דברי מלכיאל א יג

בוודאי מיקרי סעודת מצוה וכנ"ל. ובאמת ראייתם מרב יוסף אינה ראיה. דהא גם להיפוך אמר מעיקרא דמ"ד ליה הלכה כר"י הוי עבידנא יו"ט דלא מפקידנא ועבידנא. אך העיקר כל מה שעושה האדם משמחתו מהתפעלות הנפש לכבוד בורא ית' הכל נקרא סעודת מצוה. והעיקר הוא בעת ההתפעלות הנפש שאז עיקר השמחה. ובאמת פשטות הש"ס נראה שהכוונה כך שהיה עושה סעודה לשכר האומר לו ההלכה. וכמו דאמר בעלמא מאן דמוקי לי חביות אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא וכדומה נמצא הרבה וכן זה. וכן מורה לשון מאן דאמר לי. ולא אמר אלו הוו אמרו לי וכדומה: י ולענין מש"ל במה שעושין סעודה לסיום ס"ת כתבתי בדרושים שלי בדרך צחות במה שהמנהג שקורין ממעונה אלהי קדם עד סוף התורה בשעת הסיום. וצריך טעם למה זה. ואמרתי דהא קיי"ל שהסופר בשעה שכותב צריך להוציא מפיו כל תיבה וכדאמרינן בב"ב י"ד שמשה היה אומר וכותב. וא"כ למד הסופר כל התורה רק השמונה פסוקים האחרונים איתא בב"ב שם שהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. וא"כ גם הסופר א"צ להוציא בשפתיו. ולזה רצונינו עתה לעשות סיום על מה שלמד הסופר כה"ת. רק שחסר ח' פסוקים האחרונים לזה קוראים אותם עתה. וכדי שלא להתחיל בפורענות במיתת מרע"ה מתחילין בפ' מעונה. ולפ"ז צריך שיקרא אותם הסופר. ואין המנהג כן. [ואפשר שהסופר מכווין לשמוע ולומר בלחש]. וראיתי בשו"ת יד אליהו סי' נ"ד שהביא הא דירושלמי פ"ג דביכורים דאר"י בר בון גדול כחן של עושי מצוה שעומדים מפניהם. ומביא בשם הי"מ שכ' ע"ז דבש"ס דילן דחי לה מפני שאתה מכשילן לע"ל. והקשה שם הי"א דהא ר"י בר אבין איהו דקאמר לה התם בקידושין. ודבריו תמוהים שהי"מ לא כתב רק שבירושלמי לא נזכר הדיחוי שבש"ס דילן. וגם מה שפירש הי"א שם הא דקאמר בירושלמי שם דפריך והא בעינן הידור שאין בו חסרון כיס ומשני שאני הכא שהיה אחד לקיצין. ופי' הי"א דהיינו סברת הש"ס מפני שאתה מכשילן ודבריו תמוהים. וגם הא בירושלמי מייתי עלה הך דר"י בר בון ע"ש בהל"ג. אבל הכוונה לקיצין שיש לה זמן וחביבה מצוה בשעתה. וגם מה שנתקשה הי"א שם למה פסקינן כריב"א כיון דדחי לה הש"ס. לפמש"ל אות ד' בפי' הש"ס א"ש דגם להדיחוי הסברא במקומה דחביבה מצוה בשעתה וממילא אזדו ראיותיו שם דהלכה כמ"ד חביבה מצוה בשעתה ע"ש. גם מ"ש דבחולין נ"ד מייתי להא דריב"א ולא דחי לה. דבריו תמוהים דגם בחולין איתא האי דחויא שם ע"ש. וגם מה שהביא ראיה דהלכה כמ"ד חביבה מצוה בשעתה מהא דר"ש בפסחים ס"ח גבי הקטר חלבים ואברים. דבריו נפלאים דשם חביבה לענין שלא תדחה לזמן אחר. אבל לא לענין שהמצוה יקרה ממצוה אחרת שאין לה זמן לענין כיבוד. וגם מ"ש דבמנחות ע"ב פליגי תנאי בהא דר"ש. דבריו תמוהים דהא כ"ע ס"ל כר"ש. רק לענין דיחוי שבת פליגי בסלקא דעתין. ובמסקנא לכ"ע קאמר שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולשון הי"א הני תנאי כהני תנאי תמוה דהכא אמוראי נינהו. ומש"ש ליישב בזה פירש"י בקדושין כ"ט דלזה פדיון בנו קודם. מפני שחביבה מצוה בשעתה. ותמה על הרמב"ם והש"ע שפסקו בסי' ש"ה דהוא קודם לבנו דהא י"ל שכשיש לו מעות לשניהם הבן קודם ורק באין לו לשניהם הוא קודם. וכן תמה על הראב"ח הובא בש"ך שם ס"ק י"ב שמילה קודמת לפדיון הבן. דהא פדה"ב מצוה בשעתה יעו"ש. לענ"ד דבריו צ"ע דהא מפורש בש"ס קידושין כ"ט לרבנן דמצוה דגופיה עדיפא. ואפשר דעתו כהא שכ' התוס' שבת כ"ג ע"ב ד"ה הדר דבמקום שאפשר לקיים שניהם תדיר