דברי מלכיאל א קלח

להרחיק ג"כ ב' אמות. פשיטא שלא יכריח חבירו לעקור זרעיו בשביל רצונו ליטע. וע"כ דאיירי בגוונא דהשתא ליכא זרעים בשדה רק שהוא שדה לבן ועתיד ליזרע וקאמר שצריך להרחיק ד"א. ולא נאמר שירחיק ב' אמות ואח"כ אם ירצה חבירו לזרוע ירחיק ג"כ ב' אמות וז"ב לדעת מפרשים הנ"ל. והרי מפורש דבאיסור אין לו רשות לעשות בשלו דבר שיגרום היזק לחבירו בדין. ועתו' כ"ו ע"א ד"ה אחד מ"ש בדעת רש"י ואכמ"ל בזה. עכ"פ גם בנ"ד לכאורה אסור לו לעמוד מצד שלא יוכל חבירו לישב שם. אבל באמת ז"א. דהא כשם שיש איסור שלא לישב בצד המתפלל כן יש איסור על המתפלל שלא לעמוד אצל יושב אם יושב ברשותו כמבואר בפוסקים. עב"י סי' ק"ב וט"ז שם סק"ה. וא"כ יהא אסור לישב במקומו בשביל שחבירו לא יוכל לעמוד להתפלל וכיון שא"א שיעשו שניהם כאחד בשום אופן שוב אמרינן דכ"א בשלו עושה וכל הקודם זכה. וה"ז דומה לשנים שקנו אמה ובתה לשחוט בי"ד סי' ט"ז שכל הקודם זכה. וכן בחלון נגד חלון שכל הקודם זכה. ואם באו שניהם כאחד עושים פשרה. עח"מ סי' קנ"ד ס"ג. ולזה כ"ז שלא ישב חבירו הרשות בידו להתפלל במקומו ואף שלא יוכל חבירו לישב בשביל זה. דלאו כל כמיניה דחבירו לבטל זכותו במקומו להתפלל. ולא דמי להא דאילן ושדה דהכא כ"א קונה מקום ע"ד לעשות בו כל צרכי תפלה. ואף אם נתאחר מתפלת הציבור או שהוא מקדים נראה ג"כ דאדעתא דהכי קונים המקומות שכ"א יתפלל עליו כפי שיזדמן לו] אולם אם כבר ישב חבירו והוא ברשות כנ"ל ממילא אסור לחבירו לעמוד אצלו כנ"ל. לזה אף אם עמד אצלו הו"ל כבא בגבולו וא"צ לקום מפניו: ועיקר דין שחידש הט"ז בדעת מהרי"א דאסור לעמוד בצד היושב אין לו מובן. כיון שעיקר הטעם משום שנראה היושב כאלו אינו מקבל מלכות שמים. א"כ אין כאן על העומד שום חטא. ורק הב"י כתב בשם מהרי"א שאינו הגון לעמוד ולגרום כן אבל לא שיהא איסור בזה. ואף לטעם הט"ז משום קדושה שיש בד"א של תפילה ע"ש סק"ה. מ"מ לא מצינו שיאסר להתפלל במקום שאדם יושב [וע' פ"ה דברכות בלחח"מ אות כ"ז שהביא בשם הב"י והרר"י ג"כ שהוא מצד תפיסת קדושה בד"א ודימה ג"כ למנודה. ות"ל שכוונתי לדעתו הק'] ודברי הט"ז יש ליישב אף שאינו איסור גמור. דמ"מ אמרה חנה שלא היתה עומדת תוך ד"א. וכיון שאינו איסור ממילא שפיר י"ל דאסור לעמוד מפני שמזיק לחבירו שלא יוכל לישב. אבל חבירו אם יושב אינו מזיק לזולתו דשפיר יוכל לעמוד כנ"ל. אבל ז"א דמ"מ ע"ד כן קונים במקומות זה אצל זה שיעמוד בו ויתפלל כפי שיזדמן לו