דברי מלכיאל א קלד

סימן סב וע"ד אשר עורר ביבמות ה' ע"ב דפריך שם מה לפסח מילה ותמיד שכן ישנן לפני הדיבור להכי דחו שבת. והקשה דהא גם שבת ישנה לפה"ד שנצטוו במרה. והביא שבס' משנת דר"א תירץ דבמרה לא נאמרה רק עשה. ודחה כ"ת דאם הל"ת לאחר הדיבור עדיף. כמ"ש התו' קידושין ל"ח דאין עשה דלפה"ד דוחה ל"ת דלאה"ד. ולזה תירץ כיון דאמרינן בדף ז' דל"ת חמירא מעשה ומ"מ דחי. א"כ אין חילוק אף שיש עוד חומר דלפה"ד. ושוב הקשה מה מייתי הש"ס שם מדצריך קרא לכיבוד או"א דלא דחי שבת אלמא דבעלמא דחי. דילמא משום דישנה לפה"ד שנצטוו במרה. ותירץ דלפה"ד הוי פירכא כל דהו. ולזה רק בחד מתרי פרכינן לה כדאיתא בחולין קט"ז. ולא בחדא מחדא כהא דכאו"א. ולזה לא דחי על פסח לחוד שישנה לפה"ד עכת"ד. ומרוב טרדותי אשיב לו בקצרה העולה על רעיוני בזה: והנה מ"ש דמכאו"א הוא חדא מחדא. תמוה דכיון דישנה לפה"ד א"כ צריך קרא דלא דחי דלא ניליף מפסח ואינך דלידחי. ובעיקר קושיא זו הרגישו בתוד"ה טעמא שכתבו דלא הוי ילפינן מפסח משום שכן הכשר מצוה. וכמ"ש המהרש"א בכוונתם משום דכאו"א ג"כ ישנו לפה"ד ע"ש. ואף דאכתי קשה דמ"מ לא ניליף מזה רק דדחי עשה דלפה"ד אף שהוא רק הכשר מצוה. אבל עשה דלאה"ד לא דחי כלל ל"ת שיש בו כרת. אבל ז"א דכיון דליכא טפי בתורה עשה דלפה"ד שהיא הכשר מצוה. א"כ ל"ל כלל קרא דכאו"א ל"ד שבת. וע"כ צ"ל דצריך למילף מינה אף לעשה שלאה"ד דדחי. ולרש"י שפירש הכשר מצוה דלהכי דחי טפי משום שא"א בענין אחר. צ"ל דמ"מ ס"ל נמי הך סברא דהתוס' לענין דלא ניליף מפסח ואינך כנ"ל. ואפשר שלזה לא פירש"י כתו'. משום דמוכח דבס"ד ידע הש"ס מסברא זו וכקושית מהרש"א על התו' באמת. ותירוץ המהרש"א דחוק. וקשה לי טובא על התו' דא"כ מאי פריך במסקנא שכן הכשר מצוה. פי' ולהכי אף דהכא לא דחי ל"ת גרידא מ"מ בעלמא דחי. ולהתוס' קשה ל"ל כלל קרא דכאו"א לא דחי דמהיכא תיתי דלידחי. דמכלאים בציצית י"ל שכן הכשר מצוה. וכמו דדחינן דלא ניליף מפסח ואינך כנ"ל. וצ"ל כמ"ש התו' ד"ה ניגמר דמשום דהוקש כבודם חמיר טפי אף דהוי רק הכשר מצוה. משא"כ לגבי ל"ת שיש בו כרת אין סברא זו מכרעת כ"כ והוא דוחק גדול: ואפשר לפרש דה"ק מה להנך שכן הכשר מצוה וא"כ ל"צ קרא לאגמורי דלא דחי דמסברא הוי ידעינן זה כנ"ל. וע"כ דאתא קרא לאורויי דבעלמא דחי לאו אף בהכשר מצוה. ולפ"ז הא דפריך הש"ס גבי מקדש הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם. צ"ל כפירש"י שם וכמ"ש התו' בד"ה שכן לדעת רש"י דהו"א דלאוי שבת כי הדדי נינהו. אבל מה נעשה שהתו' שם בעצמם פירשו כפשוטו שכן הכשר מצוה ולא דחי ע"ש. ונראה שזהו כוונת התו' בד"ה שכן שכתבו בשם ר"י דכיבוד אב אינו דוחה אף שעוסק בגוף המצוה כיון שרוב פעמים הוי הכשר מצוה. וקשה טובא דמנ"ל זה ומי הכריחו לזה. וגם לשון התו' שם קשה שהכניסו דברי ר"י באמצע דבריהם כאלו הוא הכרח לפירושם. ולפמ"ש א"ש שהביאו דברי ר"י ליישב קושיא זו דלהכי צריך קרא בכאו"א דלא דחי אף כשעוסק בגוף המצוה. כיון שע"פ רוב הוא הכשר מצוה. כי מסברא הו"א דכשעוסק בגוף המצוה ניליף מכלאים דדחי. ויש להאריך בזה הרבה בסוגיא ותו' שם אך אכ"מ ועכ"פ נדחו דברי כת"ר: ובפשוטו יש ליישב שני הקושיות גם יחד וכן דקדוקו ל"ל דחי על פסח לחוד שישנו לפה"ד. דהנה הסוגיא דיבמות שם לא אתיא אליבא דכ"ע כמ"ש התו' בד"ה ובכולהו דלא חש הש"ס לדקדק שיהא אליבא דכ"ע ע"ש. ובמכילתא פ' בשלח איתא שר"י ס"ל חק זהו השבת ומשפט זה כאו"א ור"א המודעי ס"ל חק אלו עריות ומשפט אלו דיני אונסין וכו'. הרי דלר"א לא נצטוו על