קודם. ואם א"א לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף ע"ש. וה"ה הכא לרבנן דאפשר לקיים שניהם מצוה דגופיה עדיפא. ולר"י דאפשר לקיים שניהם עדיפא מצות בנו משום דחביבה בשעתה. ולגבות מן הלקוחות יעבור זמן גדול עד שיעלה בידו. ויעבור זמן מצוה בשעתה. אבל באמת ז"א דלא שייך לומר מצוה בשעתה רק על דבר שיש לו זמן מוגבל. וכמו בהבאת קרבן שזמן הקרבתו הוא ביומו ממש. רק אם נשארו אברים ופדרים בלילה מותר להקריבם בלילה. וכן הבאת ביכורים יש להם זמן עד אחר החג להביא ולקרוא כדתנן במס' ביכורים פ"ב. ואף קודם החג כיון שמצות ביכורים הוא להביא תיכף כשמתבכר הפרי. א"כ כל שמקדים להביא עדיף טפי. אבל פדיון בכור אין לה זמן קבוע. ורק עד אחר ל' יום אין מוטל החיוב לפדותו ואחר ל' מתחיל החיוב ונמשך תמיד עד שיפדנו. ואין בזה שום מצוה להקדימו רק מצד שאין להשהות המצוה. ומילה בשמיני מיקרי מצוה בשעתה. ולאחר ח' שוב החיוב בשוה תמיד. ואין שום חילוק בין מילה שלא בזמנה לפדיון בכור. ושניהם מצוה להקדים כ"מ שאפשר וכדקיי"ל שהויי מצוה לא משהינן ועמש"ל בסי' י"ז ובחנם השיג הי"א על הראנ"ח. וממילא נתבאר שגם בפירש"י דקדושין א"א לומר כן. דל"ש בזה כלל חביבה מצוה בשעתה. ומכ"ש דלק"מ מזה על רמב"ם וש"ע כנ"ל. ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן ד ובברכה ברוך שפטרני כשנעשה בנו בר מצוה שמבואר בש"ע סי' רכ"ה שמברכין בשעת קה"ת וכ"ה במרדכי שמברך בפעם ראשון שקורא בנו בתורה. צל"ע טעם שהוגבל בעת קה"ת דכיון שנעשה ב"מ מקודם צריך לברך תיכף כשנעשה ב"מ. וראיתי בשערי אפרים שכתב הטעם לפי שמצות עלי' לתורה הוא עושה עתה פעם הראשון. ועי"ז מתפרסם אז שנעשה גדול. ותמהני דכמה קטנים עולים לתורה למפטיר. וגם מה נ"מ מהפרסום דהא צריך לברך בשעה שבאה לו ההנאה. ונראה הטעם דמדמי לה לברכת הודאה שצריך בי עשרה ותרי מינייהו רבנן. ולזה קבעו הגומל בקה"ת שאז וודאי הוי עשרה וה"ה הכא. ולפ"ז נראה ברור שבמקום שעושים סעודה לב"מ ביום שנעשה ב"מ ויש שם עשרה ותרי רבנן מחויב אז לברך. ואדרבא אז עיקר מצותה של הברכה. ואיך אפשר שבעת עיקר השמחה לא יברך ואח"כ יברך. וכעין זה כ' הח"ס חאו"ח סי' נ"א שצריך לברך אף בלילה אם עושה שמחה כשעולה מן הים ע"ש: סימן ה כבוד ידידי הרב הגדול וכו' מו"ה יצחק מארים נ"י טאלאצקי. ע"ד שכתב לי קושיא אחת מחכם אחד מפפ"ד. אם כי העת טרודה אך שמחתי כי נמצא עוד בפפ"ד איש עוסק בתורה בעיון כענבים במדבר מצאתיו. לזאת אצלתי לי עת להשיב בקוצר מה שנ"ל בהשקפה בישוב קושיתו. ויוכל כבודו לשלוח דברי אל חכם הנ"ל. ואם יבואו דברי החכם הלז אלי כבד אכבדנו אי"ה כראוי לחבב בעתים הללו הוגי תורה במקומות ההם. והנה הקשה על מ"ש המחצית השקל סי' ש"ח ס"ק ע"א בשם הא"ר להקשות על התוס' שבת ק"ל שהקשו שיביא התינוק אל הסכין למה לא תירצו דקטן כבהמה כמ"ש בדף צ"ד בתוד"ה אבל וס"ל לר"א כרבנן דר"נ בשבת שם דמחייבי בבהמה והביא שם שהרשב"א בחי' תירץ כן באמת. וע"ז הקשה לשאול דהא מבואר בפסחים ס"ו דר"א ס"ל דהרכבת הפסח על עצמו הוי שבות וכר' נתן וכדדייק מינה בעירובין ק"ג ע"א וכן הקשה על מ"ש מהרש"ל להגיה בתוס' בשבת צ"ד דבפ' נוטל איירי בקטן בן יומו. וע"כ כתב כן כדי ליישב קושייתו בדף ק"ל דקושיית התוס' בדף צ"ד סגי כשיאמרו דלא ס"ל כרש"י בדף קכ"ח. או דס"ל דרק בנוטל אחת ומניח אחת מודו רבנן דנושא א"ע וא"כ קשה ג"כ ל"ל לדחוק כן דהא ר"א ס"ל כר' נתן כנ"ל ע"כ תוכן דבריו: