דברי מלכיאל א קלו

והרמב"ם נראה דס"ל דמ"מ כשירה כשנשאר הזכרות כיון שאינו שחור דבקרן לא פסול רק שחרות שאינו כמראה עצם המיוחד לו וכ"נ דקרנים אדומות לא מצינו וגם דרק במשנה ה' שם גבי שערות נקיט דלבנות פסולות משמע דבקוט"ל כשר לבינים רק שחורות פסול וכן מוכח בתוספתא פ"ק דפרה דתני ניטל קרניה וטלפיה והזכר עמהן פסולה. משמע דבלא הזכר כשירה אף שנשאר הזכר מגולה. הרי שאפשר שיוכשר בזה וא"כ י"ל דהיינו נמי דמוקי בבכורות מעילוי זכרות כנ"ל: ועכ"פ נתבאר לדעת רש"י דבטלפים אף אם נחתך מקצת מן הזכרות ג"כ פסולה ונפדית. ולפ"ז גם להרמב"ם י"ל דנהי דבעי שיגמום רובו מ"מ אם נשאר רק מיעוטו כשרה אף שנראה מלמעלה וכפשטות לשון הרמב"ם בפ"ב מהא"מ. כיון שהוכחנו שלשון גמימה שייך ג"כ כשנשאר איזה שיעור. רק רובא בעי דהכי משמע בפ"ב דכלאים ופ"ק דשביעית דאיירי שנשאר רק טפח סמוך לקרקע וגם דניטל משמעותו עכ"פ רובו. ולפ"ז י"ל דשפיר צדקו דברי הד"מ ופרישה שהטור מחמיר שינטל כל הזכרות דמדינא מותר אף שנשאר קצת ממנו רק שבזה"ז אין להתיר רק בכה"ג [וראיתי בערוך ערך גם שהביא דבחולין גבי ריאה שניקבה איתא איתגום שרי ולפנינו ליתא כלל ואולי היה לו איזה גירסא בש"ס כן אך לא נודע באיזה מקום ומה שייך גמימה בריאה ואולי גרס כן גבי ריאה דאיגלידא או גבי חסרון מבחוץ בדף מ"ז ע"ב]: וא"כ יצא לנו לדינא שאם ניטל כל הקליפה מהטלף. וגם הזכרות ניטל כולו מה שבתוך הקליפה רק נשאר המעט הנכנס ונשרש בעצם הרגל יש להתיר גם בזה"ז כמ"ש הטור. ואף שלכאורה קשה טובא דהא הרמב"ם והרא"ש כתבו שאין להתיר בזה"ז רק מומים גדולים כגון נסמית עינו נקטעה ידו או רגלו. ונהי שהטור מפרש דה"ה כל מומים הנראים להדיא כמ"ש הב"י שם מ"מ אי נימא דגם בניטל הטלפיים מותר בזה"ז א"כ ל"ל להרא"ש למנקט נקטעה רגלו. הול"ל רבותא טפי דאף שנקטע טלפו מותר ויש בכלל מאתים מנה. ואפשר דכיון דרש"י פי' בבכורות מ"ד שהזכרות שבתוך הטלף הוא כף הרגל ע"ש. א"כ י"ל שיש לקרות נקטעה רגלו כשנקטע טלפו ג"כ והוא אבר בפ"ע. ובירושלמי פ' עגלה ערופה ה"ה נסתפק אם רגליה קלוטות אי הוי רק בע"מ או מחוסר אבר. והכוונה שכיון שצריך להיות ב' טלפים ברגל אחת ויש רק אחת הוי מחו"א. הרי דחשיב להו לאבר שלם. ורק שם מיבע"ל דהא מ"מ צורת הטלפיים הם בשלימות וכראוי רק שאינו סדוק באמצע. אבל כשניטלו הוי שפיר מחו"א והוי בכלל נקטעה רגלו שהזכירו הרמב"ם והרא"ש. ונראה שגם דעת הרמב"ם כן ולא כמו שהבינו הב"י והב"ח שהרמב"ם חולק על הטור ורא"ש בזה. רק הרמב"ם מביא קצת לדוגמא. ואם היה הרא"ש מחדש בזה דבר על דעת הרמב"ם היה מפרש דבריו. והעיקר תלוי בדבר שנראה לעין וא"צ לזה לימוד ובקיאות. והפוסקים נקטו הנהו תלתא מומי הנזכרים במשנה ל"ו ע"ב ע"ש: ובאמת צ"ע דפשטות המשנה משמע דרק מחו"א גדול בכה"ג שנקטעה ידו ורגלו. אבל לא שארי חסרונות. אך ע"כ ז"א. דהא חזינן בזבחים ס"ח וקדושין כ"ד גבי עוף חשיב ג"כ הנהו תלתא גבי מחו"א. ושם פשוט הדין דכל מחו"א פסול כמש"ש רש"י ותו' וכ"כ הרמב"ם רפ"ג מהא"מ. וע"כ צ"ל דנקיט הנהו איברים הראשים לדוגמא וה"ה לכולהו. ואף מחו"א בפנים פסול כדקיי"ל בבכורות מ"א. וא"כ ה"ה הכא בבכור נקיט המשנה הנהו. ובאמת הכוונה כל מחו"א שניכר להדיא. וכ"נ דהא עכ"פ כיון שניכר לכל דהוי מחו"א. פשיטא שיוכלו להתירו כיון שהתירה תורה בהדיוטות. ורק במום שצריך בקיאות צריך מומחה. רק שעדיין יש ללמוד מזה דרק מחו"א יתירו הדיוטות וכמו בעוף דנקיט הנהו תלתא כנ"ל. ויקשה על הטור שחושב כל מומים גדולים. וצ"ל דל"ד לעוף דשם גזה"כ לחלק בין מחו"א למום. אבל הכא כיון שניתן רשות להדיוטות