דברי מלכיאל א קמ

כ"ז שלא פירש הוי מחולל אבל תירוץ התוס' א"ש. ודברי הרשב"א צ"ע ויש לדחוק: וקשה טובא על התוס' דא"כ מאי מקשה הש"ס בנזיר מ"ב ע"ב היכי משכחת טומאה וביאה הא מיטמא וקאי. וכן בכל הסוגיא שם מקשה דכיון שנטמא בתחילת כניסתו הו"ל מחולל ושוב לא מיחייב על ביאה בביאת גופו. ולהתוס' קשה דהא מ"מ מיחייב על כניסתו יותר ואינו פורש וחוזר לאחוריו. ואף אי נימא דבעי שהיה מ"מ בשהיה חייב על טומאה וביאה. וגם יש לדון דבכה"ג ל"צ שהייה כיון שנכנס יותר ועי"ז נצרך לשהות יותר בחזרתו ודמי ליצא בארוכה דאמרנן בשבועות י"ז שחייב אף שלא שהה כיון שהיה יכול לצאת בדרך קצרה. ושם בעי ר"א למילף דין שהיה בנזיר מביאת מקדש. ואף שלא נזכר דין זה מ"מ כן נראה שהנכנס יותר לפנים לא גרע מיצא בארוכה. אך י"ל דאף דלענין שהיה בעי למילף שם נזיר ממקדש מ"מ לענין קצרה וארוכה ליכא למילף בכה"ג דכיון שכבר נתחייב על תחילת טומאתו שוב אין לחייבו עד כדי שיוכל לפרוש מטומאתו. ועדיין צ"ע דכיון שיכול לצאת בקצרה א"כ הרי יכול לפרוש ואינו פורש ורק בעומד במקומו איכא הל"מ דבעי שיעור שהיה ובעי ר"א אם הוי ההל"מ אף בחוץ אבל בכה"ג דגם בפנים ליכא שיעור שהיה ודאי דה"ה בחוץ. ובאמת צ"ע למה בעי ר"א רק על שהיה בחוץ ולא על דיני ארוכה וקצרה שיש שם חילוקי דינים בזה ועכ"פ דברי התו' צ"ע מסוגיא הנ"ל: ג) ובאמת בירושלמי מפורש כדברי התוס' דאיתא בפ"ג דנזיר ה"ה דר' יוחנן סבר שחייב על כל שיעור פרישה ור"א סבר עד שיפרוש ויחזור א"ר בא כך הי' משיב ר"י את ר"א והא כתיב לא יבוא ולא יטמא א"ל שאם התרו בו משום לא יבוא לוקה משום לא יטמא אינו לוקה וע"ש בפ"מ וק"ע שנדחקו בביאורו מאוד. ולפמ"ש הכוונה דר"י מקשה קושיית הש"ס בנזיר שם דלא משכחת לה טומאה וביאה כיון שצריך שיפרוש לר"א. ולזה הוכיח דל"צ פרישה ממש והיינו כמ"ש התוס' הנ"ל. ור"א השיב דאף דלא לקי על כניסת רובו משום לא יטמא כיון דהוי מחולל ועומד. מ"מ לקי על לא יבוא כיון דמקרא מלא דבר הכתוב שהוזהר על לא יבוא ממילא מבואר דלא מיקרי בזה מחולל ועומד לגבי לא יבוא. וכעין זה כתב המאירי בנזיר מ"ב אליבא דרבה בנזיר שם לשיטת הראב"ד דאף בפירש מיקרי מחולל ועומד. דמשנה דמכות כ"א אל תטמא איירי בטומאה וביאה זאח"ז ומ"מ לקי על ביאה דכיון שמתחילה לא הותרה רק על טומאה לא מיקרי מחולל לגבי ביאה. ומכ"ש הכא דקרא מוכח כן. ולא נראה להירושלמי לדחוק דאיירי קרא