שבת וכאו"א במרה. וא"כ י"ל דהך סוגיא דיבמות אזלא אליביה ולהכי לא מדחה על פסח לחוד שישנו לפה"ד דעדיפא ליה למידחי מילתא דאליבא דכ"ע. ובזה נסתלקה הקושיא לגמרי רק שקצת דחוק לפי שבש"ס לא נזכר כלל דעת ר"א המודעי וע' סנהדרין נ"ו ע"ב: ובעיקר הדבר צריך ביאור מאי עדיפותא דלפה"ד לענין דחיית ל"ת. ואדרבא כתבו התו' בקדושין ל"ח בשם ירושלמי דחלה. דעשה דמצה נ"ד ל"ת דחדש. משום שאין עשה דלפה"ד דוחה ל"ת שלאה"ד. וכבר נתקשו בזה האחרונים. הש"א סי' צ"ו ובפנ"י ומקנה בקידושין שם. ותירוץ הש"א שם דחוק מאוד ויש לדחותו ואכמ"ל בזה. ומצאתי באור זרוע ה' פסחים סי' רל"ג שהקשה קושיא זו וגם קושית כבודו דהא שבת ג"כ ישנה לפה"ד. ותירץ שם דבאמת לא דחי רק עשה דלפה"ד ל"ת דלפה"ד. אבל ל"ת דלאה"ד לא דחי ובזה שפיר מיושב. רק שלא ביאר טעם הדבר וסברתו. וגם בעצמו חזר בו מזה יעו"ש: ונראה בהסבר דברי האו"ז. דהא איתא ביבמות ז' ע"א דל"ת חמירא מעשה. ופירש"י הטעם משום שלוקין על ל"ת. והנה דין מלקות נתחדש במ"ת. וא"כ ל"ת שנאמרה קודם מ"ת בוודאי נדחית מפני עשה דקודם מ"ת. כיון שאין בה חומר. דקודם מ"ת עדיין לא לקו על ל"ת. וממילא אמרינן דאף שאחר מ"ת נתחדש שלוקין עליה. מ"מ הדין במקומו עומד שנדחית מפני העשה ההיא כי בזה לא נאמר שום חידוש במ"ת. ואמרינן דכשנאמרה העשה קודם מ"ת נאמרה אף במקום ל"ת זו משא"כ אם הל"ת היא אחר הדיבור אמרינן דהל"ת נאמרה בכל גוונא אף במקום העשה דלפה"ד. משום דל"ת חמירא כנ"ל. ורק בעשה שהוא ג"כ לאחר הדיבור. כיון שנאמרו העשה ול"ת יחד במ"ת. גמרינן מכלאים דדחי ל"ת והעשה נאמרה בכל גוונא ולא הל"ת. משא"כ הכא דהל"ת נאמרה באיחור זמן הרבה. שפיר נאמרה הל"ת בכל גוונא: ועפ"ז מיושבת שפיר דרשת הש"ס ביבמות ד' מכלאים מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך. והקשו התוס' דנימא איפכא אף במקום גדילים לא תלבש שעטנז. ותירוצם דא"כ לישתיק קרא מיניה. קשה טובא דאיצטריך קרא לדרשא דבכורות י"ז ע"א יעו"ש. וע"ל סי' ו' מ"ש בענין זה עוד. אבל לפמ"ש א"ש דעיקר הלימוד הוא דחזינן שהעשה נאמרה אחר הל"ת. לאורויי דהעשה נאמרה בכל גוונא אף במקום שצריך לדחות הל"ת כנ"ל. ומינה ניגמר שכן נאמרו כל העשה ול"ת במ"ת. ומה שהביאו התוס' מדרשא דלא תחסום יעו"ש. לענ"ד לא מצי כלל למידרש להיפוך. דקרא דלא תחסום לא איירי כלל בדיני אישות. רק כדדריש סמוכין דריש לה כאלו נאמר בבת אחת לא תחסום כי ישבו וגו' וז"ב: והא דילפינן בכאו"א דל"ד שבת מקרא דאיש אמו וגו' שבתותי תשמורו אני ה' כולכם חייבים בכבודי. ופירש"י ותוס' דילפינן מאני ה'. וכ"נ לשון הברייתא כולכם חייבים בכבודי. וכ"ה הגירסא בב"מ ל"ב ובתו"כ פ' קדושים גבי יכול א"ל אביו היטמא כו'. וקשה ל"ל נימא דיליף מדכתיב ואת שבתותי לבסוף כמש"ל. ונראה כיון דמצינו בפ' יתרו ופ' ואתחנן דכתיב כאו"א בתר שבת א"כ אין הכרעה מזה ולזה צריך קרא דאני ד'. וא"ל דבאמת לא צריך קרא דאני ד' רק לענין טומאה וכדומה אבל לגבי שבת לא צריך דלא כרש"י ותוס'. ז"א דא"כ מאי פריך הש"ס ביבמות ו' ע"א היכי יליף טומאה משבת לימא שאני לאוי דשבת דחמירי. הא איכא קרא יתירה לטומאה וע"כ צ"ל דגם שבת יליף מאני ד' כנ"ל. ובאמת בלא"ה יש להקשות שם די"ל דמשמעות הדרש דכולכם חייבין בכבודי כולל כל המצות שבתורה. ובפרט לתירוץ השני בתוס' ד"ה כולכם שהדרש הוא שמורא הקב"ה למעלה ממורא אב ואם ע"ש. ותירוצם קמא שם קשה טובא דא"כ באמת היכי יליף מהכא טומאה כיון דהסברא הוא רק משום שבת יעו"ש. וצ"ל כמ"ש התוס' סד"ה ניגמר דכיון דגלי קרא בשבת ה"ה