כמש"ל: ובאמת צריך ביאור כיון שעיקר טעם שאסור לישב כתבו הפוסקי' שנראה שאינו מקבל מלכות שמים. א"כ מה מהני הא דבא בגבולו. מ"מ כשיושב נראה כאינו מקבל. ונראה בזה דהוא כהא דאמרינן בברכות ח' ע"ב שאסור לעבור אחורי ביהכ"נ מצד שנראה כמבריח א"ע ופורק עול. ואיתא שם לא אמרן דלא דרי טונא ולא רהיט ולא מנח תפילין אבל איכא חד מהנך לית לן בה. והטעם דמרוצתו או המשא שעליו מוכיחים שאינו מצד פריקת עול. וכן אם מניח תפילין הרי יש עליו עול מ"ש. ולזה ה"ה בנ"ד כשעוסק בשירות ושבחים שרי לישב כמבואר בפוסקים [ולפ"ז ה"ה במניח תפילין וי"ל ואקצר] וא"כ אם יושב מקודם. מוכיח הענין שעוסק בצרכיו והו"ל כרהיט או דרי טונא ומותר לישב גם אח"כ אבל אם עמד תחילה אסור לישב כי כשיושב בשעת עמידתו נראה יותר כפריקת עול. שאינו חושש כלל לכבוד השכינה שלזה תפלת י"ח דווקא בעמידה ולזה כ' הב"ח דבביהכ"נ לא שייך דין זה. וא"כ נראה דאין לחלק כלל בין מקום קבוע או לא דבביהכ"נ אסור בכל גוונא דמ"מ הו"ל כפורק עול וכ"נ דעת הב"ח שבימיו כבר היו מקומות מכורים. וכן הובא ברמ"א ח"מ סי' קס"ב ובכמה דוכתי. ואף שעדיין י"ל דבמקום קבוע שאני אך עיקר נראה כמ"ש: וכ"ז לטעם פריקת עול מל"ש. אבל לטעם שכתב הט"ז והלחח"מ שתופס קדושה ד"א. י"ל שפיר כפשוטו שכיון שהוא קדם לישב אין לו כח לאסור הד"א על חבירו. וכמו במנודה דשרי בבא בגבולו לכ"ע כמ"ש הב"י. ועכ"פ במנודה שהטעם משום תפיסת ד"א. בוודאי קם דינו דיד אפרים שאינו אוסר על חבירו מקום קבוע שלו. וכמ"ש הב"י סי' של"ד בשם הקונטרסים. שכל דיני קניית ד"א יש לד"א של מנודה. ורק בר"ה אף דלא קנו מ"מ תופס במנודה. ועדיפא מהא דיד אפרים שאף אם המנודה יש לו ג"כ מקום קבוע אצלו. מ"מ שרי לעמוד שם כיון שאינו קונה שם ד"א לאסור מקום של חבירו כנ"ל. ואף היא"פ מודה בזה. דרק שם משום דס"ל ליא"פ טעמא דפריקת עול. לזה ס"ל דכיון שעמד ברשות על מקומו. חל האיסור ממילא על חבירו. אבל לא במנודה שהוא מצד תפיסה כנ"ל וז"ב: אלא דלפ"ז יקשה טובא למה כתב הריב"ש והובא ברמ"א סי' של"ד שמגרשין אותי מביהכ"נ שלא ידחוק היחידים להרחיק ממנו ד"א הרי דאוסר ד"א על היחידים אף שבהכ"נ הוא של רבים. אף דז"א דהא כבר כתב הב"י דתופס ד"א בר"ה וא"כ ה"ה בביהכ"נ. איברא דהא גופא טעמא בעי איך יכול לזכות ד"א ולגרוע זכות היחידים שיש להם בביהכ"נ ואין לך בא בגבולו יותר מזה. וע' ריב"ש סי' ר"ה דביהכ"נ יש לו דין סימטא לענין קנין ד' אמות: ונראה יסוד