בפריעת מעזיבה או גוסס כדמוקי בש"ס דילן: ובאמת י"ל דבביאה לא שייך מחולל ועומד דמחולל ועומד ילפינן מלהחלו. ואף דבש"ס נזיר מ"ב איתא מקרא דולא יחלל כבר כתבו התוס' שם שצ"ל להחלו דלא יחלל לא איירי בטומאה כלל. וכן מפורש בדף מ"ג שם דיליף מלהחלו וכ"ה בירושלמי פ"ג דנזיר. ולהחלו כתיב גבי טומאה בכהן הדיוט. וכתבו התוס' בנזיר מ"ב דילפינן לנזיר מג"ש דאמו אמו מכה"ג והיינו דטומאה דכה"ג אמרינן דהויא בחדא גוונא כדין טומאת כהן הדיוט מג"ש דלא יטמא. וכ"ז לענין טומאה אבל לאו דביאה שנתחדש בכה"ג ונזיר י"ל דחייב אף שהוא כבר טמא ומנ"ל לפטור כשהוא מחולל מאיסור ביאה כיון שהוא לאו נוסף. וי"ל דהיינו שמשיב לו ר"א לר"י דאף דעל טומאה אין לוקה מ"מ לוקה על ביאה. דגבי ביאה ל"א שיפטר מחולל ועומד. ואף דאיתא בת"כ פ' אמור דילפינן בג"ש דלא יטמא כהן הדיוט מכה"ג שישנו גם בבל יבוא מ"מ י"ל שלענין שיהא שייך בו מחולל ועומד לא למדנו. וגם הרי דעת הרמב"ם שאינו לוקה על לא יבוא רק כה"ג כמבואר פ"ג מה' אבל. וכ"כ המאירי נזיר מ"ב ע"ב. והטעם כתב בסה"מ מצות ל"ת קס"ח ובחינוך פ' אמור דאין לוקים ע"ד שנלמד בי"ג מדות. רק כבר חלקו עליו הרמב"ן בשורש שני ועוד ראשונים דשפיר לוקים על האמור בי"ג מדות: ד) ולפ"ז י"ל דברי התוס' דשבועות שהזכרנו. שהם פירשו סוגיא דנזיר לא משום מחולל ועומד. רק כיון דרבה קאמר מקרא מלא דבר הכתוב שחייב על ביאה וטומאה אבל על טומאה וטומאה לא. ומבואר מזה דבגוונא דבטו"ט פטור חייב בטו"ב דגזה"כ הוא. ובטו"ט לא מיפטר רק כשנוגע בב' מתים כאחת כדאמרינן שם שהושיטו לו מת אחר דלא שייך לומר דהו"ל לפרוש. אבל במת אחד כששוהה הרבה בנגיעתו או משאו לוקה על כל שהיה כנ"ל. וא"כ בטו"ב איירי נמי בכה"ג ששניהם באים כאחת וקמ"ל דאף דביאה היינו טומאה רק שמוסיף להיות באוהל המת רוב גופו ומ"מ לקי תרתי. אף דנוגע בשני ידיו בב' מתים לא לקי תרתי כנ"ל. וע"ז מקשה הש"ס הא מיטמא וקאי בהתחלת כניסתו וחייב כבר על טומאה ותו לא מיחייב על ביאת רובו לאוהל משום טומאה. דהא בעי שהיה כדי השתחוואה כיון שכבר נטמא כבעיית ר"א שם. ועכ"פ בעינן כדי פרישה כמ"ש התוס' שם וכדאיתא בירושלמי. ואף לפמש"ל דכשהוא נכנס יותר חייב כדין יצא בארוכה מ"מ נראה דבעומד בפתח הבית ומכניס רוב גופו לבית לא דמי זה ליצא בארוכה דבזה אין מאריך שיעור יציאתו. ועוד ראיה דהא במקדש אמרינן בשבועות שם שאם השתחווה חייב אף בלא