להתיר. מה חילוק בין מחו"א למום גדול. כיון שגם שניהם א"צ בקיאות וניכר לכל שהוא מום ודאי דשרי להתירו. ומתניתין נקיט דבר המצוי: ובעוף באמת צ"ע. דרש"י פירש בזבחים פ"ה ע"ב דמחו"א פסול בעוף משום הקריבהו לפחתך וה"ה למום מגונה. הרי מבואר דאף דחשיב במשנה רק נסמית עינה ויבשה גפה ונקטעה רגלה. בכ"ז ס"ל לרש"י דה"ה כל מום מגונה. וכ"נ מהא דחשיב במשנה נסמית עינה משמע אף שלא נחטטה וא"כ לא הוי מחו"א. והתו' כתבו בזבחים ס"ח ע"ב באמת דאיירי בנחטטה. אבל הוא דחוק דלשון נסמית לא משמע הכי. ואפשר לומר דכיון שבטל תועלת האבר הו"ל כניטל. וכמו יבשה גפה אף שישנה כיון שיבשה הוי מחו"א. אבל לפירש"י א"ש בפשיטות דמ"מ הו"ל מום מגונה שנסמית עינה. וכן פירש"י בחולין כ"ג ע"א דבעוף לא כתיב תמים. להכי לא פסלי בה מומים קטנים כגון דוקים שבעין. אלא מומין גדולים כגון מחו"א משום הקריבהו לפחתך. הרי מפורש דעתו דאף מומין גדולים פסלי בעוף: ועפ"ז נראה ליישב קושיית תוס' בזבחים ס"ח ע"ב וחולין כ"ג על רש"י שפירש משום הקריבהו. וש"ס מפורש בקדושין כ"ד ע"ב דממעט מחו"א ממן העוף ולא כל העוף. אבל דעת רש"י נראה דנהי דמחו"א ממעיט ממן העוף. אבל אכתי גם בע"מ גדול נפסל משום הקריבהו מדברי קבלה. ולזה בדף ס"ח דנקיט נסמית עינה ולא נחטטה. ומשמע להדיא דאף בנסמית לחוד פסולה כנ"ל. וק' טובא דבקדושין כ"ד ע"ב קתני בברייתא יכול יבשה גפה ונקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף הרי דרק נחטטה. להכי פירש"י דנסמית הטעם משום הקריבהו. ומזה הוכיח רש"י דה"ה לכל מום מגונה. וכ"נ מדנקיט הש"ס בכל דוכתא דבדוקין שבעין כשר בעוף ופסול בבהמה. וקשה דל"ל למינקט זה הא כל מום כשר בעוף וגם בעין כשר אף נסמית לגמרי. אבל למ"ש א"ש דנסמית באמת פסול וגם צריך שיהא מום קטן כנ"ל. להכי נקיט בכ"מ דוקין שבעין: ונראה שזה כוונת רש"י במנחות ע"ט ע"א בד"ה בדוקין שבעין שכתב דהוי מום עובר ואינו ניכר דלא הוי פסולו קודם שחיטה. והוא תמוה דדוקין שבעין הוי מום גמור בבהמה. וגם ל"ל עוד טעמא דאינו ניכר כיון שעיקר הטעם משום שכשר בעופות. אבל לפמ"ש דרק בדוקין שבעין ודכוותיה כשר בעופות דהוי מום קטן ואינו ניכר. ודנקיט מום עובר צ"ל דלאו דווקא וכוונתו מום קטן. ובגוף סברא זו ראיתי שכבר הרגישו התו' בזבחים ל"ה ע"ב שהקשו קושייתינו למה נקיט הש"ס דוקין שבעין. ותרצו דבאמת ה"ה כל מום א"נ שאר מומין פסלי מדרבנן ע"ש. ולענ"ד זהו דעת רש"י. וס"ל טעמא משום הקריבהו כנ"ל. וכ"נ דהקריבהו הוי רק מדרבנן פסול. ועכ"מ פ"ב מה' א"מ ה"י ושעה"מ פ"א מה' שחיטה וח"ס חי"ד סי' ע"ב מ"ש על הרמב"ם שכ' בטריפה טעמא משום הקריבהו לפחתך וכתבו דהוי דרבנן. ומקוצר הפנאי ההכרח לקצר. ועכ"פ מעוף אין ראיה לכאן דאף לרש"י הוי רק דרבנן מום גדול. לזה י"ל דנקיט רק מחו"א דהוי דאורייתא: אמנם מה שיש להסתפק בזה בנ"ד. דאפשר בעי דווקא שינטלו הטלפיים מכל הרגל. ולא כשניטל רק צד אחד. וקצת משמע כן מדנקיט טלפיים לשון רבים. ולא ניטל טלפו כדאיתא בב"ב ע"ה אחזה בטלפה. אבל ז"א דה"נ נקיט קרניים. ושם ודאי לא מסתבר שיצטרך שינטלו שני הקרניים. וכמו דבטלפיים ודאי ל"צ שינטלו מכל רגליו. ולזה נראה דנקיט לשון רבים משום דאשכחן גבי עינים בדף מ' ע"ב שכשאחד גדול ואחד קטן הוי מום. וכששניהם גדולים לא הוי מום. רק באדם פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן ולא בבהמה ע"ש דף ג' ע"ב. ולזה משום דקאמר שם דף מ"ד ע"א שעז שאין לה קרניים כשירה. הו"א דה"ה אם ניטלו קרניה. כיון ששני הצדדים שוים לא גרע מאין לה בתולדה. ורק אם ניטל קרן אחד יפסול דדמי