דברי מלכיאל א קלז

לעין אחת גדולה. ואף דהכא אם אין לה בתולדה רק קרן אחת נראה ודאי דכשירה. [אף שרחוק שיהי' כן במציאות. ורק על תחש ושור של אדה"ר אמרו חז"ל כן]. מ"מ היכא שניטל י"ל שפסול. אבל כשניטלו שניהם הו"א דכשר. להכי קאמר שפסול אף שניטלו שני קרניה. וכן מוכח מהא דמייתי לה בדף מ"ד בפ' מומין אלו דאיירי במומי אדם. ולא בפ' על אלו מומין דף מ' גבי רגליו קלוטות. אבל למ"ש א"ש. דמייתי לה בדף מ"ד גבי הא דקתני התם ששתי עיניו גדולות אינו פוסל רק באדם. ואהא מייתי שאין לו קרנים כשר וניטלו פסול יעו"ש. ולהכי נקיט ר"ח דין דאיגום איגומי שלא נעשה גומא במקומו. ודמי לאין לו קרנים שאין שם חסרון וגומא. ומיושב דנקיט סתמא ולא מפרש דאיגומי שאמורא צריך לפרש דבריו. אבל למ"ש א"ש דבהדדי אמרה בהדי הא דאין לה קרנים. וממילא מובן דדומיא דאין לה איירי והיינו באיגום כנ"ל. ואגב דנקיט קרניים לשון רבים נקיט טלפיים לשון רבים ואף דבאין לה טלפיים נראה דודאי הוי מום. דלא עדיף מרגליו קלוטות בדף מ' ע"א. ולפ"ז י"ל דבאמת ה"ה כשניטל הטלף רק מצד אחד הוי מום: וראיה לזה מסוגיא דבכורות שם דפריך מהא דתנן פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד. ומשני זעירי מעילוי זכרות. וקשה דלוקמא כגון שלא הושחר רק צד אחד מן הטלף. ודנקיט לשון רבים היינו שבכל רגל הושחר טלף אחד. ויש לדחות דעיקר קושייתו מקרניים. וגם דעדיפא מינה קאמר דאיירי בכל הטלפיים ומעילוי זכרות. והיינו הך שהושחר רק מקצתם: אכן יש להוכיח מירושלמי דפ' ע"ע שהזכרנו דבעי אם קלוט הוי כמחו"א. הרי שמה שאין לו רק טלף אחד הוי חסרון אבר. ורק שם מיבע"ל כיון דמ"מ כולו שלם ורק שאינו נסדק לשנים. אבל בכה"ג שניטל צד אחד לגמרי פשיטא דהוי כמחו"א. והרמב"ם לא הביא שם הדין הלז מפני שלא הביא כלל דין דמחו"א פסול בע"ע. וע"ש בש"ק ומה"פ מ"ש בזה ואכ"מ. אבל לדינא לנ"ד ודאי מוכח כנ"ל. וכן מסתבר דכל טלף יש לו זכרות בפ"ע והו"ל כמחוסר אבר. וכן מצינו באדם בדף מ"ה שאם נחתך אצבעו עד הפרק הוי מום. ופירש"י עד הפרק האמצעי והיינו משום דהוי כמחו"א. והכי חשיב באהלות ספ"א ששה אברים בכל אצבע. ושם איתא שאם קלוטות ומחוברות שני אצבעות עד הפרק ג"כ פסול. והיינו ג"כ ממש כמו קלוט בבהמה. וכן שניטלו הטלפיים והיינו אף טלף אחד כמש"ל. ואף אצבע יתירה כשיש בה עצם ונחתך פסול יעו"ש. ובאמת קשה טובא דרש"י פירש פרק האמצעי וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' ב"מ שהוא פרק האמצעי הסמוך לפסת ידו. והלא כיון שכל פרק מיקרי אבר. א"כ אף בפרק ראשון הוי מחו"א. ואולי הוי מום עובר בפרק ראשון וחוזר לכמות שהיה. אבל ז"א. וצ"ל דבמומין קרי אבר רק אבר שלם שמשתמשים בו ולא עצם בעלמא. משא"כ באהלות קרי אבר לכל עצם ועצם בפ"ע. ולזה בעי שיחסר רוב אצבעו שהוא אבר שלם להשתמש בו והיינו עד פרק אמצעי שהוא רוב האצבע ויש להאריך בזה מנ"ל באמת זה לרש"י ורמב"ם וע' חולין ק"ו ע"ב ובתו' שם. ועכ"פ שמענו שברוב הוי מחו"א וה"נ בטלף ודאי כשניטל רוב הוי מחו"א כמש"ל ולא גרע טלף אחד מאצבע ביד: ועדיין צ"ע דאיתא בקידושין כ"ד ע"ב דבעוף מום כשר ומחו"א פסול. וחשיב שם יבשה גפה נקטעה רגלה נחטטה עינה משמע דרק הנהו מיקרי מחו"א ולא נקטע אצבע מרגלה דודאי אצבע אינו בכלל רגל. וה"נ חשיב בזבחים ס"ח הנהו תלתא ורק שם איתא נסמית עינה. וצ"ל דנסמית הוי כחטיטה כיון שאין מהעין תועלת כלל. ואף שהתו' כתבו שם דאיירי בנחטטה. אבל הרמב"ם הביא