דברי מלכיאל א קלה

לכולהו. ולפ"ז י"ל דהיינו דפריך הש"ס דלא מדחה שאני לאוי דשבת אף לתירוץ בתרא של התוס' דמ"מ מצינן לפרש קרא כתירוץ קמא של התוס' וע"כ מוכח דלא פרכינן שאני לאוי דשבת ואכמ"ל בזה. ואף דאין מוקדם ומאוחר בתורה מ"מ בחד ענינא שפיר יש מוקדם כדאיתא בפסחים ו' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה אבל דהיכא דאיכא תרי קראי. בחד אחד קודם ובחד קודם השני אזלינן בתר מסתבר. וע' שבועות כ' ע"ב תד"ה כל דמסתבר למידרש קרא מסיפיה לרישיה ויש להאריך בזה. ומקוצר הפנאי אקצר. ויש לעורר בענין זה בהרבה לאוין שנאמרו לפני הדיבור: ואגב אזכיר מה שהוקשה לי ביומא מ"ז ע"ב בתד"ה הדר שכתבו דאם הקמח שבין אצבעות הכהן הקומץ הוי טבל. אוסר במשהו בחולין כדין טבל. וקשה דהא טעמא דטבל במשהו או משום דיש לו מתירין או משום דכהתירו כך איסורו דחטה אחת פוטרת הכרי ע' ע"ז ע"ג ע"ב ובתוס' שם. והכא תרווייהו לא שייכי. דמנחה גם כשהיא שלימה אינה ניתרת במשהו רק בקומץ ולא שייך כהתירו כך איסורו. ודשיל"מ לא שייך הכא דכיון שכבר קמץ א"כ זה המעט שנשאר טבל אין לו שום היתר עוד. ובלא"ה צל"ע דאי נימא דהוי טבל א"כ הו"ל כמנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה כדאיתא במנחות דף ט' ע"ש. ובמנחות כ"ג ע"ב מבואר להדיא שטבל של מנחה בטל ע"ש. וע"ש לענין חסרה המנחה וצ"ע לעת הפנאי. ובמהרש"א נראה שהבין הטעם מפני שהקומץ מעורב בו. והוא תמוה דלא חמיר מקומץ בעצמו דשפיר בטל כמבואר במנחות כ"ב כ"ג. וכמו בתרומה דבטילה. וטבל לא בטיל: סימן סג מעשה בבכור שניטל צד אחד מטלפי רגלו אחת. היינו כפי שסדוקים פרסותיו ניטל צד אחד מהסדק וצד השני נשאר וגם לצד הרגל נראה שנשאר קצת מהעצם שבתוך הטלף גם מאותו צד שניטל: והנה בבכורות מ"ד ע"א מפורש דא"ר חסדא אמר אבימי כצ"ל] ניטלו קרנותן וזכרותן עמהן פסולה ואין פודין עליהן ניטלו טלפים וזכרותן עמהן פסולין ונפדין עליהם. מתיבי נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן פסולין ונפדין עליהם. ל"ק הא דאתעקור אתעקורי הא דאיגום איגומי. הרי מבואר דטלפים שנטלו נפדין אף באיגום דבהכי איירי ר"ח בקרנים ופירש"י שנחתכו מלמעלה ושרשיו נשארו. וכ"כ הרמב"ם פ"ב מהא"מ ה"ה אע"פ שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר ולכאורה צריך ביאור כמה שיעור המעט הזה וא"ל דסגי שניטל רובו דכל כה"ג הול"ל בהדיא ניטל רובו ולא איגום איגומי. וכ"ה בכ"מ שנזכר ניטל הכוונה כולו כדאיתא בר"פ א"ט גבי כבד ובדף מ"ד ע"א גבי תורבץ לא תימא כולו אלא רובו ע"ש. ונראה דגמימה נקרא בכל הש"ס כשנוטל הדבר מה שנראה ממנו לעין כל. ומה שיש ממנו בתוך דבר אחר משאיר ואינו נוטלו. וכשנוטלו עם השרשים נקרא עוקר. וכן הוא בשביעית פ"ד מ"ה גוממו עם הארץ ובחולין צ"ב גוממו עם השופי שמשאיר שרשיו שבתוך הירך וע"ש עוד ר"א גאים ליה וכו' וערש"י ע"ד ע"ב שם וכן הוא בכ"מ בש"ס. ובחולין מ"ד ע"א קרי איגום איגומי כשנשאר הבשר אצל הסימנים והלחי נגמם מעל הבשר והיינו משום דתנן ניטל הלחי ומפרש שהלחי נגמם מן הבשר כי הסימנים נשרשים בבשר והבשר מחובר ללחי ע"ש ברש"י. ובערוך ערך גם א' פי' שנתעכלו הסימנים. נראה הכוונה שנתעכלו ונפרדו מן הבשר ושרשיהם נשארו ולא נעקרו בכח ואכמ"ל בביאור הסוגיא שם אבל עכ"פ ביאור לשון גמימה ברור כמ"ש. ובנ"ד ראיתי שהזכרות היינו העצם שבתוך הטלפיים נכנס קצת לעצם הרגל כפרק תוך פרק וכמו הערקום שנכנס קצת בתוך השוק. ולזה נקרא נגמם כשנשאר השורש שנכנס לתוך עצם הרגל וניטל בשוה לעצם הרגל. ובזה מבואר מ"ש הרמב"ם