דברי מלכיאל א קלט

עומד תחת האילן וטהור עובר טמא טמא עובר וטהור עומד טהור. וכ' שם הרמב"ם והרא"ש דדרשינן מקרא דמחוץ למחנה מושבו דבעינן מושב בקביעות ולא עובר. ועומד כיושב דמי יעו"ש בר"ש וברש"י בברכות כ"ה ע"א. ובקדושין ל"ג ע"ב פירש"י דבעי דווקא יושב ממש. וצ"ע דבמשנה ובברכות שם מפורש להיפוך וכן איתא שם בקדושין במקום עובר עומד וג"ז ליתא וכדמוכח בברכות שם. ועכ"פ שמענו שעיקר תלוי בקביעות המצורע וכן איתא בברכות שם בקביעותא תליא מילתא ע"ש. וא"כ ה"ה במנודה נראה ברור דבעי שיהא עומד ולא מהלך ואף הרא"ש דס"ל דמהלך קנו לו ד"א. מ"מ הכא מודה דשאני התם דתקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליתי לאנצויי כדאיתא בב"מ י"ב. משא"כ הכא. וממילא מבואר דאם המנודה עומד אסור לעבור ג"כ כמו במצורע. ואף דבש"ס ופוסקים לא נזכר רק היושב בד"א שלו והב"י סי' של"ד הוסיף דה"ה עומד אבל עובר לא הזכיר. מ"מ ממשנה דנגעים נראה כמ"ש דשניהם ענין הרחקה מן קהל ישראל: אכן בנ"ד יש לצדד כיון שאין לו דרך אחרת כהא דאיתא בע"ז מ"ח ע"ב אם גוזלת את הרבים ואין לו דרך אחרת מותר לעבור תחתיה יעו"ש. ונראה דלא גרע המוחרם מע"ז דכתיב בה כי חרם הוא וע' שבת דף פ"ב. ולא דמי לנדר שיכול לאסור לדעת הרמב"ם בדבר משותף לרבים. דשם נאסר בהנאה בפירוש משלו משא"כ כאן אינו אלא גזירות חכמים להתרחק ממנו. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואין לנו להחמיר בה יותר מעכו"ם שהחמירו בה ביותר וכתיב בה אל תקרב פתח ביתה ע' ע"ז י"ז ע"ב. וכמה הרחקות וחומרות החמירו בה ומטמאה ובכ"ז שרי בכה"ג. וה"ה הכא נלע"ד דאם צריך לעבור ואין דרך אחרת לעבור בה למקומו והמנודה עומד וגוזל הרבים וא"א לגרשו משם דמותר לעבור. רק יעבור במרוצה כדאיתא בע"ז מ"ח ע"ב. ואף דקאמר שם דרק באדם חשוב הוא. מ"מ במנודה ראוי לעשות כן כדי להראות שפורשים ממנו ובורחים. וגם יש פוסקים בעכו"ם דכל אדם צריך לרוץ ע' יו"ד סי' קמ"ב ס"י. והא דכתב הריב"ש ורמ"א שמגרשים מביהכ"נ שלא ידחוק היחידים. היינו משום דאפשר להתפלל ברחוק ד"א ממנו. ואף שיצטרכו לדחוק קצת והו"ל כאית ליה דרכא אחרינא. אכן ביש לו מקום קבוע שברור שאינו אוסר כמש"ל. ממילא יש מקום להקל לעבור בסמוך לו באין לו דרך אחרת. אך למעשה אין להקל לעבור. כיון שלא מצאנו גילוי לדין זה ולא מפני שאנו מדמים לעכו"ם נעשה מעשה. אבל במקום קבוע שמפורש בב"י שבביתו ובשדה חבירו אינו תופס ד"א ודאי שרי לענ"ד. ובכגון זה ערום יעשה בדעת לבלי להקל הענין בעיני ההמון ובפרט שזה מגמת חכמים להחמיר עליו למען ישוב מדרכו ולזה אין להראות התירים בדבר שמושרש בעיני ההמון להיפוך: והנה בדעת הרמב"ם שפסק שמודר הנאה אסור בדבר המשותף לרבים. הקשו הרמב"ן והר"ן וכל המפרשים דהא הרמב"ם פסק בפ"ז מה"נ כראב"י דבחצר שאין בו דין חלוקה כ"א לתוך שלו נכנס. ואיך פסק כאן שאוסר והא זה בזה תליא כדאיתא בנדרים מ"ו ע"ב. ונראה ליישב לפמ"ש הר"ן ר"פ השותפין בסברת ראב"י דזה נכנס לתוך שלו דהיינו שכ"א נקנה לו החצר בשעה שמשתמש בו בדבר שאין בו דין חלוקה והוברר למפרע שעל שעה זו מקנה לו ע"ש. וא"כ בביהכ"נ וכדומה דבר של רבים שכולם משתמשים ביחד לא שייך זה ולזה פסק הרמב"ם שיכול לאסור. ודמקשה הש"ס דף מ"ו מביהכ"נ היינו למאי דס"ד שם דפליגי ביש דין חלוקה וטעמא משום קנסא ולא משום ברירה ע"ש. והרמב"ם פוסק כסוגיא דב"ק נ"א דפליגי בברירה. ומצאתי בלח"מ פ"ז מה"נ שתירץ כן וכן במשכנות יעקב חי"ד סי' מ"ח ולא הביא כלל שהקדימו הלח"מ ות"ל שכוונתי לדבריהם הקדושים: והנה המשכנ"י שם סי' מ"ז כתב שקנוי להשותף המקום שעומד בו ומשתמש שם ולא כל החצר וכן מוכרח דאלת"ה לא יהיו רשאים ליכנס יחד לחצר. ולפז"ק מאי משני מביהכ"נ שכולם משתמשים יחד כנ"ל. דמ"מ קנוי לכ"א מקום עמידתו בשעה שעומד עליו וכמו בחצר. והנראה דבביהכ"נ עיקר ההנאה מן המחיצות שהם מיחדים המקום לביהכ"נ ומן הגג שמגין עליהם ובזה אין שייך לומר הוברר חלקו שההנאה באה לכולם ביחד. ולפ"ז יחודש לנו דין חדש דהא דקיי"ל בחצר השותפין שאין בו ד"א שכ"א נכנס לשלו היינו רק בחצר ולא בבית שנהנים יחד מגגו ומחיצותיו. ורק אם אינם יחד בבית אז מותר ויש להאריך בזה אך אכ"מ. ועי' ריב"ש סי' ר"ה ובאהע"ז סי' ל' בב"ש סק"ט לענין מ"ש הריב"ש דביהכ"נ מיקרי חצר שאינו של שניהם וכסימטא שכל אדם יש לו שם ד"א. וא"ש דהריב"ש לטעמי' שהבאנו למעלה דעתו שאוסר בביהכ"נ ד"א. וההכרח לקצר. וכ"ז במקומם כי אצלינו אין נוהג דין נידוי מצד פקודת הממשלה יר"ה: סימן סה כבוד יד"נ הה"ג וכו' מוה' יוסף דוד נ"י הגאבד"ק האראדישץ: ע"ד אשר עורר כתר"ה ברש"י פסחים מ"ז ומכות כ"א גבי יש חורש תלם אחד וכו' והוא כהן ונזיר בבית הטומאה ופירש"י כהן משום לא יטמא ונזיר כתיב על נפש מת לא יבוא. והקשה כת"ר דבנזיר מ"ב ע"ב איתא דבשדה לא משכחת טומאה וביאה בהדדי. רק בבית ונכנס בשידה ופרע עליו המעזיבה או שהיה שם גוסס ומת: א) והנה בפשוטו נראה דלק"מ דכוונת רש"י משום דבנזיר מ"ח דרשינן מהאי קרא איסור טומאת רחוקים בנזיר יעו"ש והכא איירי ברחוקים דכהן מוזהר עליהם להכי מייתי רש"י האי קרא. ואף דהכא כתיב איסור ביאה מ"מ יליף שם לטומאה ג"כ משום דהש"ס ס"ל דעל נפש מת קאי גם על לא יטמא דכתיב בתריה ולהכי איתא שם דלאביו וגו' מייתרי למת מצוה משום דהומ"ל לא יבוא ולא יטמא. ואף דלשון רש"י בברכות י"ט ע"ב ומגילה ג' ע"ב וסנהדרין ל"ה ע"ב משמע דכוליה קרא דאביו ואמו וגו' מייתר לדרשא. ע"כ צ"ל כוונתו דרק אביו ואמו ואחיו ואחותו מיותרים אבל לא יטמא גופיה לא מייתר כמ"ש דאיצטריך ללאו על טומאה. זה נראה בפשטות כוונת רש"י ובאמת כוונתו על איסור טומאה ולא על ביאה. ובפרט דגם בש"ס מצינו דסמיך אסיפא דקרא וכעין שכתבו התוס' בקדושין ס"ח ע"ב ד"ה אמר קרא ע"ש ממש כעין זה. וכ"כ התוס' בכ"מ: ב) אולם להשתעשע בדברי כת"ר אבאר שיש ליישב דבכוונה נקיט רש"י לאו דביאה אך בקוצר כי אין העת מסכמת להאריך. דהנה בשבועות י"ז בעי רב אשי אי בעי נזיר שהייה בקבר למלקות. והקשו התוס' דכיון שנטמא הו"ל מחולל ועומד כדאיתא בנזיר מ"ב ותו לא לקי. ותרצו דלא מיפטר משום מחולל ועומד רק כשלא הספיק להשליך ממנו מת הראשון אבל הכא הוא מוסיף טומאה שבכל שעה מוזהר לפרוש מן הקבר. וכ"כ התוס' במכות כ"א ע"ב ד"ה ואפילו שכיון שיש לו שהות לפרוש חייב רק דבעי ר"א שמא צריך כדי השתחוואה. והרשב"א בחי' בשבועות שם הקשה ג"כ קושיית התוס'. ותירץ דס"ל כר"ט דסבר בשמחות פ"ד דעד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר פירש ונטמא בו ביום חייב ור"ע פוטר. והלכה כר"ט דסתם משנה דאל תטמא אל תטמא ג"כ כוותיה אתיא. דמקשה עלה בנזיר מ"ב הא מיטמא וקאי ומוקי שלא בחיבורין ואף בו ביום והיינו כר"ט עכ"ד. ולא זכיתי להבין ד"ק דהא מפורש בשמחות שם ובדבריו בעצמם דאף לר"ט כ"ז שלא פירש מהקבר הוי מחולל ועומד וא"כ מה הועיל בתירוצו דר"א בעי לר"ט. דמ"מ