הדברים. דידוע שדיני חרם בזמן הש"ס יסודם מצד איסור נדר ושבועה. וכולהו בני חדא ביקתא נינהו. וכ"כ הרמב"ן בתשובה סי' רמ"ד להדיא שדינו כשבועה והובא בב"י סי' של"ד לענין אי חל על דבר מצוה וכעין זה ברא"ש פ' אלו מגלחין ס"ס נ"ו דהוי כנדר יע"ש. והנה בנדר וחרם שאוסר הנאה על חבירו איכא מחלוקת הפוסקים בי"ד סי' רכ"ד אי נאסר עי"ז בביהכ"נ של רבים מצד שיש למדיר חלק בו. והרמב"ם ס"ל שיכול לאסור יעו"ש. ועכשיו יש תקנת רגמ"ה שלא לאסור כדאיתא בא"ח סי' קנ"ג סט"ו וע"ש במג"א. אכן במנודה לא תיקן רגמ"ה שלא יאסור. לפי שאינו אוסר כל ביהכ"נ רק ד"א סביבו. וגם דעיקר טעם התקנה הוא שלא יאסר אחד על חבירו כל צרכי רבים מתוך כעס ושנאה. וכהא דבני גליל בנדרים מ"ח. אבל בנידוי שאנו אוסרים על עצמינו וב"ד גוזרים עליו להעמיד הדת או לכבוד התורה. בזה א"צ לתקן ואדרבה נאות להחמיר יותר. ולזה נהגו להחמיר להרחיקו מביהכ"נ משום דעת הרמב"ם הנ"ל שאפשר לאסור דבר של רבים. וה"נ אוסר ע"י ד"א: אולם כ"ז שייך באמצע ביהכ"נ שמשותף לכל בני העיר. ובהכי איירו הריב"ש והרמ"א שהביאו. אבל במקומות הקנוים לכל אחד בכסף מלא לחלוטין. אף דמ"מ משועבדים המקומות זל"ז לענין כללות הביהכ"נ אבל לענין השתמשות עמידה וישיבה אין כאן שותפות וכ"א מקומו מיוחד לו לבדו. נראה ברור דבכה"ג לאו כל כמיניה של המנודה לאסור על חבירו ד"א. אף אם המנודה בא קודם כמש"ל דזה הוי כביתו ממש שאין יכול לאסור שם. וכמ"ש הב"י להדיא בשדה חבירו יעו"ש. ובמדיר הנאה לחבירו לא שייך זה דמ"מ נהנה מכל ביהכ"נ בכניסתו ובעמדו מן כותליו וגגו וכדומה וכ"ז משותף לכולם משא"כ במנודה שאינו מצד הנאה ממנודה רק מעצם העמידה בד' אמותיו וזה קנוי לחבירו בהחלט באותו מקום ואין יכול לאסור עליו. ויש לדון אם צריך לעבור אל מקומו תוך ד"א שלו אם שרי. ובב"י סי' של"ד החליט דבמהלך אינו תופס ד"א. אך זה רק במהלך המנודה אבל לא שמענו במנודה עומד ואחרים עוברים. וגם מהלך כ' שם הב"י ממ"ש הראב"ד דמהלך לא קנו ד"א שלו. אבל הא פליג עליו הרא"ש הובא בטור ח"מ סי' רס"ח וס"ל דקנה. וגם לדעת הראב"ד נשאר הב"י בצ"ע אם יש לדמות זה. ובב"ח שם הביא בשמו בהחלט דאינו תופס. וז"א בב"י כלל. ולענ"ד יש ללמוד דין זה ממצורע שהתורה צותה להתרחק ממנו וכן תנן בנגעים פי"ג מי"ב דבביהכ"נ עושין לו מחיצה לד' אמותיו יעו"ש. הרי שתופס ג"כ ד"א וע"ש בר"ש בזה. וכן בר"פ אלו מגלחין חשיב להו הש"ס למצורע ומנודה בחדא מחדא. ושם פי"ג מ"ז תנן דטמא