נסמית כהא דמתניתין ברפ"ג מהא"מ. וצ"ל דלא דווקא נקיט הנהו אלא כל מחו"א בכלל. וכ"נ בפירש"י בזבחים שם שכתב דדוקין שבעין ליכא בעוף. משמע רק כגון מום זה עכ"פ לדינא נלע"ד שאם נגמם הטלף רובו ומיעוטו נשאר אף שמעיקר הדין אפשר שהוא מותר כמש"ל. מ"מ כיון שזה צריך בירור ושיקול הדעת כמש"ל אנחנו הדיוטות לגבי זה ואין לנו להתיר רק מום שידוע לכל יודע ספר. אולם אם נגמם כולו ולא נשאר רק הקצת שנכנס לעצם הרגל אז ודאי שיש להתירו גם בזה"ז ע"י ג' ואף שלא נגמם רק טלף אחד כנ"ל. אכן הבקיאים אמרו שסופו ליגדל ולשוב כבתחילה. ולפ"ז צ"ל דהכוונה בש"ס ניטל לגמרי. ולזה לא התרתי זה. ואח"כ הוגד לי שגדל הטלף אך לא ידעתי אם חזר לכמות שהיה. וע' קהלת יעקב חי"ד סי' י"ב שכתב בנשבר עצם רגלו ונתרפא מ"מ הוי מום ואין מועיל מה שנתרפא ואכמ"ל בזה: סימן סד לרב אחד בחו"ל. ע"ד אשר עוררני כת"ר בדין מנודה [שבמקומם נוהג דין זה ע"פ חוקי ממשלתם] בביהמ"ד במקום שיש לכ"א מקומות קנוים בכסף וצריך להרחיק ד"א ממנו. אם הוא כבא בגבולו שמבואר בסי' של"ד שא"צ להרחיק. ואצלינו אין נידוי מדד"מ: הנה זה כמה שעלה כן בדעתי ודנתי זה מהא דאו"ח סי' ק"ב שאסור לישב בצד המתפלל וכתב הטור בשם הרא"ש שאם ישב מקודם וזה בא בגבולו שרי. וכתב הב"ח דבביהכ"נ שמיוחד לכל לתפילה לא שייך זה ויישב בזה קושיית הטור מהא דעלי שישב מקודם דביהמ"ק שאני שמיוחד לכל. וכתב שם בשע"ת ויד אפרים שאם המקומות מכורים לכ"א כמו אצלינו והמתפלל בא באקראי ועמד אצלו להתפלל אזי ודאי מיקרי בא בגבולו. ורק כתב שזה בביהמ"ד אבל בביהכ"נ אין המקום מיוחד לו רק להתפלל וכיון שאינו מתפלל לא מיקרי מקומו באותו שעה וחייב לקום עכ"ד. הרי מפורש דעתו דכה"ג מיקרי בא בגבולו וה"ה הכא. ואף דשם צריך שישב מקודם דווקא. שאני התם דאם אינו יושב א"כ מתפלל ברשות שאין לו להעלות ע"ד שירצה לישב. וממילא עושה איסור כשיושב כי המתפלל א"א לו להפסיק ולילך משם באמצע. משא"כ במנודה יודע שבוודאי יבוא האיש להתפלל וגם בבואו יכול הוא לסור משם ושפיר שרי אף בבא המנודה מקודם. וכ"כ הב"י סי' של"ד להדיא דבבית אחר אינו תופס ד' אמות ע"ש: ומ"ש היד אפרים דביהכ"נ לא מיקרי מקומו קבוע רק בשעת התפלה. לא נלענ"ד דלפ"ז אם ירצה לישב על מקום זה כל היום וקדם אחר וישב עליו אין לו רשות לגרשו. וזה ודאי אינו. כיון שלקחו בכסף מלא ודאי קנוי לו לכל עת שיהי' בביהכ"נ. ואולי כוונתו מצד האיסור לישב בטל בבהכ"נ. אך זה לא מצינו שיצטרך תיכף אחר התפלה לברוח ולזה נלע"ד דל"ש ביהכ"נ ול"ש ביהמ"ד בדין זה: ומ"ש היא"פ דרק בעמד שם באקראי מיקרי בא בגבולו. ולא אם יש לו ג"כ שם מקום מיוחד. צ"ע דמ"מ לאו כל כמיניה לגרום לחבירו שלא יוכל לישב על מקומו. ונהי דקודם שישב חבירו מותר לו לעמוד דבשלו הוא עושה. [ואף דלכאורה קיי"ל דכשיש דבר הניזק אין לו רשות לעשות בשלו דבר שיגרום היזיק לחבירו וע' ח"מ סי' קנ"ה סי"ט וע' שו"ת רעק"א סי' קנ"א. וה"נ הנזק מוכן שיהא חבירו אסור לישב על מקומו. וא"ל דבאיסור לא שייך זה. דהא איתא בב"ב כ"ו לא יטע אילן סמוך לשדה חבירו אא"כ הרחיק ד"א אחד גפנים וא' שאר אילנות. והובא בשטמ"ק שם דף י"ח בשם ר"י מיגש שיש מפרשים הטעם משום כלאים ולזה צריך בעל האילן להרחיק כל ההרחקה לפי שמקודם היו שניהם שדות ועכשיו הוא רוצה לשנות וליטע. לזה עליו להרחיק יעו"ש דמייתי הכי מתוספתא. ולכאורה קשה דאטו מתניתין דיני כלאים אשמעינן. ואם עיקר רבותא שאין יכול להכריח בעל השדה