שהיה ומשמע דווקא השתחוואה גמורה ולא שיכוף גופו קצת כלפי פנים. אכן בפירש"י שבועות ט"ז ע"ב משמע באמת שאף השתחוואה וכריעה כל דהו כלפי פנים חייב וצ"ל דהיינו מטעם הנ"ל וא"ש הכא. אבל ז"א דכל כה"ג לא הוי קרי לה הש"ס שם השתחוואה וכריעה רק הול"ל שאם הטה ראשו ואיבריו קצת כלפי פנים חייב שהרי יצטרך להאריך בהוצאתם והו"ל כיצא בארוכה או דהוי כעושה מעשה בטומאת מקדש. וע"כ מוכח דמ"מ בעי כריעה ממש ולא הטיה בעלמא וכ"נ פשטות ל' הרמב"ם ספי"ג מהב"מ: עכ"פ כיון שפטור על הכנסת רוב גופו משום טומאה דהו"ל מחולל ועומד שפיר פריך דלא משכחת לה ביאה וטומאה בהדדי כטו"ט. וכפשטות הכתוב דאמר רבה מקרא מלא דבר הכ' שחייב על שניהם כאחת. ובזה מבואר הא דפריך הש"ס האי מיטמא וקאי וקשה מאי פריך דילמא הא גופא קאמר רבה דמקרא מלא דיבר הכתוב דבטו"ב חייב אף בכה"ג. אבל לפמ"ש א"ש דמשמע ליה דקרא איירי בבת אחת ולזה מוקי בגוונא דאתו טו"ב בב"א. אבל באמת חייב על ביאה גם אם אינו חייב אז על טומאה מצד שכבר נטמא וכדומה: ה) ועוי"ל לפי מה שהביא בס' דברי אמת קונטרס חמישי דעת הרבה פוסקים שאין מועיל להתרות מקודם שנטמא על כל טומאה וטומאה רק בשעה שמיטמא פעם ב' יתרו בו לבד וכן תמיד יעו"ש באורך מחלוקת גדול בזה וכ"נ דעת התוס' מכות כ' ע"ב והובא שם. ולפ"ז הכא כשמתרים בו מתחילת כניסתו על טומאה וביאה. הנה על טומאה מתחייב תיכף ועל ביאה אח"כ. וא"ל שהתרו בו אח"כ עוד הפעם. דא"א לצמצם להתרות ברגע האחרון שנכנס רוב גופו לבית ודוחק עכ"פ נתיישבו דברי התוס' שבועות הנ"ל מקושייתנו מסוגיא דנזיר. וגם הירושלמי הנ"ל יש לבארו דהיינו דמקשה ר"י לר"א כקושיית ש"ס דילן דלא משכחת לה בהדדי. ומשני ר"א דבאמת אינו מפרש הכתוב דאיירי בבת אחת רק שלוקה על סוף כניסת רובו משום לא יבוא ולא משום לא יטמא וכנ"ל. ושם בירושלמי מסיק להדיא כהתוס' דאיתא שם מהשתחוואה למד ר"י. והיינו מדחייב בשהיה כדי השתחוואה ול"א דהוי מחולל ועומד וכקושיית התוס' הנ"ל: ו) ועוד נראה בישוב דברי התוס' דבנזיר מ"ב כ' התוס' דתירוצא דטומאה בחיבורין פטור אביי משני לה אליבא דרבה. ורב יוסף ס"ל אף בחיבורין חייב ואיתותב באמת מברייתא דלהחלו. וכ"כ הלח"מ פ"ה מה"נ דהרמב"ם מפרש כן ופוסק כרבה. והראב"ד שם מפרש דרב יוסף משני הכי. ולרבה ס"ל דאפילו פירש וחזר ונטמא פטור כ"ז שהוא טמא. ומשנה דמכות אל תטמא אל תטמא איירי בטו"ב. והמאירי בנזיר שם כתב