שנשאר מעט מזכרותן דהא בש"ס סתמא קאמר איגום איגומי וא"כ י"ל דקאי גם על הטלף בעצמו היינו הקליפה שמלמעלה. אבל למ"ש א"ש כי הקליפה אינה נשרשת. ומה שנראה ממנה בחוץ צריך שינטל הכל. אבל עצם הזכרות נשרש ברגל כאשר יראה הרואה ולזה פירש דעלה קאי הא דאיגום: ובטוי"ד סי' ש"ט כתב נטלו הטלפיים עם הבשר שבהם הוי מום. והנה מ"ש עם הבשר כוונתו על הזכרות אף דרש"י קרי לה עצם בבכורות שם מ"מ קרי לה הטור בשר מפני שהוא עצם רך כמו חסחוס ונחתך בסכין וגם יש שם בשר דק ג"כ וקרי לה בשר לגבי הקליפה הקשה שלמעלה וכן גבי קרניים קרי לה שם בשר ורש"י קרי לה עצם ע"ש. אכן הב"י הקשה שם ל"ל ביאר הרבותא דאף באיגום כשר. והד"מ ופרישה כתבו שכוונתו דבזה"ז אין זה מום קבוע להתירו רק כשנעקר לגמרי. ולענ"ד זה צ"ע דא"כ הו"ל לפרושי כמו בקרנים שכתב שם שנעקר לגמרי. וגם דהא כתב הב"י שם שדעת הטור שמחמירים רק במום שאין נראה לעין כל אבל בניכר היטיב מתירים בזה"ז ע"ש וא"כ אף בנגמם שפיר ניכר לכל. והב"ח כתב דמדלא חילק בין נשאר גומא או לא כמו גבי קרנים ממילא נדע דמותר אף בנגמם. וזה דוחק גדול דכל כה"ג הו"ל לפרושי. אבל לפמ"ש בביאור הדבר מיושב שפיר שכיון שכתב עם הבשר שבהם ממילא מבואר דל"צ רק שינטל הבשר היינו הזכרות שבתוך הקליפה. אבל המעט מהזכרות שנכנס ונשרש בעצם הרגל א"צ שינטל. משא"כ בקרנים דקדק וכתב שניטל הבשר שבתוכו וגם נעקר בכח עד שנשאר גומא והיינו כנ"ל וז"ב: אכן ברש"י בבכורות שם מוכח שאף אם נשאר מקצת מהזכרות ונראה למעלה ג"כ פסול. דהש"ס מקשה שם ואיגום איגומי פסול והתנן פרה שקרניה וטלפיה שחורות יגוד תרגמא זעירי מעילוי זכרות. ופירש"י האי דקתני יחתוך מעילוי זכרותייהו שיש בחודו של קרן כב' וג' אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסולה עכ"ל. הרי מפורש להדיא דאיגום איגומי מפרש אף שנחתך קצת מהזכרות דהא כתב להדיא שיותר מכאן פסולה. ובאמת מצינו לשון גמימה בכה"ג בפ"ק דשביעית אילן שנגמם והוציא חליפין מטפח ולמטה כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי ר"ש. הרי להדיא שאף שנשאר טפח קרי לה נגמם. וכן ג"כ בפ"ב דכלאים מ"ד גומם עד פחות מטפח. והרמב"ם בפי' המשנה מפרש שם דקאי בעומק הקרקע. וקשה ל"ל פירש בנשאר על הארץ כמו שמפרש בספ"ק דשביעית וכן פי' הר"ש והרע"ב הכא באמת ויש ליישב ואכ"מ. ועכ"פ מבואר שאף שנשאר נקרא נגמם. ובפי"ז דכלים מ"ד נגממו שיעורן במה שהן. ג"כ הכוונה שניטלו הדפנות ונשאר קצת. ובחולין ע' שנגמם הרחם ג"כ כעין זה. וע"ש נ"ט דנקיט היה גמום ופרסותיה חתוכות אלמא דחתוכות הוי טפי מגמום דשם בעי שיהיו כל פרסותיו חתוכות לגמרי. ונראה שרש"י מפרש דגמימה הוי מה שנחתך על פני כל רחבו אף שבארכו נשאר. ולפ"ז צ"ל דהא דנקיט רש"י גבי אגומי שרק השרשים נשארו הוא לאו דווקא: ובאמת קשה טובא למה פירש"י הכי ולא פירש כפשוטו שחותך הקרן עצמו היינו הקליפה ולא הזכרות שבתוכו דהזכרות הוא עצם מהגוף ואיננו שחור. וכ"נ דסתם קרן מיקרי הקליפה בלא הזכרות כדתני שם קרניהן וזכרותן. וכן בר"ה כ"ז ע"ב משמע כן שהזכרות אינו בכלל סתם קרן. ונראה שלזה סתם הרמב"ם פ"א מה' פרה שיגוד ותמה הכ"מ ל"ל פי' דדווקא שלא הגיע נגד הזכרות. ולפמ"ש י"ל דכיון שכתב סתם קרניה ממילא מבואר שאין הזכרות בכלל רק הקליפה שעל הזכרות. והנראה שפירש"י מוכרח הוא שאין לפרש מעילוי זכרות שחותך הקרן מעל הזכרות ונשאר הזכרות מגולה דהזכרות לעולם אינו אדום בטבעו רק מראה עצם וקצת בשר וא"כ מה תועלת בחתיכת הקרנים מעל הזכרות ולזה מפרש דקאי על מה שיוצא מלמעלה מהזכרות.