא יבוא וכדאמרינן ביבמות י"ג דאיסורא תלי וקאי וכיון דפקע האי איסורא חל אידך. וגם משום טומאת נזיר לא לקי דהוי. מחולל ועומד כנ"ל ורק משום ביאה לקי. ולהכי נקיט רש"י לאו דלא יבוא. ומיושב קושיות הטו"א והשעה"מ דשפיר איכא תרי לאוי [ואפשר דלהכי קאמר חנניא בן חכינאי במכות שם דנזיר אינו מן השם ונדחק רש"י לומר דה"ה כהן ולפמ"ש י"ל דנקט נזיר משום שלאו שלו עובר אח"כ ולא בב"א עם לאו דכהן. וה"נ בכלאים א"א לצמצם ששיעור שהיה דלפשוט וללבוש יהא בשעת חרישה דהא חרישה כל דהו. דלא חשיב מה דבעי שיעור כמ"ש התו' בפסחים מ"ז ע"א ואקצר]: